top of page

וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון (ח"ב)

עודכן: 27 באפר׳

ה. חלומות אמיתיים – רק ליחידים בתולדות האנושות


מן הפרקים הקודמים עולה, כי לדעת רבנו הדרך היחידה שאדם שאינו נביא יראה חלום אמיתי מאת ה', היא בהערה נדירה ביותר השמוּרה ליחידים בודדים בתולדות האנושות (ונראה שמסוג זה היו החלומות של יוסף). וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (ב, מא):


"אבל מה שנֶּאמר בו: 'ויבא אלהים אל פלוני בחלום הלילה' אין זו נבואה כלל ולא אותו האיש נביא, כי עניינו שבאה הערה מאת ה' לאותו האדם, ובאר לנו שאותה ההערה הייתה בחלום. כי כמו שמסבב ה' תנועת אדם זה למען הצלת אדם אחר או השמדתו, כך סיבב התחדשות דברים שרצה שיתחדשו במראה חלום [כלומר בכוח המדמה]. כי אין לנו ספק שלבן הארמי רשע גמור וגם עובד עבודה-זרה, ואבימלך אף-על-פי שהיה איש צדיק בעמו הרי כבר אמר אברהם אבינו על ארצו וממשלתו: 'רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה' [בר' כ, יא]. ונאמר בכל אחד מהם, כלומר לבן ואבימלך: 'וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם כ, ג], וכך בלבן: 'בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה' [שם לא, כד]".


דברים דומים כותב רבנו בפרק הבא במורה שם (ב, מב), וכֹה דבריו:


"וממה שהקדמנו [שם במורה ב, לב] מהכרחיות ההתכוננות לנבואה, וממה שהזכרנו בשיתוף שם 'מלאך', תדע כי הגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, לפי שאותם הדברים אשר שמעו או עלה ברעיונם [=בדמיונם] הוא כעין בת קול שמזכירים חכמים תמיד, והוא מצב מסוים שיארע לאדם שאינו מעותד, אבל מטעה בזה שיתוף השם [מלאך, כלומר, שגם בהגר וגם במנוח נאמר שהם ראו מלאך], וזה הוא היסוד שמסלק את רוב הקשיים שבתורה".


ו. חלומות ודמיונות שמובילים לעבודה-זרה


כדי להבין את הסכנה באמונה שיש אמת בחלומות, נצרף מקור נוסף מדברי רבנו במורה (ג, מו) שעוסק בפולחן לשדים. הפולחן המדובר שילב את ראיית החלומות בעבודת השדים: ההוזים דימו שהשד בא אליהם בחלום ומגלה להם עתידות ונסתרות. וגם בימינו יש פולחנים דומים לקברים ולמתים, ופונים למתים שייטיבו ויועילו להם או שיבואו בחלום להדריך אותם.


נחזור עתה לדברי רבנו במורה-הנבוכים (ג, מו), וכֹה דבריו שם בשלוש הפְּסקות לקמן:


"ודע, כי ה'צאבה' [=אומת עובדי אלילים קדמונים] היה הדם אצלם טמא מאד, ועם זאת היו אוכלים אותו בדמוֹתם שהוא מזון השדים [='יצורים רעים ורוחות רעות שבדמיון ההוזים' (קאפח)], וכאשר אוכלו מי שאוכלו מתחבר עם השדים, ויבואו אליו [=בחלום] ויודיעוהו העתידות כפי שמדמים ההמון מענייני השדים ['כוונתו מה שהשוטים מדמים שהשדים פועלים ועושים ומטיבים ומרעים כמפורסם וכידוע' (קאפח)].


[...] ולפיכך היו שוחטים בעל-חיים ומקבצים דמו בכלי או בגומה, ואוכלים בשר אותו הנשחט סביב אותו הדם שהוא מזונם [...] ותושג הרֵעוּת [=עם השדים] כיוון שהכל אכלו על שולחן אחד בקבוצה אחת, ויבואו אליהם בדמיונם אותם השדים בחלום, ויודיעום נעלמות ויעזרו להם. כל אלה השקפות שהלכו אחריהן באותם הזמנים, והיו חשובות ומפורסמות, לא היה ספק אצל ההמון באמיתתן [וגם בימינו תועים אחרי ההבל, אלא שנתחלפו האמונות].


