זמן מתן תורתנו

לחג השבועות יש כמה שמות (ב"ב קמז ע"א): עצרת, יום הביכורים וחג הקציר. ובמדרש שמו "עצרת של פסח" ו"זמן מתן תורתנו" (פסחים סח ע"א). אצל יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) הוא נקרא "חג החמישים" (קדמוניות ג, ו). בתורה נמסר כידוע שמעמד הר סיני התקיים "בחודש השלישי" (שמות יט, א), אבל לא נרמז שיום מתן תורה הוא יום חג. מסורת עתיקה לימדה אותנו שחג השבועות הוא זמן מתן תורה.


לאור המקורות קשה לקבוע את המועד שבו נעשה חג השבועות לזמן מתן תורתנו. המקורות התלמודיים אמנם קובעים שיום מתן תורה חל ביום ו בסיוון ולפי ר' יוסי ביום ז בסיוון (יומא ד ע"ב). לפי נוסח אחר ביום ו בסיוון ניתנו עשרת הדברות (שבת פו ע"ב; תענית כג ע"ב) ונוסח זה מובא גם במקור קדום יותר: "בשישה לחודש ניתנו להם עשרת הדברות ויום שבת היה" (ברייתא בסדר עולם רבה ספ"ה), אולם במקורות אלה לא נאמר שיום מתן תורה הוא חג השבועות.


רבנו הרמב"ם מזכיר את חג השבועות כזמן מתן תורתנו (מורה הנבוכים ג, מג). ברור אפוא שהקשר בין מתן תורה לחג השבועות הוא מסורת קדומה שנמסרה בתורה-שבעל-פה, והיום החמישים שלאחר תחילת הספירה הוא חג השבועות אשר חל בשישי סיוון ואשר מתאים לזמן מתן תורה לפי המקורות התלמודיים.


היות ובתורה לא נמסר היום שבו ניתנה התורה ובתלמוד כאמור ישנה מחלוקת בין החכמים, לכן נקבע לומר בחג השבועות "זמן" מתן תורתנו כפי שאנו אומרים בפסח "זמן חרותנו" ובסוכות "זמן שמחתנו", ולא אומרים "יום" מתן תורתנו כפי שאנו אומרים בראש השנה "יום תרועה" וביום הכיפורים "יום סליחה ומחילה".


במהלך הדורות כנהוג בקרב שלומי אמוני ישראל, נוספו מנהגי "טעם" (שהרי לא היו אז לבני ישראל כלים חלביים... ומקדמי המכירות חגגו על טיפשותם של אלה שלא מעיינים) והיום יש לחברות המייצרות גבינות וחלב אינטרס לקדם מכירות, ועל בסיס מילה או משפט החליטו שחג שבועות הוא יום "תנובה", ובכדי לתת רקע ירוק לגבינה הלבנה צצו רעיונות לקישוט בתי-הכנסת בעשבים ירוקים "זכר" להר סיני שהיה מכוסה בירק ואולי מפני שהתורה הזהירה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא" ולכן הר סיני נשאר ירוק מבלי שאכלוהו הבהמות...


הנביא יחזקאל מתעלם לגמרי מחג השבועות. בפרק מה הוא מזכיר את חג הפסח כ"חג שבועות ימים... מצות יאכל" ומתכוון בעצם לשבעת ימי הפסח. רש"י מסביר: "על שם שמתחילים ממנו לספור שבעה שבועות". אין אנו יודעים מה מסתתר מאחורי השמות שניתנו לחג השבועות ויתכן שהם כינויים של חגים שונים שהתמזגו במשך הזמן לאותו חג בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. בתלמוד אין מסכת מיוחדת לחג השבועות כמו לפסח, סוכה, ראש השנה ויום הכיפורים. גם הרמב"ם והשו"ע לא הקדישו הלכות מיוחדות ליום זה, למעט השו"ע שהקדיש לשבועות הלכה אחת בסוף הלכות פסח בעניין התפילות ביום זה.


