'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' – וכי הוא מרחף?

עודכן: 8 בנוב׳ 2021

הננו ממשיכים במסע לייחוד ה' אשר הִתווה רבנו בחלקו הראשון של מורה הנבוכים – וככל שנרחיק משכלנו מאפיינים גופניים ביחס לה' יתעלה, וככל שנבאר בדרך זו עוד ועוד מושגים אשר מופיעים בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה – כך נפשנו תתרומם לידיעת ייחודו.


נחל אפוא בדברי רבנו בראש הפרק (א, מ), ונמשיך בהם לאחר-מכן לפי הסדר, וכֹה דבריו:


"רוח – שם משותף [=שם שיש לו כמה משמעויות שאין ביניהן קשר בהכרח], הוא שם האוויר, כלומר היסוד מארבעת היסודות: 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם' [בר' א, ב]".


במה שרבנו מפנה אותנו לעניין ארבעת היסודות הוא למעשה מורה לנו את הדרך להבין את המשמעות הראשונה של המלה "רוח". כלומר, אף שהמדע המשוכלל בימינו שולל את קיומן של ארבעת היסודות הללו, שהרי מדע הכימיה התקדם שנות-אור מאז ימיו של רבנו, עדיין אנו מסוגלים להבין את הדרך הראשונה שרבנו סולל בהבנת המלה "רוח" בכתבי-הקודש.


כלומר, לאור דברי רבנו ולאור מדע הכימיה המפותח בימינו, יהיה עלינו להסביר, כי הפירוש הראשון למלה "רוח" נסוב על היסודות הכימיים אשר האוויר סביבנו מורכב מהם; וכך היא חלוקת הגזים אשר מהם מורכב האוויר שסביבנו: 78 אחוז גז חנקן, כ-21 אחוז גז חמצן, כ-0.03 פחמן דו-חמצני, ועוד גזים נוספים המהווים פחות מאחוז אחד. לאור התובנות הללו, כך נראה שיש לפרש ולבאר את הפסוק שנזכר לעיל: "וְרוּחַ [מֵאֵת] אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", כלומר, כאילו יש מילה נסתרת: "מאת", וכך הפסוק מתבאר באופן בהיר ומושכל.


וכך גם ביאר אונקלוס אשר תרגם כך: "וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא" – ורוח מלפני ה' מנשבת על פני המים. כלומר, אונקלוס הוסיף שתי מלים כדי להרחיק מן ההגשמה: "מִן קֳדָם" – מלפני, וזאת כדי שלא נטעה לסבור שהרוח, המורכבת מיסודות גשמיים, היא כלי קיבול לאמיתת עצמותו יתעלה, ותרגומו דומה מאד למילה הנסתרת שהוספנו: "מֵאֵת".


בהמשך דבריו רבנו עובר לפירוש השני של המלה "רוח": "והוא גם שם הרוח המנשבת: 'וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה' [שמ' י, יג], 'רוּחַ יָם' [שמ' י, יט], וזה הרבה".


נמצא, שהפירוש השני למלה "רוח" הוא הרוחות המנשבות ביקום, וכמו שפירש רס"ג בשמות (י, יג): "ורוח – ורוחות". אגב, ניתן לפרש גם את הפסוק בבראשית (א, ב) שראינו לעיל: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" וכו', לפי הדרך הזו, ואז פירוש הפסוק יהיה שמדובר ברוח עזה וחזקה מאד, כדרך שמצרפים בלשון דבר עז וחזק לאלהים: 'עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים' [יונה ג, ג]".


והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם בעניין הפירוש השלישי והרביעי למלה "רוח":


"והוא גם שם הרוח החיוני [הנשמה]: 'רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' [תה' עח, לט; וכדי להבין מדוע פסוק זה אינו סותר את יסוד תחיית המתים, ראו מאמר תחיית המתים, קטע ח], 'אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים' [בר' ז, טו]; והוא גם שם הדבר הנשאר מן האדם לאחר המוות אשר לא ישיגהו הכליון [הנפש הנצחית]: 'וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ' [קה' יב, ז]".


נמצא, שהמלה "רוח" כוללת בתוכה שתי משמעויות בעניין קרוב: הרוח החיוני, והוא כוח החיים הטבעי המצוי לכל בעל-חיים ואשר נקרא גם "נשמה"; וכן הנפש המשׂכלת, אשר אם נשמעה לדבר ה' זוכה לחיי נצח נשׂגבים, ואם לא נשמעה נכרתת ומתייסרת לנצח נצחים.


רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, יד–טו) מסביר עניינים אלה בקווים כלליים, וכֹה דבריו שם:


"נפש כל בשר [נפש כל בעלי החיים ובכללם האדם] היא צורתו שנתן לו האל [ובנשמה שניתנה לאדם נוסף כוח ייחודי הוא הכוח ההוגה], והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו [והוא השכל הנקנה אשר מתגבש ומתעצב באמצעות הכוח ההוגה, ולפי מידת שכלולו וטהרתו של הכוח ההוגה כך תהיה רוממותו של השכל הנקנה]. ועל צורה זו נאמר בתורה: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], כלומר, שתהיה לו צורה היודעת ומשׂגת [=שתהיה לו דעת שלמה בשכלולה אשר יש בכוחה להשיג את] הדעות שאין להן גולם [=הקב"ה שאין לו גוף ודמות הגוף, וכן המלאכים שאין להם גוף ודמות הגוף], עד שידמה להן [=שֶׁשִּׂכלו המשוכלל ידמה לשכלים הנבדלים הם המלאכים, וזו תכלית האדם].


