"הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ"


בספר משלי בראש פרק ח, שלמה המלך מתאר את החכמה אשר קוראת לשוחרי-הדעת אוהבי-החיים באמת: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ". בתחילה נאמר שהחכמה קוראת מן המקומות הגבוהים הרחוקים: "בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ", ובהמשך נאמר שהיא קוראת ליד פתח ביתו של האדם: "לְיַד שְׁעָרִים [...] מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה". מדוע אפוא שלמה המלך מתאר את קריאתה של החכמה לבני-האדם בשתי דרכים מנוגדות אלה? על שאלה זו משיב רבנו סעדיה גאון בפירושו למשלי שם, וזה לשונו:

"אמרוֹ תחילה 'בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים' ואחר כך אמר 'לְיַד שְׁעָרִים', כוונתו בכך כי החכמה רואה אותה התלמיד תחילה רחוקה ממנו כאילו היא בראש מרומים, וכאשר ישתדל בה תהיה קלה בעיניו עד שתהיה כדבר המונח לפניו על הארץ. וכבר אמר ה' יתברך ויתעלה שאין החכמה רחוקה, הוא אמרוֹ: 'לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא' [דב' ל, יד], ואמר שלמה שהיא רחוקה כאמרוֹ: 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי' [קהלת ז, כג], ואין סתירה בין שני הדברים, כי ללא השתדלות בה תיראה כאילו היא רחוקה, וכאשר ישתדל בה יתברר שהיא קרובה כאמרוֹ: 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' [דב' ל, יד]".

וכמה גדול הלקח שבדברי רבנו סעדיה, לעתים אדם נכנס לבית-המדרש ואפילו אינו שם לב שמתנהל שיעור, יושב הוא במקומו ופותח בשיחה עם חברו או עובר בין כל חבריו לדרוש בשלומם בקולי קולות, משל היה בית-הכנסת מועדון חברים לגיל השלישי. ולעתים גרוע מכך, מיד כאשר שומעים את הגבאי מכריז שייאמרו עתה דברי-תורה במשך עשר דקות – יוצאים החוצה לעשן (בחגים) ולדבר דברי ליצנות והבלי עמי-הארצות. "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (משלי כח, ט).

ברם, על כל אלה יש ללמד זכות, כי אותם שנוהגים כן אינם יודעים בית-מדרש מהו, מעולם לא למדו ברצינות דברי חכמה ודעת, ולכן גם אם יתנו דעתם לדברי המלמד, הדבר יגרום להם לכאב ראש קשה ומתמשך. על הצעירים והמבוגרים ללמוד, כי הקושי ברכישת הדעת הוא קושי זמני, ועליהם להתאזר בסבלנות עד שטפטוף מי הדעת יחדור לסגור לבם, ויפריח את שממת מחשבתם בנווה מדבר מרענן ומוריק, שיאיר את נפשם בשמחה, וישלח ממימיו להפרות ולהחיות את כל נימי נפשם הרדומים והמאובנים.

סוד ההצלחה בחיים

בהמשך דברי רבנו סעדיה שם, הוא מוסיף לשבח ולרומם את החכמה ומעלתה, ומגלה לנו את סוד אהבתה, וזה לשונו: "החכמה כל מטרתה ותכליתה שייבחנו דבריה, ביודעה כי הבוחן כל מה שיבחן יותר יתוסף בו חשק, מחמת מה שמתגלה לו יותר, ולפיכך מכריזה 'שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר', 'כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי', 'בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי' [שם, ו–ח]. והנה צדקה החכמה שכל ענייניה טהורים, והדרכה [שהיא מדריכה לדרך האמת והשלום] וטוֹב ויושר ואושר והצלחה ונחת וחן וּבָרוּת [=זכה וברה] ואמת וצדק ומשפט, ומה שלא יסופר מסוגי החסד והרוממות [=אין גבול לרוממותה ולמעלתה]".

למדנו מדבריו, כי סוד ההצלחה בחיים היא החכמה: "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (משלי ד, ז). נמצא, כי שוגים אלה הסוברים שבזכות "שמות קדושים" "תיקונים" ו"סגולות" יזכו לפרנסה ולהצלחה בחיים. ואפילו לא בזכות פרסום שמם בבית-הכנסת בשלל מי-שברכים והנצחות, ואף מגרעת גדולה יש בהם, שהרי בבית-מקדש-מעט ראוי לשבח להלל ולברך רק להשם יתעלה. ובמיוחד איני מבין את אותם שמנציחים את שמם על גבי פרוכת ההיכל, כיצד אינם מתביישים שבפרוכת היכל קודשו של ה' יתעלה יתנוסס שמם ויתואר מהללם? איה יראתנו ובושתנו מפני ה' יתעלה?! כיצד אינם חוששים לשתף שמם עם שמו יתעלה? האם הם באמת רוצים שבכל פעם שהמתפללים ישאו עיניהם להיכל, במקום להיזכר בבוראם הם יראו את שמם וייזכרו בגדולתם?

הביטו לנפשותיכם וזכרו בוראכם

"קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר: כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (שם, י–יא). בהמשך פירושו שם, רס"ג מבאר את הפסוקים הללו, וזה לשונו: "וחזרה [=והוסיפה החכמה] לבאר כי טוב סחרה שאין כוונתה שירכשו בה ממון, אלא כוונתה שיחליף האדם את ההשתדלות ברכישת ההון בהשתדלות בלימודה ובקיום כל מה שהיא מצווה". ומעיר מָרי יוסף קאפח שם על המלים "שאין כוונתה שירכשו בה ממון", וזה לשונו: "כי חכמים מצווים להיפך: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם' [אבות ד, ה]".

על שני סוגי בני אדם מדבר כאן רס"ג: א) על אלה שהפכו את הדת לכלי מסחר, ומטרתם הראשונה בה היא הפקת רווחים וטובות הנאה; ב) ועל אלה שלא חסר להם מאומה בבית או בחשבון-הבנק אך אינם יודעים שָׂבְעָה, מכלים את ימיהם ברדיפתם אחר ההון, שוכחים את ה' יתעלה בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל.

יהי רצון שנזכה להביט לנפשותינו ולזכור את בוראנו לא רק בעשרת ימי תשובה, כי אם יום-יום שעה-שעה ככל שיזכנו ה' יתעלה, שהרי הלכות תשובה לדעת רבנו הרמב"ם אינן בספר זמנים אלא בספר המדע. כלומר, מצות התשובה אינה מצוה בעלת פרק זמן מוגדר ומסוים, אלא מצוה תמידית יום-יומית, וחבל שהפכו את התשובה למצוה שהזמן גרמא.

בתמונת שער הרשומה: ציור של שלמה המלך.


#חינוך #מידותטובות #מוסר #חברה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!