רעיונות רבים נאמרו סביב המילה "שבועות" והיו פרשנים שהסבירו את המילה "שבועות" מלשון שבועה. בני ישראל נשבעו במעמד הר סיני לקבל ולקיים את התורה, ובימי אסא המלך נכרתה ברית חדשה בחודש השלישי (חודש סיוון) בשנת חמש עשרה למלכותו: "ויבואו לדרוש את ה'... וכל אשר לא ידרוש לה'... וישבעו לה' בקול גדול ובתרועה... וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו" (דבהי"ב טו, י–טו). להסבר הזה אין על מה לסמוך, ונראה שהמקור הוא המספר שבע הנחשב מספר חשוב: "ליום השביעי", "בחודש השביעי", "שבעה כבשים", "שביעי של הפסח", ועוד...


אחד הפירושים מצטט מקור מהמקרא: "ועשית חג שבועות לה' אלוהיך" (דב' טז ,י) העומד בניגוד לפסוק "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמ' לד, כב), כלומר בספר שמות האדם מישראל מצֻווה לעשות את השבועות "לך", ובספר דברים "לה' אלוהיך". לדעת רבנו הרמב"ם, בשעיר חטאת בלבד של ראש חודש נאמר "חטאת לה'", והטעם שמביא רבנו הוא כי היה "חשש שמי שהוא ידמה בשעיר של ראש חודש שהוא קרבן לירח כמו שהיו עושים הקבטים במצרים שמקריבים לירח בראשי חדשים, באר בו שזה ציווי לה' לא לירח" (מורה הנבוכים ג, מז; ועיין שם באורך מד"ה "והנה ראיתי להעירך כאן על דבר נפלא מאוד"... עד "דע גם נפלאה זו").


בדברי רבנו בפרק הנ"ל ניתן אולי למצוא רמז לחשיבות המספר שבע אצל הבבלים, שיחסו לו קדושה על שם קבוצת אלים שנקשרו בשבעת כוכבי הלכת. על-פי האמונה שרווחה אצלם אז, האל או השר הממונה על הגשם יבין את משאלת הגשמים של המבקש אם יפנו אליו בספירת השבע.


יש לציין, שעוד לפני שבני ישראל קיבלו את אמונת הייחוד, הם הושפעו מאוד ממנהגי העמים הזרים שבקרבם ישבו. תרבותה של בבל העתיקה השפיעה לא מעט על תרבות ישראל, ולאחד מן האלילים הרבים שהיו להם היה אחד בשם "אליאני שיבעיתי", ובכלל, המספר שבע זכה לחשיבות מיוחדת בתרבות בבל והשפעתו של המספר שבע חדרה גם לקבלה בתוספת נופך של מסתורין. ישנם הסוברים כי מקור "קדושת" המספר שבע הוא מעבודת הכוכבים והמזלות, וכאמור, יש לכך קשר לשבעת האלים שנקשרו בשבעת כוכבי הלכת. יש גם דעה שמקורו של חג השבועות באגדות עתיקות וסיפורי עמי קדם ובתרבויות מלאות באמונות שונות ומשונות, והכל יתכן גם אם הדבר נשמע אבסורדי. הגויים קבלו שבע מצוות בני נח ואנחנו קבלנו את "עשרת הדיברות" ותרי"ג מצוות.


פרעה חלם על שבע פרות ושבע שבלים, ולקין הקב"ה הבטיח שכל ההורגו "שבעתיים יוקם" (בר' ד, טו). בלעם כשרצה לקלל את ישראל, ציווה על בלק לבנות לו "שבעה מזבחות", ולהקריב בהם "שבעה פרים ושבעה אלים" (במ' כג, א). בחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים האומות, ומקיפים את התיבה בבית-הכנסת שבע פעמים עם הלולב, האתרוג והערבה ועוד אירועים הקשורים למספר שבע או לכפולותיו.


בתוכחה שבפרשת בחקותי (ויק' כו) שקראנו לאחרונה, מדובר על הפורענות שעלולה לבוא (עליהם): "ואם בזאת לא תשמעו לי... ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם". למה דוקא שבע?! על איזה חטא הקשור ב"שבע" (הם) חוטפים?! יתכן שזהו חטא של אימוץ מנהגי עובדי הכוכבים והמזלות כפי שכתבנו לעיל, אשר למדנו מהעמים שחיינו בסביבתם, ואולי עכשיו יובן גם העונש שה' מזהיר אותנו מפניו בתוכחה שבפרשת כי תבוא: "בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו" (דב' כח, כה).


