"וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" – חלק ב

עודכן ב: 26 מאי 2019

ה. חלומות אמתיים – רק ליחידים בתולדות האנושות

מן האמור עולה כי לדעת רבנו, הדרך היחידה שאדם שאינו נביא יראה חלום אמתי מאת ה', היא בהערה נדירה ביותר השמוּרה ליחידים בודדים בתולדות האנושות (נראה שמסוג זה היו החלומות של יוסף). וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (ב, מא):

"אבל מה שנאמר בו 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה' אין זה נבואה כלל ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, ובאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום. כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום [כלומר בכוח המדמה]. כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בראשית כ, יא]. ונאמר בכל אחד מהם כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]".

דברים דומים כותב רבנו בהמשך דבריו (ב, מב), אף שייתכן שאין כוונתו בהמשך דבריו שם לחלום דווקא, אלא לסוג אחר של מסר מאת ה' שיארע לאדם שאינו מוכשר ומעותד לנבואה, אך על-כל-פנים קרוב לוודאי שגם מסר זה מגיע לאדם באמצעות הכוח המדמה, וזה לשון רבנו שם:

"וממה שהקדמנו [שם ב, לב] מהכרחיות ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם מלאך, תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם [שנאמר בהגר ומנוח שראו מלאך]. וזה הוא היסוד שמסלק את רוב הקשיים שבתורה".

ו. חלומות ודמיונות שמובילים לעבודה-זרה

כדי להבין את סכנת האמונה בחלומות ובהזיות, נצרף מקור נוסף מדברי רבנו במורה-הנבוכים (ג, מו) שעוסק בפולחן לשדים, ובאמונה שבאמצעות אותו הפולחן יבואו השדים בחלום ויגלו לעובדיהם עתידות ונסתרות. וכבר כתבנו במאמרים אחרים כי אמונות רעות אלה באות לידי ביטוי גם בימינו, בנטילת ידיים שלוש פעמים כדי להשקיט את הרוח שלא יזיק, בהקפות סביב המת כדי שהמזיקים הדמיוניים לא יזיקו לו, בשחיטת תרנגולים בעת חנוכת הבית כמנחה לפיוס וסילוק המזיקים. ועוד מנהגים רבים שקנו אחיזה בעם-ישראל, שמטרתם להסיר נזקי השדים והמזיקים או לפייסם, וכבר הוכחתי כי מדובר בעבודה-זרה.

נחזור עתה לדברי רבנו במורה-הנבוכים, וזה לשונו שם:

"ודע כי ה'צאבה' [=אומת עובדי אלילים קדמונים] היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמוֹתם שהוא מזון השדים [="יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים" (מָרי שם)], וכאשר אוכלו מי שאוכלו מתחבר עם השדים, ויבואו אליו [=בחלום] ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ["כוונתו מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומרעים כמפורסם וכידוע" (מָרי שם)].

[...] ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם שהוא מזונם, [...] ותושג הרֵעוּת [=עם השדים] כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותם הזמנים, והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [וגם בימינו יש אמונות אליליות, שאין ספק להמון ולגדולים באמיתתן].

ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם' וגו' [ויקרא יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' וגו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצוה נוספת זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".

נמצא, כי החלומות הדמיוניים ושאר ההזיות שימשו כלי מרכזי בידי עובדי השדים, שהיו "מתקשרים" עם שדיהם בדרך זו, ואין לי ספק שרבים מהם היו בטוחים שהם רואים ושומעים דברים אמתיים (ועד היום יש זקנים שמוכנים לישבע שראו ושמעו שדים ושאר מרעין בישין). ומטרתם בעבודה-זרה זו היא כאמור, שהשדים יבואו להם בחלום ויגלו להם עתידות ונסתרות לפי דמיונם.

דוגמה נוספת לסכנת האמונה בחלומות ובדמיונות, והרעה שהיא מובילה אליה, אנו מוצאים באיסור לדרוש אל המתים, וזה לשון רבנו בספר-המצוות (לאווין לח):

"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת [=הרשעים] ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים, שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דברים יח, י–יא]. ובגמר סנהדרין [סה ע"ב]: 'דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה'. והעובר על לאו זה חייב מלקות".