ולכן באה התורה – השלמה אצל יודעיה – לסלק את אלה החולאים המושרשים, ואסרה אכילת הדם, והחמירה באיסורו כדרך שעשתה באזהרה על עבודה-זרה בדיוק, אמר יתעלה: 'וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם' וגו' [ויק' יז, י], כמו שאמר בנותן מזרעו למולך: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ' וגו' [שם כ, ה], ולא נאמר כיוצא בפסוק זה במצוה נוספת זולת עבודה-זרה ואכילת הדם, כי אכילתו מביאה למין מעבודה-זרה והיא עבודת השדים".


נמצא, כי החלומות ושאר ההזיות שימשו כלי מרכזי בידי עובדי השדים, שהיו "מתַקשרים" עם שדיהם בדרך זו (ועד היום יש זקנים שמוכנים להישבע שראו ושמעו שדים ושאר מרעין בישין), ואין לי ספק שרבים מאותם עובדי האלילים היו בטוחים שהם רואים ושומעים דברים אמיתיים לחלוטין, בדומה לרבים בימינו אשר מדמים שגדולי האסלה פועלים ישועות ונפלאות.


דוגמה נוספת לסכנת האמונה בחלומות ובדמיונות, והרעה שהיא מובילה אליה, אנו מוצאים באיסור לדרוש אל המתים, וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לח):


"והמצוה השמונה ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים, כפי מה שמדמים אשר הם מתים באמת [=הרשעים] ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים, שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]. ובגמר סנהדרין [סה ע"ב]: 'דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית-הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה'. והעובר על לאו זה חייב מלקות".


ז. האם ערוסי מאמין בשדים?


שילבתי את דברי קאפח בתוך דברי רבנו לעיל כדי ללמד, שלמרות כפירתו המפורשת של קאפח בשדים, ערוסי תלמידו כבר אינו מעז לכפור בהם באופן מפורש, והוא אף מודה בקיומם! פן יבולע לשררתו! ומזאת נלמד שערוסי עלה על רבו קאפח ברשעו, בחציבתו ובנוכלותו.


והנה לפניכם תשובתו של ערוסי, לשאלה האם השדים קיימים במציאות (השאלה והתשובה פורסמו ברשת של ערוסי, ראו כאן):


"ידידי ונכבדי! אין עוררין שיש שדים. נחלקו הדעות ראשונים ואחרונים, אם הם יצורי-ביניים בין אדם למלאך, או יצורים דֵּמוֹניים שבעלי דמיון רואים אותם בדמיונם, במצבים שונים. הרבה מחכמי ישראל ראשונים ואחרונים, ובכללם הרמב"ם, הם בדעה שהשדים יצורים דמיוניים".


ערוסי פותח את תשובתו בקביעה מוחצת אשר נועדה לגלות את דעתו האישית בעניין השדים, וכך אומר ערוסי בראש דבריו: "אין עוררין שיש שדים"! כלומר, לפי ערוסי אין עוררין שהשדים קיימים במציאות! כך עולה במפורש מדבריו! רק לאחר-מכן ערוסי מציין שמדובר במחלוקת, אך את דעתו האישית הוא כבר קבע בראש דבריו. ובמלים אחרות, אם יתמה הקורא באיזו גישה ערוסי צידד, התשובה בראש דבריו: "אין עוררין שיש שדים"! וכל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא! והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


ארור יהיה ערוסי הנוכל החלקלק על שהשליך את האמת והצדק, והעדיף את השקר וטובות ההנאה במחיר הכבד של התעיית העם אחרי ההבל וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


ח. השקפות והלכות שנתבררו בחלומות


לעתים אנו שומעים או קוראים על אדם שטוען שגילו לו בחלום הלכות או השקפות, בין אם זה על-ידי גילוי מלאך, או ששמע קולות או מראות בחלומו שחידשו אצלו מחשבה או דעה. ויש לבדוק: האם יש בדברים הללו אמת? הרמב"ם מתייחס לאנשים מסוג זה במורה-הנבוכים (ב, לח), ושם בהערה 28 קאפח אומר על כללות דברי רבנו בעניין זה: "ושמא רומז רבנו ל'שאלות מן השמים' או שאלות חלום שהיו מקובלות על חכמי צרפת אז?". ואין לי ספק כי דברי רבנו לקמן נכונים גם לג'וחא קארו שטען שמגיד שמימי מתגלה אליו בחלום באופן קבוע, אך קאפח הנוכל לא היה מסוגל להודות שהמרן הגדול שלו היה טוען נבואה בשקר ועובד אלילים...


