והשמח בחלקו – עשיר

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

כותרת מאמר זה מבטאת את אחד המוסרים הגדולים ביותר בדת משה, מפני שהאדם אשר אינו שמח ולבו דואב בקרבו אינו יכול לעבוד את ה', וכל-שכן מי שלבו כבר נתמלא ונטמטם בקנאה ובצרות-העין או ברדיפת התאוות השררה והכבוד – אדם כזה אינו יכול לעבוד את ה' בלב נכון ולהבין את מושגי האמת. ובמלים אחרות, היגון ורדיפת התאוות השררה והכבוד הם מסכים גדולים עבים ואטומים אשר מבדילים בין האדם לבין ידיעת האמת, ואלה נמנות על הסיבות המרכזיות לכך שבימינו מעטים הם אנשי האמת.


רדיפת הכבוד השררה והתאוות היא אחת הטעויות הגדולות של הדת החדשה בימינו, נדמה להם לאנשי הדת לובשי השחורים, שהם יכולים להיות "צדיקים" ו"חסידים" ולזכות לשלמות חיי העולם-הזה-והבא על-ידי קיום המצוות המעשיות באיבריהם החיצוניים בלבד ("כחוטבי עצים ביער וחופרי גומה בקרקע") – תוך השלכת יסודותיה המחשבתיים של דת משה אחרי גוום, צמצום כמעט מוחלט של תפקיד השכל בעבודת ה', וקביעת נורמות "מוסריות" חדשות לדת משה אשר מעצבות מחדש את עולם הערכים היהודי, עולם שבו החיצוניות היא העיקר והמחשבה והמידות שוליות ביותר עד כדי חסרות חשיבות לחלוטין. כלומר, לפי שיטתם לא משנה מה האדם יסבור ביחס לבורא-עולם, ולא משנה מה תהיינה מחשבותיו ושאיפותיו – כל עוד הוא לבוש במגבעת וגלימה ופוקד את השטיבל הגלותי שלוש פעמים ביום, הרי שהוא בהכרח מן ה"צדיקים והחסידים" – ואם הוא גם טורח להתפלפל בסוגיות הגמרא הדחויות ולהשליך על רעייתו את נטל הפרנסה – הרי שהוא בגדר "אברך" ו"עילוי".


אולם, רבנו מלמד אותנו בהלכות דעות, בעקבות מוסרי חז"ל במסכת אבות, כי "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". כלומר, אדם שנטה אחר אחת מן המידות הרעות הללו, אפילו שהוא יהיה זקן ויושב בישיבה, ואפילו שהוא יצליח להתמנות בתכסיסים פוליטיים למשרת "רב" או "דיין", ואפילו שיש לו כוח פוליטי וממון רב, ואפילו שנדמה לרבים שהוא "שר התורא" וכל מלמול שיוצא מפיו נחשב לקדוש, ואפילו שמגבעתו אמה וזקנו אמה ומדבר מחציו בקול עמוק רב הוד – אף-על-פי-כן אין לו חלק לעולם-הבא, כי השיקול הראשון שעומד לנגד עיניו הוא שיקול הכבוד או התאווה או קנאתו בזולתו וכיו"ב, והמידה הרעה הזו כבר תעוור את עיני שכלו מלראות את האמת נכוחה ותזהם את מחשבתו בהזיות.


א. עבדו את ה' בשמחה


רבנו בהלכות דעות (ב, יד) פוסק כי חובה על האדם לעבוד את ה' בשמחה. אולם, רבנו מגדיר לנו מהי השמחה הזו ומדגיש שלא מדובר חלילה בשחוק וקלות דעת, וכֹה דבריו:


"לא יהיה אדם בעל שחוק וְהָתֵל, ולא עצב ואונן, אלא שמח. כך אמרו חכמים: שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בשחוק, ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".


מהלכה זו עולה, כי השמחה הזו שנצטווינו בה, היא לא שמחה חיצונית שבאה לידי ביטוי בהוללות ובקולות "צחוקים" רמים, כמו שנוהגים הגויים בכינוסי ה"סטנד-אפ" או במסיבות השכרות למיניהן. אלא השמחה הנכונה היא שמחה פנימית-אמיתית, שמחה שבה האדם אינו עצב ואונן, אלא מסוגל להקביל את פני כל האדם בסבר פנים יפות. ולכאורה יש לשאול, מדוע הקבלת פני כל האדם בסבר פנים יפות קשורה לשמחה? והתשובה פשוטה, האדם העצוב והדיכאוני אינו מסוגל להתייחס במאור פנים לזולתו, אלא יקשה את לבו ויזעיף פניו לסביבתו או יסתגר בביתו וימעט במפגשים חברתיים ככל שיוכל.