ז. השקפות והלכות שנתבררו בחלומות

לעתים אנו שומעים או קוראים על אדם שטוען שגילו לו בחלום הלכות או השקפות, בין אם זה על-ידי גילוי מלאך או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. ויש לבדוק האם יש בדברים הללו אמת? הרמב"ם מתייחס לאנשים מסוג זה במורה-הנבוכים (ב, לח), ושם בהערה 28 מָרי אומר על כללות דברי רבנו בעניין זה: "ושמא רומז רבנו לשאלות מן השמים או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לקמן נכונים גם לר' יוסף קארו שטען שמגיד שמימי מתגלה אליו בחלום באופן קבוע. וזה לשון רבנו שם:

"ודע כי הנביאים האמתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי [וכבר למדנו עליהם בהרחבה לעיל] אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה ["חושבני שיותר נכון לתרגם 'מדע'" (מָרי שם)] אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם כלומר מה שמשיגים אותם האנשים, אינם אלא רעיונות שהיו להם ["אשר קלטום ושמעום מאחרים" (מָרי שם)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז לבהמיות השקפותיהם?], ויצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא".

רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו, והאמת היא שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון, עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים השתחרר רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו.

רבנו ממשיך ואומר שם:

"ומקום זה מן המקומות המטעים המאבדים [=ההזיות הללו מכלים את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [="מן המחזיקים עצמם כחכמים" (תרגום ר"ש שם), ומָרי מוסיף בהערה: "ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם 'מאותם הרוצים להתבלט'"]. ולפי זה תמצא אנשים שבררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".

כלומר, רבים הם שמרוב להיטותם ליוקרה ומעמד, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים וטובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראיית מגידים שמימיים בחלומות או עשיית נסים נפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בהוזה הזיות שנוטה נטייה חמורה כלפי הדמיונות ההזיות ושאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום מדעת שמטמטם את ההמונים אחר שיבושיו, כדי לזכות בהערצתם ובטובות ההנאה שנלוות לכך.

רבנו מסיים שם את דיונו כך: "ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית, כי אותו אשר הגיע לשלמות העיונית הוא אשר אפשר שישיג מדעים אחרים בעת שפע השכל האלהי עליו, והוא אשר נביא באמת". ואם נתבונן באמת בחכמי ישראל המפורסמים באלף השנים האחרונות, דומני שלצד רבנו יש רק בודדים שניתן לומר עליהם ששלם כוחם ההגיוני. כי כל מי שמקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת יודע, שספרי הראשונים והאחרונים גדושים ועמוסים לעייפה בשיבושים הזיות והבלים, עד כדי שניתן לומר עליהם מה לתבן את הבר. וחבל על הזמן היקר שמאבדים בעיון בהם, ועוד יותר חבל על שהזיותיהם מרחיקות את עם-ישראל מן האמת. "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת, מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה' [ירמיה כג, כח]".

ח. מסקנות

לאור היריעה שפרשׂנו לעיל נראה ברור, כי כל החלומות של הנפטרים וכיו"ב הם תוצרים של הכוח המדמה, והוא יוצר אותם מכוח געגועי וכיסופי האדם לקרובו שנפטר. כלומר, כל רשמי החלומות משקפים למעשה מחשבות פנימיות עמוקות של האדם ושאיפות חבויות, שנדחקו לתת-המודע במהלך היום והשתחררו למודע במהלך השינה, בעת שגעש החיים שוכך וכל כוחות הגוף שוקטים ושלווים.

ביחס לחלומות שטוענים שמתגשמים, אם לא מדובר בנוכלים ושרלטנים שרוצים להציג את עצמם כנביאים, הרי שמדובר באנשים שיש להם כוח השערה חזק מאד, וכוח זה מקבל כאמור משנה תוקף בעת השינה. כלומר, כמו שהם מעוררים את כוח ההשערה שבהם בעת שהם ערים ומנחשים את העתידות (ודבר זה אסור מן התורה כפי שראינו), כך בדיוק עושה כוח ההשערה שלהם בעת שנתם, ויוצר אצל אותם ההוזים דמיונות וחלומות שמקורן בהשערות הכוח המדמה. וכשם שההשערות שמעלים ההוזים בהקיץ חלקן מתקיימות וחלקן אינן מתקיימות, כך גם רשמי החזיונות שעולים במהלך השינה, שהרי מקורן בהשערות הכוח המדמה שפועל בעת השינה באופן חופשי ומשמעותי יותר.

קצרו של דבר, חלומות אינם מעלין ואינם מורידין, אין להתייחס אליהם כאל מבשרים עתידות, אלא כאל שיקוף מחשבות תשוקות וחששות של האדם, שנדחקו במשך היום ופרצו החוצה בעת השינה על-ידי הכוח המדמה. כלומר, הדרך היחידה האמתית ללמוד מהחלומות היא לא על העתידות או על הנסתרות, אלא על נבכי נפש האדם החולם, ואולי בדרך זו יכול ללמוד האדם על עצמו ולהכיר את נפשו טוב יותר.