על-פי הקבלה, המספר שש מייצג את החומר, והמספר שבע את הרוחניות המניעה את החומר. דוגמא להשפעת המספר שבע היא פיוטו של המקובל ר' שלמה אלקבץ שאותו נוהגים לומר בהקבלת השבת (ומפאת קדושת/חשיבות המזמור אנו אומרים אותו בעמידה): "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" ואשריהם ישראל.


מאי ל"ג בעומר?


אנו מכירים את השאלה הזו מהתלמוד בשבת: "מאי חנוכה?" ומשאלות הפרשנים שם: "על איזה נס קבעוה?" ואז מתחילים להיאמר כל מיני רעיונות הקשורים ל"כד הקטן" שהגננת יוכבד קיבלה מהגננת שלה, גננת מפי גננת עד הר סיני, ובאמצע שרים שירי גבורה במנגינה רוסית, ואוכלים סופגניות על-פי מתכוני השף, ועם ישראל מגרש את החושך בסופי שבוע "הכל כלול" בטורקיה, ובשלוחת עמורה בסדום של אילת.


משהו מזה התגנב גם לל"ג בעומר שבימינו, וידועים המנהגים השונים הכוללים "הילולה" של בשרים, אלכוהול ואש במירון, "קומזיצים" ושריפת ישובים על רכושם לאלה שלא הצטרפו לערב הקדוש במירון ו/או שהעדיפו לכבד את המנהג החדש להצטרף לחוגגי "הרמאדן" באכילת בשר כבש ומתוקים בצוותא, כמחווה לשכנות ופתיחות עם בעלי "זכות השיבה" שחלקם הגדול תומך טרור ומלא שנאה כלפי המדינה והעם היושב בציון ובתל אביב, שהמפלגות הציוניות מחזרות אחריהם בדומה לחיזור הפוליטיקאים אחרי אוכלי "המופלטות" בסיום שביעי של הפסח (גם כאן המספר שבע) ובערב הבחירות, וננסה לעמוד על כך בדברים הבאים.


"ימי הספירה" עמוסים באיסורים. לא מסתפרים, לא מתחתנים, לא שרים ולא מנגנים "זקנים משער שבתו", לא קונים בגדים חדשים, ויש רבים הקונים כאשר לא רואים אותם או שאינם מחזיקים במנהגי האבל המוזרים ששטפו את היושבים בציון ובתל אביב, אלעד ובני-ברק, ובקרב שאר שבטי ישראל שהתנחלו בארץ המובטחת כעם סגולה, אשר אמור להיות נקי מאמונות ודעות, עם חושב ונבחר. כאמור, אנו מוקפים איסורים על גבי איסורים וכל זאת בתקופה הכי שמחה שבה אמור האדם להיות. קוצר את תבואתו, מזג האויר בשיא תפארתו, ימי אביב ריחניים וכולנו ממתינים בדריכות לפסגת חג הפסח שהוא יום מתן התורה. אם כן אפוא, מדוע קבעו בימים אלה אבל לאומי?!


המרד הגדול ברומאים פרץ בימי האביב, ועל-פי מקורות תלמודיים ומדרשיים רבים מתלמידיו של ר' עקיבא מתו. מספר תלמידיו שונה ממקור למקור, אבל אין זה משנה למי ש "מחבב את הצרות". בתלמוד שבת (יג ע"ב) נאמר כך: "ת"ר, מי כתב את מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות. אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות, אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין".


מגילת תענית היא אוסף של תאריכי אירועים שונים לזכר מה שאירע בהם, וחכמים תיקנו שאסור להתענות (לצום) בהם ובתאריכים אחרים גם לא להספיד. מגילה זו עברה בעל-פה איש מפי איש ונוספו בה במהלך הדורות פירושים והלכות. כאמור, "מחבבי צרות" רבים נמצאים אתנו והם צירפו לרשימה זו אירועים שונים מההיסטוריה רווית הצרות שעברה עלינו בשנות גלותנו.


