top of page

ולמה לא שמעת בקול ה'?

"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט). מאמר זה הוא המשך למאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", ובו נדון בשלוש תשובות שהשיב רצון ערוסי מבקעת אונו בעניין כשרות ספרי-התורה. ברם, כדי להבין את תשובותיו המקוממות של ערוסי שיידונו לקמן רצוי מאד לקרוא לכל הפחות את חלקו הראשון של המאמר האמור.


תורת כל אחד ואחד בידו


נחל אפוא, בעניין כשרות ספרי-התורה בימינו, ערוסי נשאל באתר "מורשת" כך:


"מדוע רבנו מורה להימנע מלענות 'אמן' לברכה שהוא מחשיב כברכה לבטלה? בעוד שבימינו מקובל להורות שעל השומע לענות 'אמן' מכיוון שהמברך בירך על סמך עמדת רבו".


כלומר, השואל מנסה להבין: אדם שבירך ברכה לבטלה "על-סמך עמדת רבו", האם לדעת רבנו הוא נושא-שם-שמים לשווא ואסור לענות אחריו אמן, או שמא מכיוון שהוא בירך על-סמך סברה הלכתית של רבו מותר לענות אחריו אמן, והוא אינו נושא-שם-שמים לשווא.


ובכן, התשובה לשאלת השואל ברורה ופשוטה: הכללים וההלכות שרבנו פוסק, ואשר לפיהם המברך על ספר-תורה פסול נושא-שם-שמים לשווא ואסור לענות אחריו אמן, אינם כללים והלכות שרבנו המציא מליבו, אלא כללים והלכות שמסרו לנו מעתיקי השמועה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בהר סיני. לפיכך, אין שום משמעות להזיה שאדם יברך על סמך מאן-דהו וברכתו לא תהיה נשיאת שם שמים לשווא, שהרי אותו מאן-דהו כופר בכללי הלכה של התורה-שבעל-פה. כמו כן, איך אפשר לומר על כללי הלכות ברורים שיש בהם סברות ושיטות?


זאת ועוד, גם אם לא היה מדובר בכללי הלכות יסודיים, ברור היה שלדעת רבנו מי שמברך על ספר תורה פסול נושא-שם-שמים לשווא, שהרי רבנו אומר את דעתו באופן מפורש: כל ספר תורה שאינו תואם לכללי ההלכה שבידיו הוא ספר תורה פסול ולכן כל מי שמברך עליו נושא-שם-שמים לשווא ואסור לענות אחריו אמן. ובמלים אחרות, כל מי שטוען אחרת מפסקי רבנו, מברך לדעת הרמב"ם ברכה לבטלה ונושא-שם-שמים לשווא ואסור לענות אחריו אמן.


ועתה נעבור לתשובתו של מר רצון ערוסי, וזה לשונו:


"אבל היכן ראית בדברי רבנו שאסור לענות אמן אחרי ברכה, שאדם בירך לפי שיטת רבו?".


בפתח תשובתו, ערוסי טוען למעשה שכל אדם יכול להמציא לעצמו שיטה הלכתית והיא תהיה שיטה לגיטימית! ובמלים אחרות, ניתן למחוק הלכה למעשה את כללי התורה-שבעל-פה וליצור תורה חדשה, שהרי כל אחד רשאי ליצור לעצמו שיטה והיא תהיה בגדר תורה. לדוגמה, לפי ערוסי, פוסק מקרב המינים וצאצאיהם יכול להחליט שיש לברך "הגומל לחייבים טובות" בשם ומלכות אחרי כל הליכה למכולת, וזו לא תהיה ברכה לבטלה ומותר לענות אחריו אמן!


ויתרה מזאת, בדרך זו ניתן לקעקע את כל יסודות דתנו הטהורים, ולהגיע קל-מהרה לכפירה ולמינות, שהרי אם כל אחד רשאי לקבוע לעצמו ולחסידיו דרך חדשה בתורה-שבעל-פה, והדרך הזו תהיה לגיטימית, הרי שכל אחד רשאי גם לקבוע יסודות חדשים לדת משה, ואז ערוסי יֹאמר, שמי ששולל את שלושה-עשר יסודות הדת שדלה רבנו מתוך התורה-שבעל-פה אינו כופר ומין, שהרי לפי ערוסי, כל אחד ואחד יכול לסמוך על שיטת רבו! היעלה על הדעת כדבר הזה?