ואינו אומר [ואין הכוונה בעניין צלם האלהים שנזכר בפסוק: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ"] על הצורה הזו הניכֶּרת לעיניים [הרושם החיצוני הנקלט בעיניים] שהוא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו [=הצורה החיצונית הזו] 'תואר' שמה; ו[גם] אינה [=כמו כן, צלם האלהים אינו] הנפש המצויה לכל נפש חיה [=בעל חיים], שבה [=באותה הנשמה שניתנה לו וכן לכל הפרטים ממינו, הוא] אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר – אלא, [צלם האלהים שניתן לאדם הוא] הדעה שהיא צורת הנפש [נמצא, שלאדם הראשון ניתנה צורה שכלית שלמה אשר יודעת ומשׂגת את המושכלות, עד שהוא חטא וזיהם את צורתו-נפשו והחל להתאוות לצרכי החומר], ובצורת הנפש הכתוב מדבר: 'בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [=השכל הנקנה]. ופעמים רבות תיקרא זו הצורה נפש ורוח. ולפיכך צריך להיזהר בשמות שלא תטעה, וכל שם ושם יילמד מעניינו.


אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות [מהיסודות הכימיים] כדי שתיפרד להן [כלומר כדי שתתפרק לאחר המוות כהתפרקות הגוף לאחר הכיליון], ואינה מכוח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא. לפיכך, כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות [=כשימות הגוף ויחל תהליך התפרקותו] ותֹאבד הנשמה, מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה. אלא יודעת ומשׂגת הדעות הפרודות מן הגלמים [=מן הגופות, כגון המלאכים] ויודעת בורא-הכל ועומדת לעולם-ולעולמי-עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו: 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ' [קה' יב, ז]".


ועוד בעניינים אלה ראו מאמרי: "נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה".


נמשיך עתה לפירוש החמישי בדברי רבנו במורה שם למלה "רוח":


"והוא גם שם השפע השכלי האלהי הנאצל על הנביאים ואז מתנבאים על-ידו, כמו שנבאר לך כאשר נדבר על הנבואה [...]: 'וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם' [במ' יא, יז], 'וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ' [במ' יא, כה], 'רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי' [ש"ב כג, ב], וזה הרבה".


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (פרק ז), בעניין השפע הנבואי:


"מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם. [...] ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים 'אישים' וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות-שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים. [...] הנביאים מעלות-מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה, כמו שנאמר [ביחס לכל הנביאים למעט משה רבנו, שכידוע נבואתו ייחודית היא]: 'בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ' [במ' יב, ו].


וכולן כשמתנבאין אבריהן מזדעזעין, וכוח הגוף כושל, ועשתונותיהם מיטרפות, ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם: 'וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו' [בר' טו, יב]. [...] הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה ויידע מה הוא. כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכיות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה. וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו, ויש מהן אומרין הפתרון בלבד. ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה, וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאין".


ועתה נעבור לפירוש השישי והאחרון למלה "רוח" בדברי רבנו במורה שם (א, מ):


"והוא גם שם הכוונה והרצון: 'כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל' [מש' כט, יא] כוונתו ורצונו, ודומה לו: 'וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ' [יש' יט, ג], אמר: יתפרדו כוונותיו וייעלמו תחבולותיו, וכמוהו: 'מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְיָ וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ' [יש' מ, יג], אמר [הנביא ישעיה]: מי הוא אשר יודע סדירות רצונו או משיג הנהגתו את המציאות היאך היא, שיודיע לנו אותה, כמו שנבאר בפרקים שיבואו בהנהגה [לקמן חלק ג, יח–כו]".


בסוף דבריו, רבנו מסכם את ענייני המלה "רוח" אשר מופיעה בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה:

"נמצא, שכל רוח האמורה כלפי ה' היא כפי העניין החמישי [דהיינו שהיא שפע נבואי אשר מגיע מאיתו ושורה על הנביאים], ומקצתן כפי העניין האחרון שהוא הרצון כמו שביארנו, ויש לפרש כל מקום, כפי מה שמורה עליו אותו הדיבור [=בכל מקום יש לפרש לפי העניין האמור]".


כמה מפירושיו של רש"י-שר"י בענייננו


נחל בפסוק המרכזי שאנו דנים בו: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בר' א, ב). רש"י פירש שם כך: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – כיסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים, ברוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן". יסוד פירושו זה הוא במדרש תהלים (שוחר טוב), צג. ורוב החוקרים בדעה שהמדרש הזה חובר קרוב לתקופתו של רש"י.


מכל מקום, בחלק א של מאמרנו על רש"י ראינו, שהוא מצהיר שפירושו הוא פירוש פשטני. כלומר, רש"י מפרש כאן שיש להקב"ה כיסא אשר עומד באוויר ומרחף על פני המים, וייחוס כיסא להקב"ה בפירוש לפי הפשט הינו הגשמה. ולא רק כיסא שר"י ייחס כאן להקב"ה, אלא גם כלים גופניים, כלומר פֶּה: "ברוח פיו של הקב"ה", והוסיף לחטוא בצרפו תיאור גשמי מובהק: "כיונה המרחפת על הקן", שלא חלילה נתבלבל לרגע ונחשוב שפירושו הוא משל...


נחל את העיון בפירושו בעניין הכיסא, רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא, במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח בספרו (א, כח) את תרגומו של אונקלוס לפסוק בשמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", אונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".


וכֹה דברי רבנו במורה שם על תרגום אונקלוס כאן:


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכיסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכיסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכיסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכיסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכיסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, שאסור לייחס כיסא לבורא עולם – מפני שהוא מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס כיסא לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


רבנו מוסיף ומבאר במורה (א, ט), כי כתבי הקודש ייחסו כיסא להקב"ה "כיוון שלא היו