וכֹה דברי רבנו במורה שם (ב, לח):


"ודע כי הנביאים האמיתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי [וכבר למדנו עליהם בהרחבה בחלק הקודם] אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה ['חושבני שיותר נכון לתרגם: מדע' (קאפח)] אלא דמיונות והשערות בלבד. ואפשר שהם, כלומר מה שמשיגים אותם האנשים [=הכסילים שאין להם חכמה ומדע כלל], אינם אלא רעיונות שהיו להם ['אשר קלטום ושמעום מאחרים' (קאפח)] ונשארו רשמיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכוח המדמה שלהם, וכאשר רוקנו דמיונות רבים וביטלום נשארו רשמי אותם הרעיונות לבדם ונגלו להם, וחשבום דבר שהופיע ועניין שבא מבחוץ. והם דומים לדעתי לאדם שיש לו בביתו אלפי בעלי-חיים [=רמז עבה לבהמיוּת השקפותיהם] ויָצא כל מי שהיה באותו הבית פרט לאחד שהוא היה מכלל מי שהיה בבית, וכאשר נשאר אדם זה עם אותו האחד לבדו נדמה לו כי עתה בא אליו לבית, ואין הדבר כן, אלא הוא מכלל מי שלא יצא".


רבנו מלמד, כי ייתכן שתתחדש לאדם בחלום השקפה או הלכה, והוא יהיה בטוח שאלהים או מלאך מדבר אליו, והאמת היא שמדובר ברעיון שנדחק בין שאר אלפי הרשמים שבכוח הדמיון, עד שבשעת השינה, כאשר כל הכוחות שלווים ושוקטים, השתחרר ונפלט רעיון זה מנבכי דמיונו והופיע בחלומו, ואותו הוזה הזיות נבער יהיה בטוח שהוא נביא כמשה רבנו ע"ה.


רבנו ממשיך ואומר במורה שם (ב, לח):


"ומקום זה מן המקומות המטעים המאבְּדים [=ההזיות הללו מכלות את שכלו של האדם], ורבים אבדו בו מאותם שרצו להבחין [='מן המחזיקים עצמם כחכמים' (תרגום ר"ש שם), וקאפח הוסיף בהערה: 'ולפי הבנה זו שגם היא אפשרית היה נכון יותר לתרגם: מאותם הרוצים להתבלט']. ולפי זה תמצא אנשים שביררו השקפותיהם בחלומות שראו, ושדימו כי אותו שנראה להם בחלום הוא דבר זולת ההשקפה שהיו סוברים אותה או שמעוה בהקיץ".


כלומר, רבים הם שמרוב להיטותם ליוקרה מעמד ושׂררה, ומרוב שאיפתם להערצת ההמונים ושלל טובות ההנאה הנלוות לכך, הָזוּ ונשתבשו לסבור שהם נביאים או מעין נביאים, והפיצו על עצמם אגדות וסיפורי בדים על ראִיית מגידים שמימיים בחלומות או עשיית נסים ונפלאות וכיו"ב. ואין לשעות אל דבריהם, כי או שמדובר בהוזה הזיות בהמי שנוטה נטייה חמורה כלפי הדמיונות והנמנעות ושאיפת הגדלות, או שמדובר בנוכל ערמומי ערום-מדעת שמטמטם את ההמונים אחר שיבושיו, כדי לזכות בהערצתם ובשלל טובות ההנאה שנלוות לכך.


רבנו מסיים במורה שם את דיונו ואומר כך:


"ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית, כי אותו אשר הגיע לשלמות העיונית הוא אשר אפשר שישיג מדעים אחרים בעת שפע השכל האלהי עליו, והוא אשר נביא באמת".


ואם נתבונן ב"חכמי ישראל" המפורסמים באלף השנים האחרונות, דומני שלצד רבנו יש רק בודדים שניתן לומר עליהם ששלם כוחם ההגיוני. כי כל מי שמקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת יודע, שספרי הראשונים והאחרונים גדושים ועמוסים לעייפה בשיבושים הזיות והבלים, עד כדי שמצוה לומר עליהם: מה לתבן את הבר. וחבל על הזמן היקר שמאבדים בעיון בהם, ועוד יותר חבל על שהזיותיהם מרחיקות את עם-ישראל מן האמת. "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת, מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם יְיָ [יר' כג, כח]".


וכל זה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב ספריהם מלאים וגדושים בטומאת השקפות המינות האירופיות הפרו-נוצריות, אשר סיאבו והחריבו את צלמו הרוחני של עמנו.


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט). "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא); "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


ט. מסקנות


לאור היריעה שפרשׂנו לעיל נראה ברור, כי כל החלומות על הנפטרים וכיו"ב הם תוצרים של הכוח המדמה, והוא יוצר אותם מכוח געגועי וכיסופי האדם לקרובו שנפטר. כלומר, כל רשמי החלומות משקפים למעשה מחשבות פנימיות עמוקות ושאיפות חבויות של האדם, אשר נדחקו לתת-המודע במהלך היום והשתחררו ונפלטו למודע במהלך השינה, בעת שגעש החיים שוכך וכל כוחות הגוף שוקטים ושלווים.