וכי דתנו היא דת של הפקרות מוחלטת? וכי כל אחד יכול להחליט מה אמת ומה שקר? וכי לא ניתנה לנו תורה-שבכתב ותורה-שבעל-פה אשר יגדירו לנו את ההלכה באופן ברור ופשוט?


בהמשך תשובתו, ערוסי מביא ראיות לפסיקתו, אך האמנם ראיות הן? הנה דבריו:


"הרי רבנו הכיר ומכיר במציאות הרב-קהילתית בהוראת ההלכה עד להכרעת ההלכה, שהייתה קיימת בימי התנאים והאמוראים, ובתלמוד הרבה מעשיות בעניינים אלו. במקומו של ר' אליעזר הגדול הכינו מכשירי מילה בשבת, במקומו של ר' יוסי הגלילי אכלו בשר עוף בחלב, ועוד. וחכמים שחלקו על ר' אליעזר ועל ריה"ג שיבחו את תלמידיהם שנהגו כרבותיהם".


ערוסי טוען בראש דבריו שההלכה בעניין כשרות ספר-תורה לא הוכרעה! וזה לשונו: "רבנו הכיר ומכיר במציאות הרב-קהילתית בהוראת ההלכה עד להכרעת ההלכה, שהייתה קיימת בימי התנאים והאמוראים", ועל מה הוא מדבר? וכי אנחנו בתקופת התנאים והאמוראים? וכי ההלכה לא הוכרעה? וכי לא הייתה סנהדרין בתקופת התלמוד שקבעה את כללי ההלכה בעניין ספר-תורה? זאת ועוד, וכי מציאות "רב-קהילתית" היא יעד נעלה? והלא היא גרמה לחורבן הדת והאומה! תורה אחת טהורה הפכה לשבעים תורות מינות פרו-נוצריות ארורות.


ערוסי מתאמץ בכל כוחו להחניף למציאות האורתודוקסית הקלוקלת שקיימת בימינו, כאילו הפיכת התורה הטהורה לשבעים שערי טומאה היא מציאות נעלה, ואין ספק שדברים אלה מוצאים חן בעיני מעסיקיו הפרו-נוצריים שדוגלים בהפיכת התורה לשבעים תורות כדי להרבות נושאי שכר, אך גם בעיני מעסיקיו הפרו-מערביים שדוגלים בצבעים רב-גוניים... ודתנו דת האמת דוגלת בהיפך הגמור, בסופיות הדיון ובאחדות פסיקה והשקפה, רק עם חכם ונבון. רק, באמנות או במלאכה וכן בתחומים רבים נוספים יש לחתור לרב-גוניות ולמכלול של דעות.


ויתרה מזאת, איך ערוסי מעז להשוות בין מחלוקות הלכתיות בין החכמים, לדינים שנקבעו בתורה-שבעל-פה ונמסרו לנו איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בהר סיני? וכי דין קלף ודוכסוסטוס הוא דין דרבנן? וכי חובת דין עיבוד לשמו על-ידי יהודי הוא דין שנחלקו בו חכמים? וכי שלבי העיבוד הוא עניין שהומצא על-ידי חז"ל? וכי משה רבנו לא עיבד כך את ספריו?


ויתרה אף מזאת, ברגע שנפסקה הלכה בסנהדרין, דהיינו ברגע שנפסקה ההלכה בתלמוד, אין שום דרך לעקוף אותה, שהרי אין שום דרך בימינו לאכול עוף בחלב או להכין מכשירי מילה בשבת. כלומר, גם אם היה מדובר בתקנות וגזרות דרבנן, אין כוח בידי שום אדם לעקור את פסקי חז"ל בעניינים אלה, ולקבוע לעצמו שיטה ששוללת הלכה למעשה את דבריהם!