באביב שנת 1096 (תתנ"ו) בחודש אייר, החלו גזירות מסעות הצלב על קהילות ישראל במרכז אירופה בניסיון לגרום ליהודים להמיר את דתם או ליהרג ורבים העדיפו למות או להרוג את עצמם ואת בני ביתם. המסעות הללו השאירו פצע פתוח ורושם כבד על הדורות הבאים עד לימינו, וזאת אנו למדים מתוך כל הסליחות והקינות שהעידו על כך. חלק מקינות אלה נכנסו לסדר הקינות של ט' באב, לסליחות של חודש אלול, ולשבתות שבין ראש חודש אייר לשבועות.


"ועד ארבע הארצות" (המאה הט"ז) שהיה גוף שופט ומחוקק של יהודי פולין במשך כ-200 שנה, התקין מנהגי אבל לזכר אלה שנרצחו בימי השמדות באירופה. תקנותיו ופסקיו הפכו לפסקי הלכות ולתקנות שעל פיהם הורו ומהם למדו, ועד ימינו נוהגים רבים על פיהם גם אם לא חיו בארצות הללו, וכאמור, מדובר למעשה בתקופת שמחה, ימי הקציר, הפריחה, ההתחדשות וההתרגשות לקראת קבלת התורה. בתוך "ימי האבל" הללו, ישנו יום יוצא דופן, ל"ג בעומר שחל ביום יח באייר. בארצות אשכנז פשט המנהג להפסיק את ימי האבל (לנוח מהצרות): לא אומרים תחנון, מותר להתחתן, להסתפר וללבוש בגד חדש, וסוף סוף יש לבעלי העסקים קצת עדנה לאחר שהתקשו להתפרנס מהסיבה שאסור היה לרכוש שום דבר חדש.


חידוש מעניין ביום ל"ג בעומר הוא היציאה לטבע, לקיים תחרויות "ריצת רגליים" (על-פי ספר המנהגים, חלק ג) ולקלוע למטרה בחץ וקשת, כי בימי ר' שמעון בר יוחאי לא נראתה הקשת בשמים, ובכדי לסמל את היום הזה, ביום פטירתו בל"ג בעומר, מלמדים את הילדים להפעיל חץ וקשת, וגם מן הסיבה שרשב"י אמר לבנו אלעזר (זהר פרשת נח על הפסוק "את קשתי נתתי בענן") שלא יצפה לרגלי המשיח, אלא עד שיראה קשת בגוונים של אורות שזהו סימן להתגלותו של המשיח, וזהו סימן טוב וגם זכר למלחמת ישראל באויבים שפלשו למולדת. מנהגים אלה היו נהוגים בקרב הנוצרים בארצות אירופה (כמו חגיגות 1 במאי), שם ערכו תחרויות ספורט ובהם ואימונים בחץ וקשת בחודש אייר, שהוא חודש מאי אצלם וכפי שקורה במשפחות הכי טובות, המנהגים משפיעים על הסביבה אשר מאמצת כל מה שמתאים לתקופה ולזמן. היציאה לשדה אינה מנהג חדש. בערים כמו עזה ואשקלון שהן ערים פלישתיות נשארו שרידי חגיגות עממיות שבהן החזיקו עובדי אלילים ונוצרים עד המאה ה-10 לערך. לחגיגות אלה קראו "מיומס". גם בספרות חז"ל והמדרשים הזכירו את היום הזה.


הנביא עמוס מדבר קשות על "השאננים בציון... וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן... השותים במזרקי יין" (ו, א–ו). במדרש תנחומא בפרשת שמיני נאמר על כך: "כל שבט היו לו 'מנומס' בפני עצמו, כיוון שהיה המבקש לצאת ל'מיומס' שלו היה נוטל עדרו עמו כדי להיות אוכל מצאנו פטומים". מיותר לציין שחגיגות "על האש" מסוג זה מובילים להפקרות. רש"י מסביר: "סרוחים על ערשותם, משתטחין ומאריכין עצמם על ערשותם, ורבותינו פירשו מחליפין נשותיהן זה לזה ומסריחין ערשותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם". ה' ירחם. אלו תוצאות אימוץ מנהגי הוללות והסתאבות שאין בהם עידון ותרבות המביאים להפקרות.


