[להלן קטע מתוך מאמר שפורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עה, אייר תשמ"א, עמ' 2].
אנו חוגגים את שנת הל"ג להקמת המדינה. הדבר נראה פשוט ורגיל. עוד חג אחד מצורף לחגי ישראל. אלפים ורבבות מבני העם מקַשרים את חג העצמאות עם קומזיצים, פיקניקים, זלילה וסביאה והנאות מתוכניות בידור למיניהן, שדמיון של קרנבל נודף מהם. אכן אין בעל הנס מכיר בניסו. התופעה הזאת חייבת להיעלם ועל קברניטי העם והמדינה ליצור ארשת רוחנית-תרבותית-יהודית סביב חג העצמאות.
זכינו לקוממיות ישראל לאחר שנות אלפיים של כיסופים, בכי ודמע, כדי להגיע לקוממיות זו חצה עמֵּנו נהרי-נחלי-דם, תלאות שלא התנסו בהם שום אומה ולשון, וכל זה כדי להגיע לקוממיות ולעצמאות מדינית בארץ החלום והכיסופים – ארץ ישראל.
האם הדור אשר גדל על ברכי המדינה מכיר ויודע את עוצמת החוויה שבהקמת המדינה? כמדומה, שאינו מכיר דֵי-הצורך, כי הוא לא ידע את מוראות הגלות. יש להעמיק את תודעת החוויה הזאת. הדור שגדל על ברכי היהדות וערכיה, באמצעות חזון נביאי-ישראל ונבואותיהם על תקומת-ישראל וחזות חז"ל על הגאולה העתידה לבוא, חש ומרגיש את החוויה הגדולה הזאת. כדי לשוות לחג העצמאות צביון יהודי יש להאציל את תודעת החוויה הזאת על כל החוגים והזרמים בעם במירב הרצון והתושייה.
נתבקשתי להוסיף למאמר את דברי רבנו במורה (ב, לא), וכֹה דבריו:
וכבר למדת מדבריי, כי ההשקפות, אם לא יהיו להם מעשים לבססם ולפרסמם ולהנציחם בהמון לא יתקיימו, ולפיכך נצטווינו בקידוש היום הזה [=יום השבת] כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני אדם ביום אחד, וכאשר ישאלו מה טעם הדבר, תהיה התשובה כי ששת ימים עשה ה'".