אחד ממנהגי המינות המפורסמים הוא שלא לישון בראש השנה, וזאת על-פי דברי מוסא איסר-לשלשלת בשולחן הגילולים (אורח המינים, הלכות ר"ה תקפג), וכך אומר הלשלשת שם: "וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש-השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא". בעקבות הלשלשת אומר שם משנה-ארורה, כך: "שלא לישן וכו' – משום דאיתא בירושלמי: 'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה'. והאר"י ז"ל [המכשף הפגאני] אמר, שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך על-ידי תפלות ותקיעות [כלומר התקיעות נועדו לעורר את המלאך ולא לעורר אותנו לתשובה! והפכו את מצות שמיעת קול שופר לעבודה-זרה, דהיינו לפנייה למתווך ומליץ בין האדם לבורא-עולם]. [...] ויושב בטל כישן דמי, ועיין בחיי-אדם שכתב, דאחר האכילה יקבע עצמו ללימוד, ואם ראשו כבד עליו יישן מעט אם אי-אפשר לו בלא זה, ויש נוהגים לגמור כל התהילים".
והוסיף שם גומבינר הקוזקי (פולין, המאה הי"ז), "ושלא לישן – האר"י אמר שאחר חצות מותר לישן, שכבר נתעורר המלאך על-ידי התפילות והתקיעות", ובטיז (המאה הי"ז) שרבט הלטאה הפולנית-ליטאית: "שלא לישן – דאיתא בירושלמי, מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה".
ושאלה קמה וניצבה: האם באמת יש מנהג שכזה בירושלמי? ובכן, מתברר שמנהג זה אינו מופיע בירושלמי, וכך אומר ג'פרי אפשטיין (בלארוס, המאה הי"ט) בשולחנו הערוך למינים על מנהגי ראש-השנה: "וגם יש שאין ישנים ביום א' דראש-השנה על-פי הירושלמי: 'מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה', ולא ידענו איפה נמצא זה הירושלמי, והאריז"ל לא חשש לזה ואמר, דאחר תקיעות ואחר חצות כבר נמתקו הדינים" (ערוה"ש ר"ה תקצז, ב). והנה לפניכם דברי עוד איזה טמבל אירופי שהתייחס לעניין זה, ואף הוא חשף שלא ברצונו את כזבי רבותיו המינים, וכך כותב הירש-חיות (גליציה, המאה הי"ט), בהערותיו לתלמוד (מגילה יב ע"ב):
"ולא מצאתי שום רמז בירושלמי, וגם במדרש ובילקוט, לזה, וגם בתרגום לא מצאתי רמז לזה [...] עוד הרבה מאמרים מהירושלמי שהיו נוכח עיני הראשונים ונאבדו מאתנו, ולדוגמא אציג איזה מהם [...] רמ"א או"ח סימן תקפ"ג הביא בשם הירושלמי 'האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה', ולא נמצא אצלנו", והוסיף הרשל'ה במקום אחר: "הקדמונים [=כוונתו למינים האירופים הזייפנים המכונים בימינו 'ראשוינים' ו'אחרוינים'] היו רגילים לכנות כל המדרשים והפסיקתות וילמדנו בשם 'ירושלמי', ולא דקדקו בלשונם [זייפו!], ומי יודע באיזה מדרש מן המדרשים אשר נאבד מאתנו" (אמרי בינה, בתוך כל ספרי מהר"ץ חיות, עמ' תתצא ואילך).
נמצא אפוא, שהמינים החליטו לקרוא למדרשים מאוחרים בשם "ירושלמי", ובמלים אחרות, הם החדירו את מנהגיהם למדרשי מינות מאוחרים, ולאחר-מכן קראו להם בשם "ירושלמי", דהיינו בשם של תלמוד קדום! ובנדון דידן, דהיינו בעניין המנהג שלא לישן בראש-השנה, אפילו לא נמצא מדרש מאוחר שבו נאמר עניין זה, סתם החליטו שמקור מנהגם הרע בירושלמי. וזו דוגמה נוספת לזיופיהם של המינים הארורים, אשר החדירו את מנהגי מינותם לדת משה, וזיהמו והרסו והחריבו בזה את תורתנו, והמיטו על אומתנו ייסורי גלות מבעיתים ומחרידים.
