הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה

בספר משלי בראש פרק ח, שלמה המלך מתאר את החכמה אשר קוראת לשוחרי הדעת, המשתוקקים לֵידַע ולהתענג בעונג מושגי האמת: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ". בתחילה נאמר שהחכמה קוראת מן המקומות הגבוהים הרחוקים: "בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ", ובהמשך נאמר שהיא קוראת ליד פתח ביתו של האדם: "לְיַד שְׁעָרִים [...] מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה". מדוע אפוא שלמה המלך מתאר את קריאתה של החכמה לבני-האדם בשתי דרכים מנוגדות אלה? על שאלה זו משיב רבנו סעדיה גאון בפירושו למשלי שם, וכֹה דבריו:


"אמרוֹ תחילה 'בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים' ואחר כך אמר 'לְיַד שְׁעָרִים', כוונתו בכך כי החכמה רואה אותה התלמיד תחילה רחוקה ממנו כאילו היא בראש מרומים, וכאשר ישתדל בה תהיה קלה בעיניו עד שתהיה כדבר המונח לפניו על הארץ. וכבר אמר ה' יתברך ויתעלה שאין החכמה רחוקה, והוא אמרוֹ: 'לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא' [דב' ל, יד], ואמר שלמה שהיא רחוקה כאמרוֹ: 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי' [קהלת ז, כג] – ואין סתירה בין שני הדברים, כי ללא השתדלות בה [=בחכמה] תיראה כאילו היא רחוקה, וכאשר ישתדל בה [ויבין וישכיל] יתברר שהיא קרובה כאמרוֹ: 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' [דב' ל, יד]".


וכמה גדול הלקח שבדברי רבנו סעדיה, לעתים אדם נכנס לבית-המדרש ואפילו אינו שם לב שמתנהל שיעור, יושב הוא במקומו ופותח בשיחה עם חברו או עובר בין כל חבריו לדרוש בשלומם בקולי קולות, משל היה בית-הכנסת מועדון חברים לגיל השלישי. ולעתים גרוע מכך, מיד כאשר שומעים את הגבאי מכריז שייאמרו עתה דברי-תורה במשך עשר דקות – יוצאים החוצה לעשן (בחגים) ולדבר דברי ליצנות והבלי עמי-הארצות.


"מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (מש' כח, ט).


ברם, על כל אלה יש ללמד זכות, כי אותם שנוהגים כן אינם יודעים מהי דרך האמת, כל דרשניהם הינם הוזי הזיות ועובדי אלילים אשר הלעיטו אותם מקטנותם בדברי שווא ומדוחים. לפיכך, הם מעולם לא למדו דברי חכמה ודעת, וגם אם ייחשפו עתה לדברי אמת נכוחים הדבר עלול לגרום להם לכאב ראש קשה ומתמשך. ברם, על הצעירים והמבוגרים ללמוד, כי הקושי ברכישת הדעת הוא קושי זמני, ועליהם להתאזר בסבלנות עד שטפטוף מי הדעת יחדור לסגור לבם האטום, ויפריח את שממת מחשבתם הערלה בנווה מדבר מרענן ומוריק, שיאיר את נפשם בשמחה, וישלח ממימיו להפרות ולהחיות את כל נימי נפשם הרדומים והמאובנים.


סוד ההצלחה בחיים


בהמשך דברי רבנו סעדיה שם, הוא מוסיף לשבח ולרומם את החכמה ומעלתה, ומגלה לנו את סוד אהבתה, וכֹה דבריו: "החכמה כל מטרתה ותכליתה שייבחנו דבריה, ביודעה כי הבוחן כל מה שיבחן יותר יתוסף בו חשק, מחמת מה שמתגלה לו יותר, ולפיכך מכריזה: 'שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר', 'כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי', 'בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי' [מש' ח, ו–ח]. והנה צדקה החכמה שכל ענייניה טהורים, והדרכה [דהיינו שכל ענייניה הם ענייני הדרכה לדרך האמת והשלום] וטוֹב ויושר ואושר והצלחה ונחת וחן וּבָרוּת [=זכה וברה] ואמת וצדק ומשפט, ומה שלא יסופר מסוגי החסד והרוממות [=אין גבול לרוממותה ולמעלתה וליושרתה ולאמיתתה]".


למדנו מדבריו, כי סוד ההצלחה בחיים בכל התחומים היא החכמה: "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (מש' ד, ז). לפיכך, שוגים אלה התועים באפלת המינות אשר סוברים שבזכות "שמות קדושים" "תיקונים" ו"סגולות" הם יזכו לפרנסה ולהצלחה בחיים. ואפילו לא בזכות פרסום שמם בבית-הכנסת בשלל מי-שברכים והנצחות, ואף מגרעת גדולה יש בהם, שהרי בבית-מקדש-מעט ראוי לשבח להלל ולברך רק לה' יתעלה שמו. ובמיוחד איני מבין את אותם שמנציחים את שמם על גבי פרוכת ההיכל, כיצד אינם מתביישים שבפרוכת היכל קודשו של ה' יתעלה יתנוסס שמם ויתואר מהללם? איה יראתנו ובושתנו מפני ה' יתעלה?! כיצד אינם חוששים לשתף שמם עם השם הנכבד והנורא? האם הם רוצים שבכל עת שהמתפללים ישאו עיניהם להיכל, במקום להיזכר בצור-העולמים הם יראו את שמם ומהללם מתנוססים?


