"וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (הושע ד)

הזמן הוא אבק דרכים אשר מכסה את העבר, ומאפשר לאדם להתקרב אל ה"אני" החדש והמתוקן, שבו ידריכו המצוות והמעשים הטובים את מעגל חייו. בכל שנה אנו מציינים את עשרת הימים שבין כסה לעשור כ"עשרת ימי התשובה", שהם "הימים הנוראים" בפי אבותינו נוחי הנפש.


במהלך השנים, נכללו בתוך הימים הללו גם הימים שבין ראש-חודש אלול עד ראש-השנה. ובכל הימים הללו, מראש חודש אלול עד יום-הכיפורים, נהגו רבים להשכים לבתי כנסיות ולהתחנן במה שנהוג לקרוא: "אשמורות", ונתעלם לרגע מחגיגת "הקאת", הסיגריות, הקפה והתה, ושאר הנשנושים המסייעים לאדם להתקרב/להתרחק מבוראו. מנהג אמירת ה"אשמורות", נועד להכניע את גבהות לב האדם, לעורר אותו לדרך האמת ותקוות הנפש, ולזנוח את שנות ההבל שבהן היה עסוק באכילה ושתייה ושאר התאוות.


זכורני שבילדותי בית-הכנסת היה מלא במתפללים, ואנו הילדים היינו עונים לשליח הציבור בקול גבוה וצייצני את העניות המקובלות. בשבילנו זו הייתה חגיגת סיום החופש הגדול: המבוגרים קראו את ה"אשמורות" בקולם הערב והמרגש, והייתה הרגשת התעלות וקרבה אמיתית לבורא-עולם. אולם, במהלך השנים קריאת האשמורות הפכה לנעירות של שליחי ציבור מזדמנים שגילו את האלוהות דרך רבני הסטנד-אפ, שאולי נבחנו ברבנות על כמה סעיפים ב"שולחן ערוך" וקיבלו ציון "עובר" מהמחשב; וכן ראשי כוללים המכונים "מחזירים בתשובה" שמפחידים את צאן מרעיתם בכל הקשור למשכורתם בעולם-הבא, ודואגים לשכרם הם מתרומות חסידיהם בעולם ההבל הזה.


מה נתאונן ומה נאמר? הפאר הפך לאפר. נדירים הם בעלי הקול הערב אשר בקיאים בנעימת האשמורות, ורבים מתנדבים לקום כשליחי ציבור, מבלי לקחת בחשבון שנעירתם/קריאתם עלולה להיות גוררת עמה את ברכת "הנותן לשכוי". לשוב בתשובה אין פירושו לשחוט תרנגולים לכפרה או לשלשל מעות לקופות המרובות, שאותן דואגים להניח ארגונים שונים על תיבת שליח הציבור בבית-הכנסת, ואשר מבטיחים להעביר את רוע הגזירה דרך ההעברה לחשבון הבנק שלהם.


ישנו מרחק רב בין ציוויי התורה ודברי חכמים, לבין המציאות שבה אנו חיים. רבים מישראל משוללי רסן, חסרי דרך-ארץ ורודפי תענוגות. רמת המוסר של האדם היא מערכת ערכים בפני עצמה ותלויה בידע ובלימוד: גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. מקור אצילות האדם והחברה טמון בתורת ישראל, במורשת האבות, וברצונו ובשאיפתו של האדם אל האמת והטוב.


בתקופתנו, תקופת פריקת עול מלכות שמים, חברת החולין קובעת את מושגי המוסר לפי העולה על רוח האדם והנאותיו, ותפיסה זו מנתקת את הנוהגים בה מכל קשר עם הדת. בחברת החולין, הציבור והפרט רואים את עצמם כ"ברי סמכא" להגות סולם ערכים על-פי "צו פנימי" אישי, ולהפכם לפלסתר ללא נקיפות מצפון. סילוף המושגים בידי האדם והשימוש בהם לרעה, גורם לביזוי כבוד האדם ובמקרים קיצוניים אף לשפיכות דמים, ובדרך כלל, הסיבה לכך היא "ואשמם בראשיכם" (עדה"כ בדב' יא, יג) – האשמה מתחילה בראשים ובמנהיגים, וכמו שדרשו חז"ל וכמו שאמר ישעיה הנביא (א, כג): "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" (מעטפות ותרומות).


היחסים שבין אדם לחברו קודמים ליחסים שבין אדם למקום וזוהי פסגת המוסר. נאמר בתורה (דב' ז, ט) : "שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו". רבנו ניסים ממרסי כותב בפירושו לתורה "מעשה ניסים" על פסוק זה, וזה לשונו: "אוהביו – היודעים אותו דרך השכל, ושומרי מצוותיו – היודעים בדרך הקבלה [אין הכוונה לקבלת האר"י, אלא לקבלת יסודות התורה על דרך ההודעה, לא על דרך הלמידות], ולא מיראה דמיונית" (מהד' ח' קרייסל, עמ' 447).


נמצאנו למדים, שעל האדם להתאמץ ולקבוע עיתים לתורה, ולא לבזבז את זמנו ב"קטעים" ו"צחוקים". על האדם לזכור תמיד, "שהשכל הוא צלם האלוהים שבו, והוא המלאך שבין האדם לאלוהיו, ואותו שלח הקב"ה לשמור על האדם, להנהיגו וליישר אורחותיו, כי כל אורחותיו חסד ואמת ושלום" (שם). יהי רצון שתיעצר המגיפה, יסגרו דלתי הארונות, נברח אל ה', נפסיק עם ההתחכמויות, ונקלף מעלינו את הצבעים שהפכו אותנו לצבועים – רכלנים עשקנים וחמסנים, אכי"ר.


בתמונת שער הרשומה: עולים תימנים במחנה הקליטה ראש העין באוקטובר 1949.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!