התפתחות מנהג הסנדקאות ומנהג יהודי תימן בו

עודכן ב: 10 דצמ 2018


אף-על-פי שמסורת ההגייה שלבני תימן היא בבלית ביסודה, ולכן אינה תואמת ואינה צריכה להתאים למפעל בעלי המסורה מדבי ר"מ בן אשר ובן נפתלי, לא נמנעו בני תימן לקלוט מנהגים ארץ-ישראליים כשהוד קדומים חופף עליהם (כאחיזה בציציות בקרית שמע, אמירת ההלל בלילי פסחים בבית-הכנסת, "דוכא" כשם לחרוסת ועוד). האם כזו היא המשמעות הייחודית שהוענקה לסנדק הברית בקהילות ישראל? התשובה היא: לא, ולהלן נבאר את דברינו.

המנהג לצרף למעמד המילה "כסא של אליהו" נזכר כבר בפרקי דר' אליעזר פכ"ט (הרמב"ם במו"נ א, כח ייחס מדרש זה לר"א הגדול, אך במחקר מקובל שנתחבר במאה השמינית עולה, שאף שלעתים מקורותיו קדומים בהרבה, ניכר בו גם פולמוס אנטי-מוסלמי), שם נאמר שאליהו התלונן על שהעם מפר ברית ובתגובה ענהו ה': "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים (לשון זו שלדרשן מורה על מנהג מקומי בלבד) לעשות כסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית".

ברם, אין ממדרש זה ראיה לקדמות מנהג הסנדקאות בישראל, כיון שעל הכסא הרם לא ישב הסנדק כנהוג בימינו, כמו שגם את כוסו של אליהו בליל הסדר לא שותה עורך הסדר (דברי מרורות על מנהג זה ראה בספר "דברי שמואל" לר' שמואל צ'אהרי, עמ' קמג). אדרבה, יש להניח שכסא זה נותר ריק שכן סתם מלאכים אינם נראים לעין האנושית. וכן נהגו בצנעא להניח את הכסא בפתח האולם והסנדק לא ישב עליו (הליכות תימן, עמ' 225), ומהרי"ץ כתב שהניחו כסא של אליהו בשמאל הפתח, משמאל למוהל, כך שהנימול בין הימין שבו המזוזה, לבין כסא של אליהו (ע"ח). וכבר הרוקח מציין שמנהגם היה לסדר שני כסאות: אחד לבעל הברית (הסנדק) והשני למלאך הברית.

המנהג בספרות הרבנית

והנה, בשו"ת בנימין זאב (יוון, המאה הט"ז) מובא בתוך ויכוח בין אחים מי יהיה הסנדק: "ומצאתי בב"ר שהקב"ה נעשה סנדיקוס לאברהם ע"ה". לא מצאתי לשון זו במדרש שלפנינו, אך לשון קרוב לזה מצאתי באור זרוע שכתב, שיש לחפש מוהל יהודי טוב: "כדאמרינן במדרש חזית: המול ימול – יבוא טהור ויטפל עם הטהור. ר' אבין אמר, אילולי מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו שהקב"ה נעשה שושבינו של אברהם במילה" (אך גם מדרש זה ליתא קמן, ויתכן ובני תימן לא העתיקוהו משום נימת ההגשמה שבו ביחס לה').

בספר הערוך שלפנינו נמצא כתוב בערך סינדקוס: "הביא מילה זו בעל הילקוט... פי' בלשון יווני ורומי פטרון ופרקליט", ופשוט שלשון זו היא הוספה מאוחרת ואינה מדברי הערוך שלא הכיר החיבור "ילקוט שמעוני" שנערך במאה הי"ג שנים רבות אחריו. וכבר העיר ר' אליהו בחור (המאה הט"ו) בספר התשבי: "נוהגין לקרוא למי שמחזיק בן חבירו למולו סנדק, ולא מצאתי הלשון הזה בשום מקום, גם בעל הערוך לא הביאו. והלועזים קורין לו בעל ברית". אמנם מצאנו לפנינו במדרש תהילים מאוחר למזמור לה על הפסוק: "כל עצמותיי תאמרנה" הדרשן מונה והולך את המצוות הנעשות בכל איבר ואיבר שבגוף: הציפרנים – להסתכל בהם באור נר של ההבדלה... כרעיים – כריעת ברכיי לתפילה, ובברכיי אני נעשה סנדיקוס לילדים הנימולים" (אותה דרשה היא המקור גם למנהג אחיזת הציציות בשעת קרית שמע אשר לה התנגדו כמה מגאוני בבל מחשש לקראות ואכמ"ל).