קצרו של דבר, ערוסי קובע בתעתועים שאין לנו רק תורה אחת, ודבריו מקוממים מאד.


היש איזה היתר לעבור על לא תשא?


במקום אחֵר, הפעם באתר "נצח ישראל" ערוסי נשאל שוב בעניין זה. כותרת השאלה היא: "הנחת תפילין שלא כשרות לדעת רבנו". השואל מספר לערוסי שהוא רכש תפילין חדשות שנעשו לפי כל כללי ההלכה התלמודית הקדומים, והוא מבקש לדעת מה יעשה עד שהתפילין יגיעו? האם עליו להניח את התפילין הפסולות שברשותו? ואם כן, האם עליו לברך עליהם? ובכן, נראה די ברור שהוא יכול להניח את התפילין הפסולות, אך חלילה לו מלברך עליהם.


מכל מקום, כך השיב לו ערוסי השכיר:


"אם התפילין כשרות לפי אחינו הספרדים והאשכנזים, תברך בהנחתם עד שתקבל תפילין כשרות לפי הרמב"ם. עליך לדעת, שבכל הדורות בירכו על תפילין לא כשרות, כי לא תמיד השיגו או יכלו להשיג או למדו עם תפילין כשרות".


כלומר, ערוסי מורה לשואל לברך ברכה לבטלה ולשאת-שם-שמים לשווא! ואיני מבין, וכי הברכה מעכבת את עשיית המצוה עד שהוא חייב לברך? ואפילו לשיטתו של ערוסי, שדעת הרמב"ם היא בסך-הכל דעה אחת בתוך מכלול של דעות הלכתיות לגיטימיות, מדוע שלא לחשוש לדעת רבנו ולהימנע מברכה לבטלה? שהרי הברכות כידוע אינן מעכבות מאומה!


כמו כן, ערוסי טוען שבכל הדורות בירכו על תפילין פסולות, אך הוא מטשטש במכֻוון את הסיבה לכך שעם-ישראל תעה אחרי ההבל: "כי לא תמיד השיגו או יכלו להשיג תפילין כשרות". כלומר, לפי ערוסי עם-ישראל לא תעה אחרי ההבל ועיוות את דיני התורה-שבעל-פה, אלא הם "לא תמיד השיגו או יכלו להשיג תפילין כשרות", ומהי הַשּׁוֹטוּת המתעתעת הזאת?!


ואפילו אם נניח הנחה מופרכת לחלוטין לפיה צאצאי המינים באירופה הנוצרית ידעו את דרך האמת ולא תעו ולעו מרצון בדרכי המינים – וכי העובדה שאדם אינו יכול להשיג תפילין כשרות מכשירה ברכה לבטלה? וכי מותר לשאת-שם-שמים לשווא אם אין לאדם אפשרות להשיג תפילין כשרות? וזו הנחה הלכתית חמורה ונבערה! שהרי לפי אי-הגיונה, העדר יכולת לקיים את ההלכה מאפשר לעבור על עבירות חמורות מאד! ולפי זה מותר לאדם לבוא על אשתו נדה במקום שאין בו מקווה, ומותר לאדם לאכול בשר נבילה וטריפה במקום שאין שוחט, וכו'.


ובכלל, האם ניתן להשוות בין מצבו של עמֵּנו בגלות הארורה לבין מצבנו כיום בארץ-ישראל?


ברור אפוא שערוסי מתעתע, וייתכן שהוא כֹּה לקה בעיוורונו עד שהוא מאמין בדבריו בכל ליבו. מכל מקום, הסיבה המרכזית לדבריו האומללים היא: הוא חושש לומר על התפילין של המינים וצאצאיהם שהם פסולות, כי הוא יודע שתשובה כזו תזיק מאד למצבו הפוליטי, ולכן הוא גם מתעקש לעיל בעקשנות תמוהה מאד שעל השואל להמשיך ולברך על תפיליו הפסולות! ואיך אפשר לסמוך על פסקים רעועים כאלה? איך אפשר לסמוך על אומללים שכל פסיקותיהם משועבדות לשאיפות זרות? ועד-כדי-כך ערוסי חושש ומתיירא מן המינים וצאצאיהם עד שהוא אפילו אינו משבח את השואל על-כך שטרח והוציא אלפי שקלים מכיסו כדי לקנות תפילין כשרות – אף שמצוה זו ראויה לשבח, וכל-שכן שהוא אינו מורה לרבים לרכוש תפילין כשרות.