ביחס לחלומות שטוענים שמתגשמים, אם לא מדובר בנוכלים ושרלטנים שרוצים להציג את עצמם כנביאים, הרי שמדובר באנשים שיש להם כוח השערה חזק, וכוח זה, שמקורו בכוח המדמה, מקבל כאמור משנה-תוקף בעת השינה. כלומר, כמו שהם מעוררים את כוח ההשערה שבהם בעת שהם ערים ומנחשים את העתידות (ודבר זה אסור מן התורה כפי שראינו) – כך מתעורר כוח ההשערה שלהם בעת שנתם, ויוצר אצל אותם ההוזים דמיונות וחלומות שמקורן כאמור בהשערות הכוח המדמה. וכשם שההשערות שמעלים ההוזים בהקיץ חלקן מתקיימות וחלקן אינן מתקיימות, כך גם רשמי החזיונות שעולים במהלך השינה – שהרי מקורן בהשערות הכוח המדמה שפועל בעת השינה באופן חופשי ומשמעותי יותר.


קצרו של דבר, חלומות אינם מעלין ואינם מורידין, אין להתייחס אליהם כאל מבשרים עתידות, אלא כאל שיקוף מחשבות, תשוקות וחששות של האדם, שנדחקו במשך היום או במשך מהלך חייו של האדם ופרצו החוצה בעת השינה על-ידי הכוח המדמה. כלומר, הדרך האמיתית והיחידה ללמוד מהחלומות היא לא על העתידות או על הנסתרות, אלא על נבכי נפש האדם החולֵם, ואולי בדרך זו יכול האדם החולֵם ללמוד על עצמו ולהכיר את נפשו טוב יותר.


י. שלוש הלכות בענייני חלומות


1) רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ז, יא) וכֹה דבריו:


"מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו. ואם לא מצא טורח אחריהן עד פרסה. לא מצא, מתירין לו עשרה ששונין משנה. לא מצא, מתירין לו עשרה שיודעין לקרות בתורה. לא מצא, מתירין אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות. לא מצא במקומו עשרה, מתירין לו אפילו שלושה".


הלכה זו קשה משני צדדים לפחות: 1) אם חולם החלום יודע מי נדהו מדוע הוא צריך לטרוח ולמצוא עשרה להתיר אותו מנידויו? מדוע שלא ילך לשאול את החכם שנראה לו בחלום אם הוא באמת נדהו, ולפי זה יפעל. אלא ברור שמדובר בחלום דמיוני, ואין ספק שאותו חכם כלל לא נדהו, אלא רק נדמה לו בחלום כל החיזיון הזה; 2) מדוע הוא צריך למצוא עשרה אנשים יודעי הלכות? והלא נידוי רגיל מתירים אותו אפילו בפני שלושה הדיוטות! מדוע החמירו בעניין זה יותר מנידוי רגיל, והלא לא התרחש כאן שום נידוי בפועל?


התשובה פשוטה, חכמים ידעו את נפש האדם, ומי שרואה בחלום שנידוהו ומזדעזע בשל כך, כנראה שיש דברים בגו, והוא ראוי לנידוי ואולי אף חמור מכך. ולכן, כדי להביא את אותו האדם מבחינה רוחנית לכפרה ומבחינה פסיכולוגית להשקטת סערת רוחו, הטילו עליו משימה למצוא עשרה אנשים ולערוך טקס התרת נידוי, כדי שכל הטורַח בתהליך הזה והבושה הנלווית לו, יביאו את אותו האדם לידי הכנעת הלב, תשובה וחרטה ממעשיו והרהוריו הרעים.


ואגב למדנו על סדר מעלות הלומדים: שונין הלכות, שונין משניות, יודעין לקרות בתורה. וכמה רחוקים שבילי מחשבתו של רבנו בהבנת שלבי לימוד התורה ותכליתה מהעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי, שקידש את הפלפול והשקיעה בהזיות מאגיות, רומם את הבטלנות ואת הסכלות מן המדעים, ואף רוצץ את יסודות הדת. וכבר כתבתי רבות על השקפותיהם ועל גדוליהם-גילוליהם, כדי להציל את בני האדם מליפול ברשת המינות והבערות אשר טמנו להם.