הערוך, חכמי דרום צרפת כהראב"ד (השגותיו על הל' מילה ג, א, סנדקוס) והמאירי, מכנים את זה שהתינוק מונח על ברכיו "סנדק". יש להניח שגם קודם לדברי האור זרוע הנ"ל במאה הי"ג, תרו בני המשפחה אחר סנדק צדיק שראוי לתפקיד לפחות לסימן טוב עבור הרך הנולד, אך דומה שיוקרה מיוחדת קיבל התפקיד במאה הי"ד עת כתב מהרי"ל בשם רבו: "מהר"י סג"ל כשנעשה הוא בעל ברית, והוא קרוי סנדיק בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר, גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטורת לשמים. ומאותו טעם כתב רבנו פרץ ע"ה, מה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים ושלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר משום דאיתמר... כהן שהקטיר קטורת פעם אחת לא שנה עוד לעולם, מפני שהקטורת היה מעשיר. ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל... מקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל".

יש לזכור שבמדרש ב"ר הקדום הושוותה ברית המילה לקטורת, שכן בשעה שמל אברהם את ילידי ביתו העמידן גבעה של ערלות, וזרחה עליהם חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים". וגם בזוהר לך לך הובאה תפיסה זו של המילה כקרבן ושל אבי הילוד כמקריבו: "כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא לקמיה דקודשא בריך הוא וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה, ובגין כן בעי לסדרא מדבחא למגזר עליה האי קיימא קדישא" (כלומר משום כך יש לסדר את מעמד הברית כמזבח).

נוסח קצת אחר מביא מהר"ם אלאשקר בסימן יח בשם "ירושלמי" עלום, ולפיו על אבי הנימול לעמוד סמוך לנימול כמו שהמקריב צריך לעמוד בסמוך לקרבנו: "קרבנא איהו סמיך ואיהו מקרב ואיהו קאים עליה וכתיב 'ונרצה לו לכפר עליו'". גם השל"ה בחולין סיכם: "נמצא המוהל במקום הכהן העובד, והסנדק הוא מזבח". תפישה זו נשתרשה עד שכמה פוסקים נתקשו (הל' מילה ב, א): מדוע מצוה מן המובחר למול בברזל הרי אין להניף ברזל על המזבח? ותרצו מה שתרצו (שו"ת עטרת פז א, ג).

לפי מקורות אלו התפתחה באחרונים ספרות מנהגית רחבה, ואף חובר נוסח תפילה לסנדק על-ידי החיד"א: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לִהְיוֹת סַנְדָּק וְאֶהֱיֶה כִּסֵּא וּמִזְבֵּחַ לַעֲשׂוֹת הַמִּלָּה... יְ"רָ שֶׁאהיה מִזְבַּח כַּפָּרָה... וּבִפְרָט מַה שֶּׁפָּגַמְתִּי בִּירֵכִי וּבְאוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ" (מתוך ספרו עבודת הקודש). והיו שנהגו לקנות זכות מצוה זו בדמים (תורה לשמה סי' נ). הסנדק אף נמנה בכלל "בעלי הברית" יחד עם אבי הבן והמוהל, והתירו לו להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים (ילקו"י עמ' קיב).

המנהג בקרב יהודי תימן

מהר"י קאפח בהליכות תימן (שם) מתאר שהנימול הונח ע"ג כרים שהונחו ע"ג מגש: "האב מוסר את הילד למוהל היושב על הארץ כשרגליו מקופלות תחתיו בעוד שהסנדק יושב לפני המוהל על גבי כר עבה". ואע"פ שמהרי"ץ בע"ח העתיק לשון הרמ"א: "ונוהגים לחזר אחר מצוה זו להיות סנדק לתפוס התינוק ויפה כח הסנדק מכח המוהל", לפי התרשמותי הדלה נראה לי שיהודי תימן נמנעו מלייחס לסנדק משמעויות רוחניות וסימבוליות מוגזמות, ואף לא היתה דעתם נוחה בראיית הסנדק כפטרון או שליח של הילד, אלא העדיפו להיצמד למקורות הקדומים מהם נעדרות לחלוטין משמעויות אלו. כדרכם, התרכזו בעיקר וקיימו את המצווה בהידור רב, כשהתינוק עטוף בבגדים מקושטים ובשפע סגולות להצילו מן המזיקין (הליכות תימן, שם), והקפידו להתפלל לשלומו: "ותהי קצא לעקתיה לרחמא עלוהי", ולשלום היולדת: "יסי יתה מרי שמיא וירחם עלה".

בתמונה: ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון משמש כסנדק בברית מילה


#חברה #חינוך #מנהג

28 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!