הביטו לנפשותיכם וזכרו בוראכם


"קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר: כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (שם, י–יא). בהמשך פירושו שם, רס"ג מבאר את הפסוקים הללו, וכֹה דבריו:


"וחזרה [=והוסיפה החכמה] לבאר כי טוב סחרה, [וזאת כדי ללמד] שאין כוונתה שירכשו בה ממון [ויהפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים], אלא כוונתה שיחליף האדם את ההשתדלות ברכישת ההון בהשתדלות בלימודה ובקיום כל מה שהיא מצווה".


וקאפח מוסיף ואומר שם על המלים "שאין כוונתה שירכשו בה ממון", וזה לשונו: "כי חכמים מצווים להיפך: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם' [אבות ד, ז]", ודבריו הללו אמת אך מעשיו שקר וכזב ומדוחים, כי הוא הפך תורת חיים לקורדום חוצבים במשך יובל שנים! ובעשותו כן הוא גם חילל-שם-אלהים-חיים בעבור נטילת משכורות בעבור שררה רבנית פרו-נוצרית, וגם נכלל בגדר הארורים לוקחי השוחד והשלמונים על נטילת שכר בעבור פסיקת דינים.


נחזור לרס"ג, על שני סוגי בני אדם הוא מדבר כאן: א) על אלה שהפכו את הדת לכלי מסחר, ומטרתם הראשונה בה היא הפקת רווחים וטובות הנאה; ב) ועל אלה שלא חסר להם מאומה בבית או בחשבון-הבנק אך אינם יודעים שָׂבְעָה, מכלים את ימיהם ברדיפתם אחר ההון, שוכחים את ה' יתעלה בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.


"וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם מנהיגי העם וגדוליו, בעלי השׂררה והפרסום, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין, כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, יא).


ורבים הם אשר החלו במטרה להתפרנס כביכול, אך סופם הידוע היה נפילה לבאר שחת של רדיפת הבצע והמעשקות. כי לא ייתכן שמחללי-שם-שמים ומחריבי דת משה יינצלו מתאוות הבצע ומהמידות הרעות. כלומר, לא יעלה על הדעת שמי שפושט ידו בשוחד ובשלמונים שכלו יישאר טהור וזך הבחנה, ומי שטוען שהדבר אפשרי מכחיש את תורת משה רבנו ע"ה וכופר בדברי אלהים חיים: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח), "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


והראיה לצדקת דבריי: מגדולי הדרדעים השכירים למיניהם כמו קאפח וערוסי, אשר על-אף שהם כבר הגיעו למשכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש, הם מעולם לא אמרו דיינו! או שזה כבר באמת יותר מידיי... לא די להם במיליונים ששוכבים בחשבון הבנק שלהם, הם עוד ועוד הוסיפו ומוסיפים להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים! כמו קאפח לדוגמה אשר אפילו לאחר מותו המשיכה אשתו לקבל עוד 14 שנה קצבת שארים שמנה ונפוחה, או אפילו כספי פרסים כגון פרס ישראל הוא לא נמנע מלקחת, למרות שהוא כבר היה עשיר גדול מאד.


ותלמידו ערוסי הולך בדרכי הבצע והמעשקות, ערוסי מקבל רק משררת הרבנות בקרית-אונו כ-50 אלף ש"ח בחודש (שכרו פורסם באינטרנט, נכון ל-2016), ולזה יש להוסיף את שלל המשכורות והפנסיה והמענקים מאוניברסיטת בר-אילן, וכן את שכרו החודשי ממכללת קרית- אונו, ועוד ועוד אלפי ואולי עשרות אלפי ש"ח בחודש, שכולם הם כספי דמים של חציבת תורת חיים (להערכתי שכרו הוא לפחות 70 אלף ש"ח בחודש) – וכל שקל שהוא נטל דרדר את נפשו לצייקנות עוד ועוד, עד שכמו נבל הכרמלי הוא מתקשה להוציא שקל אחד מכיסו, והוא תלוי בחסידיו שיוציאוהו ויביאוהו וירימו תרומות לעמותה שלו, ועד שאפילו ארנק אין לו...


ולא אשכח ערב אחד, לאחר שהוא סיים למסור שיעור ברמת-עמידר, הנהג הקבוע שמסיע אותו לא הגיע באותו היום... ומסכן ערוסי הדל אללה ירחמֹה אין לו איך לחזור לביתו... שהרי אפילו ארנק אין לו... ומה יעשו? התחילו לחשוב ולטכס עצה אנשי בית-הכנסת, עד שהחליטו לשלוח אותו לביתו במונית לקרית-אונו ולשלם לנהג 30 ש"ח, מסכן ערוסי הדך יא רחמתֹה, אפילו 30 ש"ח הוא לא יכול היה להוציא מכיסו... פשוט חרפה וביזיון שאין כדוגמתו!


ופעם אחרת, כאשר לא היה מי שיחזיר אותו לביתו מנתניה, אחד מקרובי משפחתי (אשר מצבו הכלכלי לא יציב), הוציא מכיסו 300 ש"ח ונתן לערוסי כדי שישלם למונית שתחזירהו לביתו. ופעם אחרת הסעתי אותו בעצמי ברכב שכור על חשבון העמותה שלו לחוצות אשקלון, כדי שהוא יוכל להשתתף בהילולה של גיוס כספים שארגן הטמבל והנוכל יצחק ברדא. ויודע א