"וָחַי בָּהֶם" – התורה כדרך חיים

נאמר בספר דברים (ו, ז): "ושננתם לבניך", ורבנו הרמב"ם פוסק: "מאמתי מתחיל אביו ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה ציווה לנו משה' [דב' לג, ד] ופסוק ראשון מפרשת 'שמע' [דב' ו, ד], ואחר-כך מלמדו מעט-מעט פסוקים-פסוקים, עד שיהא בן שש או בן שבע לפי בריו [=יכולותיו של הבן] מוליכו אצל מלמד תינוקות" (תלמוד תורה א, ז).


המקור לדברי הרמב"ם הוא בספרי (עקב, מו), ושם נאמר כך: "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואינו מלמדו תורה – ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם לדבר בם' [דב' יא, יט], אם לִמַּדְתֶּם אותם את בניכם – ירבו ימיכם וימי בניכם; ואם לאו – יקצרו ימיכם, שכך דברי תורה נדרשים: מכלל לאו אתה שומע הן, ומכלל הן – לאו".


רז"ל ידעו שללא תורה אין חיים, ואין אין המשכיות ורציפות של לימוד התורה, אזי עדיפה מיתה, וכמו שנאמר בתוספתא (חגיגה, א), שהאב חייב לחנך את בנו לעשיית המצוות עוד בטרם הגיעו לגיל מצוות, וזה כולל מצוות כמו ישיבה בסוכה, נענוע הלולב, ציצית, הנחת תפילין, שחיטה ועוד. ואם האב לא עושה זאת "ראוי לו כאילו לא בא לעולם" (ועיין עוד בסוכה מב ע"א). במשנה הראשונה באבות גם נאמר: "והעמידו תלמידים הרבה" – כלומר נצטווינו להרחיב את מעגל הלמידה משום שאם אין תלמידים אין המשכיות. רז"ל גם לימדו אותנו שהמילה "לבניך" פירושה "תלמידיך", וכך נאמר בספרי (דב' לד): "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' [דב' יד, א]".


ברם, כדי שהמורה ילמד את תלמידיו הוא חייב קודם ללמוד בעצמו, שאם לא יִלְמַד – איך יְלַמֵּד? ואשריהם ישראל שלא נתרשלו בלימוד התורה, ומסרו עליה את נפשם גם בתקופה של גזירות קשות. אולם, נראה שבזמננו יש רפיון אצל קבוצות מסוימות ביחס לחשיבות התאמת התורה לשפת הדור, ודווקא ריבוי תלמודי התורה מצביע על ניסיונות לתקן, לחפש דרכים, רעיונות ושיטות, כדי לחבב את התורה על הדור – דור הדרור.


אם נתבונן מעט במקורות המדרשיים והתלמודיים נגלה, שדווקא השיטה התמימה ביותר מנצחת. ולמרות זאת, תמיד היו ויהיו קבוצות ובודדים שיתקשו באימוץ התורה כדרך חיים, והסיבות לכך רבות, וכמו שרבנו הרמב"ם מלמד אותנו בהקדמתו לפירושו למסכת אבות, ובמורה הנבוכים חלק א פרק לד.


תקופת הבית השני, הסופרים (אנשי כנסת הגדולה), הזוגות והתנאים, תרמו להתפתחות מערכת חינוך מסודרת על-פי גילאים, ולאו דווקא על-פי הסדר המקובל אצלנו: תלמוד תורה לצעירים (יסודי), ישיבה ("הסדר") לבחורים, ובית מדרש גבוה לבעלי-משפחות ("כויילל").


בתקופה שקדמה לבית השני, לימדו האבות את בניהם כל זמן שהם התפרנסו במקום מגוריהם, אבל עם התפתחות התעשייה והמלאכות לאחר גלות בבל, נאלצו האבות לשלוח את בניהם למלמדי תינוקות כפי שיזם יהושע בן גמלא, ששימש ככהן גדול בסוף ימי הבית השני: "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים", ובהמשך "התקינו שיהו מושיבין [מלמדי תינוקות] בכל פלך ופלך [בכל מחוז ומחוז]", ולאחר מכן "בכל עיר ועיר, ומכניסין אותן [את הילדים] כבן שש או שבע" (על-פי מסכת בבא בתרא כא ע"א).