מנהג העליה לקברי "קדושים" (המת הוא אבי אבות הטומאה!) התפשט בקרב הנוצרים, ונוספו למנהג זה מנהגי "מיומס" הנ"ל, ובמקום להשתטח על "הקבר הקדוש" בתפילות ובסיגופים כמנהג הנוהגים, החלו עורכים שם משתאות ואכילת בשר וכל המבקר בהילולת רשב"י שבמירון מבין על מה מדובר. יום "העליה" לקבר רשב"י הפך להילולה רווית בשר ואלכוהול וגם סמים מסוגים שונים אשר "תורמים" להילולא, והתוצאות מבזות.


כל מיני מנהגים ומסורות צצו להם ביום יח באייר שהוא ל"ג בעומר, ובהם להרבות באכילת ביצים שהיו בשפע בתקופה זו של אביב פורח. מנהיגי המנהגים ראו באכילת ביצים בתקופה זו סימן לאבל, שידוע כי הביצה העגולה ואין לה פה כמו האבל "היאנק דום" (יחז' כד, יז), והיא גם מסמלת שהאֵבל הוא גלגל חוזר בעולם לצערנו הרב וצריך להתאבל על תלמידי ר' עקיבא, והנהיגו שביום ל"ג בעומר שבו יש "הפסקת אבל" צריך להבדיל בין ביצת אבל לבין ביצת שמחה, ולכן הנהיגו לאכול ביום זה ביצים צבועות בשלל צבעים כדי שיאירו את עיניו של האבל וישחררו אותו מאבלו, והיו קהילות שנהגו לשלוח צלחת ביצים לנכבדי הקהל ("משלוח מנות").


הקריאה בתורה בחג השבועות


כהכנה לקבלת התורה אנו קוראים את תיאור קבלתה בספר שמות פרק יט: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים... ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". עם ישראל כולו מאוחד וכולם עומדים כאחד לרגלי "ההר ההוא", ולא כמו במסגרת טיול שנתי שבו יושבים במקום מסוים לארוחת בקר משותפת עם מדריך טיול ו"מעבירים צחוקים", אלא מוכנים גופנית ורוחנית לשמוע את דבר ה'.


ההר מסמל את ההתעלות הרוחנית שהרי לא מדובר בגובה פיזי של הר. לא נאמר שמשה עלה אל ההר אלא ה' ירד על הר סיני וקרא למשה "אל ראש ההר ויעל משה" (שם, כ). משמע אפוא שמשה נתעלה ברוחניותו, בדעתו ובהשכלתו מעל לצרכי הגוף, ושם מקבל משה את השפע האלוהי (ראה ר' נסים בספרו "מעשה ניסים" פרשת יתרו), וכך כותב רבנו במורה (א, ט):


"הירידה והעליה הם שני שמות מונחים בלשון העברי לנחיתה ולסליקה, וכאשר נעתק הגוף ממקום מסוים למקום נמוך ממנו אומרים ירד, וכאשר נעתק ממקום מסוים אל מקום גבוה מאותו המקום אומרים עלה. ואחר כך הושאלו שני שמות הללו לרוממות וגדולה עד שאם הושפלה מעלת האדם אומרים ירד, ואם רמה מעלתו בגדולה אומרים עלה".


ה' אומר למשה שמטרת יציאת מצרים היא: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שם, ד) – שנהיה קרובים ומחוברים אליו באמצעות קיום מצוות התורה ונזכה למלא את ייעודנו ולהיות עם ה', עם בעל ייעוד רוחני, עם של ערכים ולא רק לבנות "מזרח תיכון חדש" ולעשות מצעדים שמסלולם מתחיל מהארונות ברחובות הקריה הנאמנה והעיר ללא הפסקה, יומם ולילה לא ישבותו.