ובמלים אחרות, בעניין הזה האדם נמדד אם הוא שמח באמת: אם הוא מקביל את פני כל האדם בסבר פנים יפות. כי אדם שהוא שמח באמת, השמחה הפנימית האמיתית הזו שממלאת את לבו תפרוץ מקרבו ותשפיע גם על סביבתו. לעומת זאת, אדם שאינו שמח שמחה פנימית אמיתית, לא יהיה מסוגל לאהוב את סביבתו, והצער והיגון אשר בליבו לא יאפשרו לו להעניק לזולתו שמחה ומאור פנים.


אמנם, יש שחקנים רבים, במיוחד בקרב הרבנים השכירים אשר "שמחתם הפנימית" נובעת מאהבתם לשררתם יוקרתם ומשכורתם, והדמיונות הללו נותנים להם דחיפה וערמומיות להיות "בשמחה" ולחייך ולהאיר פניהם לזולתם – כי זה חלק מתפקידם ועל זה משלמים להם מהקופה הציבורית. ברם, כאשר הם בחדרי חדרים ואין צורך במשחק כדי לשמר את יוקרתם שררתם ומשכורתם, האם הם מאירים את פניהם באמת לנשותיהם ולבניהם?


ב. רדיפת הממון מוציאה מן העולם


יסוד נוסף שקשור לשמחה ולהארת הפנים של האדם לרעייתו, לבניו ולכל סביבותיו, הוא השמחה בחלק ונחלה שה' יתברך נתן לו – וכל אדם שיתבונן במה שה' נתן לו ימצא שרשימת הטובות שה' העניק לו ארוכה מאד. אולם, כמעט כל בני האדם שוגים לקבל את כל הטובות הללו כמובנות מאליהן, וכל העדר דמיוני נדמה להם כסוף העולם וכסיבה ליגון ולקדרות. אמרתי "העדר דמיוני", שהרי כל פועל ה' לטובה, בין הטובות הגלויות ובין הטובות הנסתרות שנדמות לנו כרעות גדולות, ומכל מקום, יש די והותר ברשימת הטובות הגלויות שה' מעניק לנו, בכדי לשמח כל אדם באשר הוא אדם (=בתנאי שהוא "אדם").


העדר השמחה במה שה' נותן לאדם, הוא גורם מרכזי לריחוק הגדול מדרך האמת של הדת החדשה שהתחפשה לדת משה. כי אפילו הרבנים הגדולים הפכו להיות רודפי ממון ומותרות, שוחרי תקציבים ומענקים, ונוטלי מעטפות מרשרשים ושילומים. ולצערי הרב, דווקא הרבנים הגדולים הפכו להיות הצייקנים וצרי-העין הגדולים ביותר, כי הם כל-כך התרגלו לחיות על חשבון הציבור וליהנות מדברי תורה, עד שהם כמעט ואינם מסוגלים לפתוח את כיסם כדי לשלם בעבור צרכיהם, ויחפשו כל העת דרכים ותכסיסים שלא לשלם בעבור הוצאותיהם.


וזו דרכם של העשירים החולים במחלת רדיפת הממון, אשר כידוע אינם מסוגלים להוציא ממון מכיסם אף שהם עשירים גדולים, ויחפשו כל העת דרכים ותחבולות ואפילו יסכנו את שמם הטוב, רק כדי שלא לשלם מכיסם, ואפילו סכומים פעוטים וכל-שכן סכומים גדולים. אהבת הממון עיוורה את עיניהם, ואזנם ערלה מלשמוע את שוועת העניים. והאמת היא שהם חולים במחלה קשה חשׂוּכת מרפא, כי אהבת הממון היא מחלה סרטנית אלימה מאד, וככל שהאדם מקבץ ממון שלא בצדק ושלא ביושר, עבירה גוררת עבירה והחולי בנפשו הולך ומתגבר. ולכן אמרו חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", כי האדם אשר חולה בנפשו אינו יכול להיות שמח. ובמלים אחרות, העושר האמתי ובריאותו הנפשית של האדם אינם נמדדים לפי אורך שורת החשבון בבנק, אלא לפי תחושת האדם ויחסו למה שנתן לו ה'.