"וּלְמַדתֶּם אותם ושמרתם לעשותם" (דב' ה, א)


בכדי "לעשות" יש ללמוד תחילה, ולא לחינם נדרש הפסוק לעיל "ולמדתם אַתֶּם" – קודם תִּלְמְדוּ אַתֶּם ואחר-כך תְּלַמְּדוּ אחרים, וכפי דברי רז"ל במדרש ספרי (עקב, מא): "'וּלְמַדְתֶּם אותם ושמרתם לעשותם' – מגיד הכתוב שהמעשה תלוי בתלמוד ואין התלמוד תלוי במעשה, וכן מצינו שענש על התלמוד יותר מן המעשה... 'על מה אבדה הארץ נִצְּתָה כמדבר מבלי עובר? ויאמר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא הלכו בה' [יר' ט, יא–יב]... וכשם שענש על התלמוד יותר מן המעשה, כך נתן שכר על התלמוד יותר מן המעשה, שנאמר: 'וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם לדבר בם... למען יאריכו ימיכם וימי בניכם' [דב' יא, יט-כא]".


הלימוד מביא לידי מעשה, והקשר בין הלימוד לעשייה הוא צָרוּף ובלתי ניתן להפרדה, ולכן לימוד המביא לעשייה מונע מייצר הרע שהוא אויבו של האדם, להשתלט עליו, וכך נאמר בספרי (עקב, מח): "'ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם' [דב' יא, יח] – מגיד הכתוב שנמשלו דברי תורה בסם חיים... אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בה אינו שולט בכם... ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו... ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר [בר' ד, ז]: 'ואתה תמשל בו', ואומר [מש' כה, כא–כב]: 'אם רעב שונאך [יצר הרע הנקרא שונא] האכילהו לחם' – האכילהו לחמה של תורה; 'ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו' [כאילו שמת גחלים על ראשו ושרפת אותו]. רע הוא יצר הרע, מי שבראו מעיד עליו, שנאמר: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' [בר' ח, כא]".


המדרש מלמד אותנו שהתרופה-התבלין לייצר הרע הוא התורה, וכיצד עושים זאת? "האכילהו לחמה של תורה והשקהו מים" – מי הדעת. הדעת היא מידותיו של האדם, שהרי אדם ללא מידות ודרך ארץ אין בו תורה, וכפי שמדרש ויקרא רבה (ט, ג) מלמד אותנו: "עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה", ולא עוד, אלא ש"שכל תלמיד חכמים שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו" (שם א, טו). דברי המדרש קשים ונועדו לזרז את האדם מישראל לעבוד על מידותיו ולשפרן, כדי שיהיה ראוי לשאת את כתרה של תורה.


כאמור, לא רבים זוכים לשאת את כתרה של התורה, אבל אין זה אומר שעלינו להתרשל ולהתייאש, אלא עלינו לעשות מאמץ יום-יומי שהרי "לפום צערא אגרא", דהיינו על-פי ההשתדלות השכר בא, ואין זה שכר במובן של הטבות כלכליות, אלא כפי שרז"ל לימדו אותנו ש"שכר מצוה-מצוה", וזוהי בעצם עבודת ה' האמיתית, אגירת עוד ועוד מצוות, שהן השכר האמתי והאמצעי לחיים ערכיים בעולם הזה, אשר מרוממים את האדם לחיי העולם-הבא, שהוא התכלית של כל אדם מישראל, ולוואי שנזכה (=נזדכך) לכך.


ואיך עושים זאת?


לוּ היו בתי ספר ערכיים ומידותיים להכשרת מורים, הדגש המרכזי בהם היה על רמת הדעת ורמת המידות של המורים שעוסקים בהוראה. אין די בתארים אקדמיים וקשרים מנהלתיים (מחותן, שכן של החבר מהפלמ"ח או מבני-עקיבא מהתקופה שבה נשך תלמידי-חכמים...), אלא בקיאות בתורה ויראת שמים אמיתית, בתוספת ס-ב-ל-נ-ו-ת, שהרי רז"ל לימדו אותנו באבות (ב, ה): "לא הקפדן מלמד", כלומר המסירות וההתמדה הן הבסיס למורה טוב.