אין איסור ואפילו חובה ליצור ולבנות ולהשתמש בחומר כדי להיבנות שכלית ורוחנית, להיות מחוברים אל ראש ההר, אל השכל, ואם נשמע בקול ה' ונשמור את דברי הברית – את חוקי התורה (שם, ה) נזכה להיות עם ה', עם סגולה ללא התנשאות וגזענות. הסגולה היא סגולת האדם, לא הדם, לא כמו הצבע הסגול המתנוסס על הדגל "ההוא" אלא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם, ו): סמל ודוגמא לכל אומות העולם בהתנהגות על-פי תורת ה', לא עם של חומר זנות וזימה, מתירן ומופקר כמו מצרים ועמים אחרים השטופים במעשים מגונים ובאלילות.


ה' בא אל משה "בעב הענן" (שם, ט; וראה מו"נ ג, ט), ובני ישראל צריכים לכבס שמלותם (שם ט) ולטבול, כדי שיגיע עם הכנה מתאימה למעמד הנשגב ולהשגה שכלית ללא מסכים ("ענן").

"והגבלת את העם... השמרו לכם עלות בהר" (שם, יב) האתגר הוא עליה אל ההר (השכל) כי זהו הייעוד ולשם כך צריך להתכונן כמו לקראת האירוע החשוב "אם בהמה אם איש" (שם, יג), כלומר לא יעלה על הדעת שאדם יתנהג כבהמה אבל יניף את דגל הערכים. הקדושה היא אינדבידואלית לאדם ולא להר שהוא הר סיני. מי שהגיע לדרגת חירות אמיתית זה רק "במשוך היובל", בתקיעת השופר.


"אל תגשו אל אישה" (שם, טו), אל לו לאדם לחשוב שהאישה אינה נחשבת כבן אדם, חלילה, אלא האדם צריך להוכיח שהוא יכול להתגבר על יצריו.


"ויהי קולות וברקים" (שם, טז), העם חונך לראות, לשמוע ולהתבונן בכל הדברים הללו, ולכן חכמים תקנו לנו לברך על כל מה שסובב אותנו כגון יופי, קולות וריחות וכו' (עיין משנה תורה הלכות ברכות פרק י; הדברים הללו מבוססים על דברי מורי ורבי הרב רצון ערוסי ששמעתי ממנו לפני כ-30 שנה).


נעשה ונשמע – ההתגלות האלוהית במעמד הר סיני


ידוע ומפורסם המדרש שבו הקב"ה מציע לעמים השונים את התורה וכל אחד מהם שואל "מה כתוב בה?". כל עם ניסה למצוא התאמה בין התורה לבין הסדרים החברתיים שלו וכשהתשובה לא התאימה להם, סירבו לקבל את התורה, כל אחד ונימוקו עמו. בניגוד לעמים הרבים שאליהם פנה הקב"ה והציע את תורת החיים הזכה והתמימה, עם ישראל לא שאל מה כתוב בה אלא מיד השיב: "נעשה ונשמע" מבלי להפעיל את שיקול הדעת, ולכן המדרש קבע "כפה עליהם הר כגיגית".


נשאלת השאלה: מדוע היה צריך הקב"ה לשאול את העמים השונים אם הם רוצים לקבל את התורה? נראה שמטרת השאלה היתה לבחון, האם יש לעמים השונים רצון אמיתי לקבלה? משום שעם המוכן לבחון או לקבל חוקי חיים חדשים ממה שהוא רגיל בהם, סימן שיש לו כוונה אמיתית ועמוקה.


התשובה שכל בני ישראל ענו יחדיו זיכתה אותם בתואר "עמא פזיזא" – עם פזיז שלפני שהוא שומע על מה מדובר, הוא כבר מסכים. התואר הזה קצת סותר את החוק הפסיכולוגי בפעולת החושים, האומר שלכל פעולה חושית יש שני חלקים, תפיסה וקשב. התפיסה היא פעולה חושית כשהעין רואה והאוזן שומעת, והקשב היא פעולה רוחנית, לאחר שהשכל משיג (מבין) את הפעולה.