סיפר לי פעם אחד מחבריי כי כל העשירים הגדולים שהכיר בעסקיו בחו"ל הם חולי נפש, מפני שכולם סובלים משלושה תסמינים קשים מאד שגורמים להם לא לישון בלילה: האחד, הם חוששים לילה ויומם שמא יגנבו להם את הכסף או שמא יפסידו אותו; השני, הם אינם ישנים בלילה כאשר הם יודעים שלזולתם יש מיליון אחד יותר מאשר להם; והשלישי, הם סובלים מקמצנות נוראה, אשר תגרום להם לנסוע שעה שלמה לבית מרקחת לדוגמה, כדי לקנות תרופה שהם זקוקים לה בעשרים דולר במקום בארבעים דולר.


אמנם, חשוב שהאדם יתפרנס ויכלכל את עצמו בתבונה, כלומר יש חשיבות לכסף כאמצעי לאושר, ולא כמטרה בפני עצמה. וכל אדם בר-דעת שנפשו לא הושחרה בשאיפה אחר המותרות, יצליח לחיות חיים טובים ושלווים, בהתאם למה שה' העניק לו, ויסתפק בכך וישמח בחלקו – ולא ישאף וישתוקק לדמיונות עושר אשר גורמים לנפש לחולאים רעים ונאמנים, המרחיקים את האדם מאושרו האמתי בעולם-הזה ובעולם-הבא. קצרו של דבר, על האדם להודות לה' בכל עת ובכל שעה: תודה לך ה' על רוב הטובות שהענקת לי.


נעבור עתה לפסק רבנו בהלכות דעות (ב, טו) אשר מתמצת את כל מה שאמרנו לעיל:


"וכן לא יהיה בעל נפש רחבה נבהל להון, ולא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה. מעט עסק ועוסק בתורה, ואותו המעט שהוא חלקו ישמח בו".


זה הוא הדין ביחס לכל אדם, ברם, ביחס ל"רבנים הגדולים" ול"דיינים" הדרישה אינה רק שהם לא יהיו "נבהלים להון" ורודפי משכורות נפוחות עמוסות בשילומים ומענקים, אלא שהם יהיו שונאי ממון – כלומר שיבינו לעומק את הסכנה הגלומה באהבת הממון, אשר שולחת גרורות המכלות את נפש האדם בעולם-הזה ומכריתות אותו מחיי העולם-הבא. ולכן הם יתרחקו מכל ממון שיש בו ריח של איסור או אפילו גנאי קל שבקלים, ויתאמצו בכל מאודם לשלם מכיסם "בכסף מלא" בעבור הוצאותיהם, וכמו שנהג אברהם אבינו עם עפרון.


וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו–ט) ביחס ל"רבנים הראשיים" ול"דיינים":


"בית-דין של שלושה, אף-על-פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו הדברים [שנזכרו בהלכות הקודמות שם], צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי-שם-טוב. וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה: [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' [שמ' יח, כא] – אפילו ממון שלהן אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו".


סוף הלכתו של רבנו מקורה בספר משלי (כח, כב): "נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ", ופירש שם רס"ג בתרגומו הקצר: "ממהר אל הממון איש צר עין, ולא יידע מאין יבואהו המחסור". כלומר, מי שחולה במחלת אהבת הממון לא יבין לעולם שמדובר במחלה קשה ונוראה, כי הממון מעוור את עיני שכלו, ולכן הוא לעולם לא יבין מדוע הוא אינו מאושר, ומדוע הוא תמיד שרוי בתחושת מחסור ורדיפה אחר הממון ובעלי ההון.


זאת ועוד, רבנו מדגיש בהלכות דעות את מעלת המלאכה, ואף קושר אותה למידה הנעלה של "עין טובה": "ולא עצל ובטל ממלאכה, אלא בעל עין טובה". כלומר רק מי שזכה להיות עמל במלאכה ולהרוויח ביושר את פרנסתו, יצליח לבער מקרבו את צרות העין מחריבת הנפש, ואף יצליח להעניק לזולתו בשמחה שלמה מתוך אהבה אמיתית לה' ולאדם.