הפיצוי למורה לא היה יותר מפיצוי על ביטול זמן ולא על נסיעות וקופות גמל, שכיום הם חשובים מפני שהמורה צריך גם להתפרנס... אבל הדגש היה על אהבה למקצוע ולעסוק בו מתוך תחושת שליחות, ומתוך ההבנה שמדובר בזכות גדולה שניתנה למורה ללמד תורה את הדור הבא – "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דב' ל, כ), בבחינת גמול לחיי העולם-הבא, שהוא השכר האמתי כאמור.


כבודו של המורה היה גדול וחשוב, ולכן אמרו רז"ל באבות (ד, יב): "ומורא רבך כמורא שמים"; והמורים אף נצטוו מצידם: "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך" (שם ב, ט). הכבוד ההדדי בין מורה לתלמיד חשוב ביותר, שהרי המורה גם לומד הרבה מתלמידיו, וכדברי ר' חנינא: "הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם" (תענית ז ע"א; מכות י ע"א).


דגש נוסף היה ניתן על ביקורי-בית כדי לשמור על קשר אישי בין המורה לתלמיד. גם התלמידים בתקופת רז"ל נהגו לבקר בבית הרב/המורה בכל הזדמנות, ובעיקר בחגים. שריד לכך אנו מוצאים היום במה שנקרא "הקבלת פני רב", ומנהג זה מעיד על הקשר והכבוד שנתנו התלמידים למורים.


בראש ובראשונה על המורה לשמש דוגמה אישית נעלה, מורה לא יכול לדרוש מתלמיד לעשות דבר שהוא בעצמו אינו עושה, נקודה. מורה לא יכול לאכול ולשתות בעמידה תוך כדי שיחה ולדבר בצורה לא מכובדת לתלמיד, ולאחר מכן להענישו משום שלא דיבר בצורה מכובדת לחברו. מורה לא יכול לדרוש מהתלמיד להתלבש בבגדים צנועים בזמן שהוא בעצמו לא מיישם זאת, וברור שהוא אינו יכול לדרוש כבוד ומשמעת אם הוא בעצמו חסר בזה. מורה לא יכול לגעור בתלמיד על איחור לשיעור אם המורה בעצמו אינו מגיע בזמן.


צריך לעודד את התלמידים לעשות חסד עם הזולת, להתנדב לסייע לחבר המתקשה בלימוד, לבקר אותו אם חלילה הוא לא מרגיש טוב, להרים טלפון ולהתעניין במצבו, ולהרבות בלימוד זכות, שהרי אי-אפשר לדעת מה עובר על החבר במעגל החיים המשתנה והסוער.


הדגש בחינוך צריך להיות על המוסר שהרי "תחילת חכמה יראת ה'" (מש' ט, יד). יש לחנך בכל תחומי החיים על-פי התורה ורק על פיה: גם כאשר לומדים היסטוריה או אנגלית יש לשלב מדברי רז"ל כדי לקיים את "ודברת בם" (דב' ו, ז) – ולא בדברים בטלים. כל דוגמה שמביאים צריכה לשלב בתוכה את מוסרי רז"ל המחכימים, והמורה אינו צריך להרגיש כאילו הוא מיושן ולא "מתקדם", שהרי הענווה והפשטות הם הדוגמה האישית החשובה ביותר ובאמצעותן ניתן ללמד הכנעה וסבלנות לתלמיד הרואה ושומע הכל.


בשיעורי התורה ובכלל, יש לאפשר לתלמיד להשמיע את דעתו, וגם אם הוא אמר משהו שלכאורה אינו קשור, אזי על המורה לנהוג בחכמה ולקחת לפחות דבר אחד מדברי התלמיד, ול"סובב" אותם לנושא הנלמד כדי שדעתו של התלמיד תישמע, וכך המורה גם מעודד את התלמיד להשמיע את דעתו, וגורם לו להרגיש שדבריו נופלים על אוזן שומעת. התוצאה תהיה ילד מוערך, מתלהב וחושב.


יהי רצון שהקב"ה יסייענו על מעשה רצונו, וייתן לנו כוח ללמוד וללמד, לשמור לעשות – באהבה.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!