2) רבנו פוסק בהלכות זכייה ומתנה (י, ז), וכֹה דבריו:


"הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ולא ידע היכן החביאן, ואמרו לו בחלום 'כך וכך הן ובמקום פלוני הן, ושל פלוני הן', או 'של מעשר שני הן'. ומצאן במקום שנאמר לו וכמניין שנאמר לו, זה היה מעשה [במסכת סנהדרין ל] ואמרו חכמים: 'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [שם]".


כלומר, חכמים התירו לאותו אדם לזכות באותן המעות, אף-על-פי שנאמר לו בחלום שאותן המעות שייכות לאדם אחר או שהן של מעשר שני. והסיבה לכך היא, שקרוב לוודאי שאותן המעות הן של אביו, ובמהלך חייו אביו סיפר או רמז לו על מקומם וסכומם, ואותה הידיעה אוחסנה עמוק בנבכי זכרונו. בינתיים האב נפטר, ולאחר שנים רבות השתחרר אותו זיכרון דחוק בשעת השינה מירכתי תודעתו, והוצג על-ידי הכוח המדמה בחלומו. ומה שנאמר לו בחלום שהן של אדם אחר או שהן מעשר שני, אין בדברי החלום הללו כוח להוציא ממון מיד בעליו או לשנות את מהותו ומטרתו של הכסף, מפני שדברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין.


כמו כן, החשש להפסד ממון הוא חשש אוניברסלי כי כלל ידוע הוא שאדם חס על ממונו, ולעתים אף יותר מאשר על גופו, ורבים מבעלי ההון והממון אינם ישנים מפחד בלילות שמא יבולע ליקר להם. ולכן, קרוב לוודאי שחששוֹ של אותו יורש שמא הוא יפסיד את הכסף, יצר בקרבו מועקה נפשית חבויה – וכדי לתת ביטוי ופורקן לחששו המודחק שמעיק על נפשו בתת-המודע, יצר הכוח המדמה שלו חוויה דמיונית בחלום, דהיינו שהכסף שייך לאחר או שהוא כסף של מעשר שני, ובאמצעותה שחרר הכוח המדמה את מועקתו הנפשית החבויה.


הלכה דומה מצאנו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי (ו, ז), וכֹה דברי רבנו:


"אמרו לו בחלום: 'מעשר שני של אביך שאתה מבקש הרי הוא במקום פלוני', אף-על-פי שמצא שם מה שנאמר לו – אינו מעשר, ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין' [תוספתא שם ה, ח; ירוש' מעשר שני ו, א; בב' סנהדרין ל]".


ומה שאמרנו לעיל בנקודה הראשונה נכון גם כאן.


3) רבנו פוסק בהלכות תעניות (א, יב), וכֹה דבריו:


"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. ומתענה ואפילו בשבת. ומתפלל 'עננו' בכל תפילה, אף-על-פי שלא קיבלהּ [=את התענית] עליו מבעוד יום. והמתענה בשבת מתענה יום אחר, מפני שביטל עונג שבת".


כיצד יש להסביר הלכה זו? וכי יש אמת בחלומות? ובכן, ההלכה הזו נפסקה מתוך הבנת נבכי נפש האדם המתייסר בחטאיו ובפשעיו. כלומר, מי שחלם חלום רע נמצא במצב של חרדה ובהלה מדין שמים, ומחשבותיו וחרדותיו הללו עלו וצפו בדמיונו בעת השינה. כלומר, מדובר במי שיש עוון חמור בידו, ומחשבותיו ודמיונותיו נצטיירו בחלומו אשר ביעת אותו באופן שלא מאפשר לו לעבור לסדר היום. ויש תועלת דתית ופסיכולוגית רבה בהלכה הזו לפי דעתי, מפני שהיא מעוררת את האדם לערוך חשבון נפש ולשוב בתשובה שלמה לפני בורא-עולם.


אגב, הדת האורתודוקסית מחקה את ההלכה הזו, אך לא רק אותה, כל מקום שנוגע להנאות החומר בכלל ולתאוות האכילה בפרט, הדת האורתודוקסית התירה את הרצועה, מפני שכומרי הדת מבקשים למצוא חן בעיני ההמונים, ולכן הם מכשירים ואף מעודדים את תאוותיהם ככל שניתן, כדי לקיים את קורדום החוצבים אשר בידם. ולכן הם גם לא יפסקו הלכה שאינה פופולארית, אלא-אם-כן היא מסכנת באופן ישיר ומיידי את מעמדם שׂררתם ושלטונם.


תלינו בטוב!

וחלומות השוא ידברו הבל ינחמון (חלק ב)
.pdf
Download PDF • 220KB

321 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page