ט. שתי הלכות בענייני חלומות

א) רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, יא) וזה לשונו:

"מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה. לא מצא, מתירין אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה".

הלכה זו קשה משני צדדים לפחות: 1) אם חולם החלום יודע מי נדהו מדוע הוא צריך לטרוח ולמצוא עשרה להתיר אותו מנידויו? מדוע שלא ילך לשאול את החכם שנראה לו בחלום אם הוא באמת נדהו, ולפי זה יפעל. שהרי מדובר בחלום, והרי אין ספק שאותו חכם כלל לא נדהו, אלא רק נדמה לו בחלום כל החיזיון הזה; 2) מדוע הוא צריך למצוא עשרה אנשים יודעי הלכות? והלא נידוי רגיל מתירים אותו אפילו בפני שלושה הדיוטות! מדוע החמירו בעניין זה יותר מנידוי רגיל, והלא לא התרחש כאן שום נידוי בפועל?

התשובה פשוטה, חכמים ידעו את נפש האדם, ומי שרואה בחלום שנידוהו ומזדעזע בשל כך, כנראה שיש דברים בגו, והוא ראוי לנידוי ואולי אף חמור מכך. ולכן, כדי להביא את אותו האדם מבחינה רוחנית לכפרה ומבחינה פסיכולוגית להשקטת סערת רוחו, הטילו עליו משימה למצוא עשרה אנשים ולערוך טקס התרת נידוי, כדי שכל הטורח בתהליך הזה והבושה הנלווית לו, יביאו את אותו האדם לידי הכנעת הלב, תשובה וחרטה ממעשיו והרהוריו הרעים.

ואגב למדנו על סדר מעלות הלומדים והחכמים בעיני רבנו: שונין הלכות, שונין משניות, יודעין לקרות בתורה. וכמה רחוקים שבילי מחשבתו של רבנו בהבנת שלבי לימוד התורה ותכליתה מהעולם הדתי בימינו שקידש את הפלפול, ההזיות והבערות מן המדעים. ועוד חולאים רעים ונאמנים שאין כאן מקום לפרטם, ומאמרים רבים כתבתי עליהם ועל נושאיהם באתר אור הרמב"ם כדי להציל אנשים מליפול ברשתם.

ב) רבנו פוסק בהלכות זכייה ומתנה (י, ז), וזה לשונו:

"הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום 'כך וכך הן ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן', או 'של מעשר שני הן'. ומצאן במקום שנאמר לו וכמניין שנאמר לו, זה היה מעשה [במסכת סנהדרין ל] ואמרו חכמים: 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [שם]".

כלומר, חכמים התירו לאותו אדם לזכות באותן המעות אף-על-פי שנאמר לו בחלום שאותן המעות שייכות לאדם אחר או שהן של מעשר שני. הסיבה לכך היא, שקרוב לוודאי שאותן המעות הן של אביו, ובמהלך חייו אביו סיפר לו או רמז לו על מקומם וסכומם, ואותה הידיעה אוחסנה עמוק בנבכי זכרונו, ובשעת השינה השתחרר אותו זיכרון דחוק מירכתי תודעתו והוצג על-ידי הכוח המדמה בחלומו. ומה שנאמר לו בחלום שהן של אדם אחר או שהן מעשר שני, אין בדברי החלום הללו כוח להוציא ממון מיד בעליו או לשנות את מהותו ומטרתו של הכסף, מפני שדברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין.

כמו כן, החשש להפסד ממון הוא חשש אוניברסלי כי כלל ידוע הוא שאדם חס על ממונו, ולעתים אף יותר מאשר על גופו, ורבים מבעלי ההון והממון אינם ישנים מפחד בלילות שמא יבולע ליקר להם. ולכן, קרוב לוודאי שחששו של אותו יורש שמא הוא יפסיד את הכסף, יצר בקרבו מועקה נפשית חבויה, וכדי לתת ביטוי ופורקן לחששו המודחק שמעיק על נפשו בתת-המודע, יצר הכוח המדמה שלו חוויה דמיונית בחלום, ובאמצעותה שחרר הכוח המדמה את מועקתו הנפשית החבויה.

הלכה דומה מצאנו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (ו, ז), וזה לשון רבנו:

"אמרו לו בחלום: 'מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני', אף-על-פי שמצא שם מה שנאמר לו – אינו מעשר, ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [תוספתא שם ה, ח; ירוש' מעשר שני ו, א; בב' סנהדרין ל]".

ומה שאמרנו לעיל נכון גם כאן.

תלינו בטוב!


#מורההנבוכים #נבואה #חזון #עתידות #שכל

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!