אצל אברהם אבינו נאמר: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, ב) וחכמים שואלים: מדוע נאמר "וירא" פעמיים? ומשיבים: הראשון כמשמעו, והשני לשון הבנה. גם אצל יוסף נאמר: "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו" (שם מא, טז), רש'י מסביר: "תאזין ותבין". על-פי מה שכתבנו לעיל, ניתן להבין את תשובת עם-ישראל, כלומר, נעשה – נמלא את מצוות ה', ונשמע – נשתדל להבין את טעמיהן בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".


עשיית המצוות היא מטרת תרי"ג המצוות. היהדות קשרה את המצוות ואת המעשים והערכים ברצון האדם, אשר ברצונו התורה נעשית לו תורת חיים. מטרת החוקים היא לחנך את האדם להכרתם ובאמצעותם האדם נעשה לחלק מהנצח. כאשר מעשיהם של אנשים רבים מכוונים לאותה מטרה נעלה, משליט הדבר סדר וצדק בחברה ומגשים אידיאלים בחיי המעשה. אם המצווה נעשית על-ידי אנשים רבים, היא מרגילה את הפרט למרוּת ולנהוג בדרכי יושר עם הזולת, ועל-ידי כך החברה נעשית קבוצת חברים ורֵעים, שמעשיהם מכוונים לתיקון הפרט וממנו לתכן ולכונן את העולם (הפרט מתקן את דרכו ועל ידי כך תורם לתכן ולכונן את העולם) על יסודות בריאים של שיתוף והתחשבות.


לצערנו לא כל בן ברית חושב כך, ויש גם כאלה שהם חסרי מידות, שאינם מנסים להתגבר על חולשותיהם, אינם מדכאים את אנוכיותם, וגם אינם נרתעים מללכת בשרירות ליבם, ולו היו נוהגים על-פי כללי התורה היינו מגדלור של אור לכל העמים כפי ייעודנו "עם סגולה" ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש".


עם נבחר נבחן במעשיו המצטברים לחיוב ולשלילה, ובכל מקרה של הפרת הברית, מופרת ההדדיות בין הבוחר לנבחר, והנבחר נושא בתוצאות ההפרה כפי שאנו קוראים בתוכחה של פרשת בחקותי ובפרשת כי תבוא. "והיה אם שמוע תשמע... ונתנך ה' אלוהיך עליון על כל גויי הארץ" (דב' כח, יא), "והיה אם לא תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך" (שם, כח טו), והנביא עמוס (ג, ב) מזכיר את החובה הרובצת על העם הנבחר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם".


עלינו לזכור כי התורה מחברת בין האדם לחברו ולמקום על-ידי החוקים והמשפטים, והבחירה בידו, להישאר משועבד בגלות מצרים או לבחור ב"עבדות" של בן חורין הבוחר בתורה ובדרכיה.


תפילת לחש ללא חזרה


יהי רצון מלפניך, חנון ורחום, יוצר האדם, אלוהינו ואלוהי אבותינו שתפתח ליבנו לעבדך באמת, שנאהב את הזולת, שנהייה סבלניים כלפי השונה והאחר, שנכבד את דעותיו גם אם אינן כדעתנו, הסר מליבנו שנאת חינם ושלח רפואה שלימה לחולי עמך בית ישראל.


בתמונת שער הרשומה: תיאור המנהג לקשט את בתי הכנסת בצמחייה לכבוד שבועות. ציור מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1880.


עות יש כמה שמות (ב"ב קמז ע"א): עצרת, יום הביכורים וחג הקציר. ובמדרש שמו "עצרת של פסח" ו"זמן מתן תורתנו" (פסחים סח ע"א). אצל יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס) הוא נקרא "חג החמישים" (קדמוניות ג, ו). בתורה נמסר כידוע שמעמד הר סיני התקיים "בחודש השלישי" (שמות יט, א), אבל לא נרמז שיום מתן תורה הוא יום חג. מסורת עתיקה לימדה אותנו שחג השבועות הוא זמן מתן תורה..

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!