ואיני יודע אם יש לערוסי היום תפילין כשרות, אך יודע אני היטב, ששנים רבות לאחר שכבר הייתה אפשרות לרכוש תפילין כשרות, עדיין הוא הוסיף להניח את תפיליו הפסולות, ואיני יודע מדוע, מחמלת ממונו או מיראתו מן המינים וצאצאיהם? שהרי רכישת תפילין כשרות על-ידיו עלולה להתפרש כקביעה שהתפילין של המינים וצאצאיהם פסולות ושאסור לברך עליהם.


"כדי למנוע מחלוקת"


בתשובה אחרת, גם היא באתר "נצח ישראל" שכותרתה: "מגילה על גוויל", ערוסי משיב כך: "יש לזכור שגם ספר תורה צריך גוויל או קלף מעובד כהלכה, ויש הרבה ספרי-תורה קלף שאינם מעובדים כהלכה, ובכל זאת לא נמנעים מלקרוא בהם, כדי למנוע מחלוקת". תשובה זו מאוחרת ביחס לאחרות (הראשונה נכתבה בסיוון תשס"ט, השנייה בטבת תש"ף, וזו באדר ב תשפ"ב), ונראה לי שכבר היכו אותו על קדקדו, ולכן הוא נאלץ לזנוח את תירוציו הראשונים והוא מנסה באופן נואש להצדיק את דרכו בתירוץ אחר, ואומללותו כמעט מעוררת רחמים.


מכל מקום, בתשובתו האחרונה ערוסי טוען שמותר לשאת-שם-שמים לשווא ולחרף ולגדף באופן שיטתי ומערכתי את השם הנכבד והנורא, "כדי למנוע מחלוקת". ובכל מקום שיש חשש למעמדם, הכומרים השכירים בורחים מן האמת ומנפנפים בהצהרה: "למנוע מחלוקת", שהרי קביעתו של ערוסי שספריהם הפסולים של המינים וצאצאיהם הם אכן ספרי-תורה פסולים – תהפוך אותו באופן מיידי לאויב הכמורה האורתודוקסית והם עלולים לסלקו מתפקידו.


זאת ועוד, לעצם טענתו, איזו מחלוקת האדם מעורר כאשר הוא מבקש שלא יזמינו אותו לעלות על ספר-תורה שאינו כשר? וכי הוא צועק או מפריע לסדר התפילה? ואין שום טענה אמיתית כנגדו, וכל אדם זכאי, מכל בחינה שהיא, לשבת בשקט ולשמור אמונים לדרך האמת.


ויתרה מזאת, שלא בשעת התפילה חובה לעורר דיון מעמיק ככל שניתן בעניין זה, דהיינו בשעת הלימוד בבית-המדרש או בשיחות שנערכות מחוץ לבית-הכנסת, שהרי חובת התוכחה היא חובה גדולה ורבה מאד והיא רובצת על המוכיח לכל הפחות עד שיכלימוֹ החוטא.


ויתרה אף מזאת, גם אם חובת התוכחה לחוטא סרה לאחר שהחוטא הכלים את המוכיח בדברים קשים, עדיין יש חובה גדולה ורבה להילחם על עצם דרך האמת בשיח הציבורי!


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


ולעיון נרחב בעניין זה ראו: "האם יש מצוה שלא להוכיח?", "שלום עכשיו!".


" וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים [...] וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם [...] וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע" (ש"א טו, כב–כז).

ולמה לא שמעת בקול ה'
.pdf
הורידו את PDF • 154KB

133 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page