ומדוע מדובר במנהג מינות? ובכן, א) מדובר במנהג פגאני שמחדיר את הזיות האסטרולוגיה הנחותות לליבו של עם-ישראל, והחדרת הזיות אליליות מכל סוג שהוא מטמטמת את מחשבתו הנכונה של עם חכם ונבון, ומדרדרת אותו לבהמיוּת ולסכלות ולשיממונם הרוחני של הגויים הטיפשים עובדי האלילים; ב) מנהג אירופי זה עוקר לחלוטין את יסוד התשובה, שהרי לפי מנהג המינות הלז, כדי שהאדם יזכה בדינו עליו להדיר שינה מעיניו, דהיינו להתענות, וכך מזלו לא יירדם בראש השנה ויזכה בדינו – ובמלים אחרות, המזל הדמיוני והפגאני שהמם את מחשבתם של המינים הוא זה שקובע אם האדם יזכה בדינו, ולא תשובתו וחרטתו והכנעתו ושיבתו באמת ובלבב שלם לפני בורא-עולם; ג) מנהג זה עוקר מצוה ומשבית את שמחת החג, והנה פסקם של חכמים ורבנו בהלכות שביתת יום טוב (א, א): "ששת הימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסוכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי [ראש השנה], הן הנקראין ימים טובים". ועוד פסקו שם (ו, טז–יז): "שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו".
לפיכך הנני מרים קולי כשופר וקורא ואומר בקול גדול: חובה גדולה היא לישון בראש-השנה! שהרי לא רק שהאדם מקיים בזה מצות עונג ושמחה בימים טובים, אלא שהאדם עוקר מקרבו את שורשי המינות והאלילות אשר השחיתו את עמֵּנו, הרחיקו אותנו מבוראנו, וגרמו לנו לתעות במדבר המינות הממית, עד אשר השליכנו ה' יתברך כדומן על פני האדמה, בעוונותינו. וכמה נאים וראויים הם דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, ד) לצאצאי המינים הארורים, וכֹה דבריו:
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב [=שהרי לא פורש טעמהּ בתורה], רמז יש בו [=בעצם התקיעה נרמז טעם המצוה]. כלומר, עורו-עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
הוי אומר, בתורה לא נתפרש טעמה אך הוא ברור: תקיעת השופר נועדה להרטיט את הלבבות! היא לא נועדה לעורר איזה מלאך דמיוני שישפיע ויסית את בורא-עולם שזו עבודה-זרה גמורה. אלא, היא נועדה לנו בני האדם, לחדור לאוזנינו ולליבנו, כדי שנעצור לרגע את מהלך חיינו החומריים, נתבונן עמוק לתוך נפשנו ונשאל את עצמנו: איפה אנחנו? האם אנחנו הולכים בדרך הנכונה והישרה? האם אנחנו שוגים ורודפים אחר ההבל אשר לא יועיל ולא יציל? האם אנחנו זוכרים את בוראנו? האם דרכנו היא דרך האמת? והאם אנחנו באמת חותרים אליה?
"מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה ד, יט). "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ" (עמוס ג, ו).
יהי רצון שנזכה לשמוח בראש השנה הקרוב ובכל שאר החגים בשמחה אמיתית של מצוה, שמחה רוחנית שמלווה את האדם לאורך זמן, ממלאה אותו בחיוניות ובמרץ, ומעודדת אותו להמשך עשייה חיובית, להמשך התרוממות רוחנית ולחיזוק הרצון להשיג הישגים אמיתיים.
גמר חתימה טובה
סיפור אמיתי שהיה לאבי ז״ל
התפלל אצלו בבית הכנסת זקן עם הארץ שסיפר כי בתו התארחה אצלו בראש השנה והיא לא היתה שומרת מצוות ורצתה לנוח אחר סעודת ראש השנה
הזקן לא הרשה לה ואמר אסור לישון בראש השנה בצהריים בשום אופן ואצלי לא ישנים
היא היתה עייפה אז נסעה במכונית שלה לבית שלה כדי לישון
מעשה אמיתי
גמר חתימה טובה
חזק וברוך וחג שמח!