התמורות במערכת החינוך


שיטת ההקבצה הנהוגה כיום בכמה בתי-ספר בישראל, בעיקר בבתי-ספר מעורבים מבחינת הרכבם העדתי ובעיקר ביישובים החדשים, עוררה ויכוחים חריפים מעל דפי העיתונות הפדגוגית והכללית. השאלה הנטושה במחלוקת בין תומכי שיטה זו ומתנגדיה היא: באיזו מידה יש בה כדי לצמצם את הפעם ההשכלתי-חברתי בין יוצאי גלויות המזרח והמערב בישראל.

את שיטת ההקבצה ניתן להציג במשפטים קצרים, אך מלאים משמעות חמורה. בבתי-הספר המעורבים, לטענת מעצבי השיטה, ישנן שתי שכבות של תלמידים: התלמידים המוכשרים והתלמידים הפחות מוכשרים. שילוב בני שתי קבוצות באותן כיתות מהווה עוול לכולם, כי המוכשרים נאלצים להתעכב בקצב לימודם, כדי להתחשב בחבריהם, בעוד הפחות מוכשרים נאלצים לעמוד במתח לימודי ונפשי רב של תחרות עם חברים, שנסיבות שונות נותנות להם עדיפות בפיתוח כשרונותיהם. כך הגיעו מעצבי החינוך לכלל הבנה, כי אין הצדקה להפריע את המוכשרים בקצב לימודם, והוחלט כי מוטב לבודד את בני שתי הקבוצות בקבוצות נפרדות, כדי להשקיע את מיטב המאמצים בפיתוח היסודות הכשרוניים, ולרכז את התלמידים האחרים בקבוצות נפרדות, שתלמדנה בקצב ובתנאים המיוחדים להן.

לכאורה, נראית ההקבצה כשיטה טובה, שאין לנגד עיניה אלא טובת התלמידים עצמם כפרטים וטובת החברה הישראלית כאומה, אך משננסה לבדוק את יישומה של השיטה במציאות תוך תרגומה לשפת המעשה, מתקבלת שיטה שיש בה כדי להבהיל ולעורר מחשבות נוגות על כיוון התפתחותה של החברה הישראלית.

חוגי משרד החינוך רואים בהקבצה שיטה הפותרת ולו גם חלקית את שאלת צמצום הפער המתרחב כיום בין בני עדות המזרח והמערב. טוענים הם, כי על-ידי ריכוז של תלמידים בקבוצות שמשותפים להם תנאים תרבותיים ראשוניים ותנאים חברתיים דומים, הם מסייעים לאותם נערים ולשכבות מהן עלו, על-ידי שהם מסייעים להתפתחותה של עלית (אליטה) חברתית ותרבותית לשכבות העניות. ומן הראוי לבדוק את תופעותיה העיקריות והשוליות של שיטה זו כדי לעמוד על סכנותיה.

ייתכן כי שיטה זו מועילה למעט מן התלמידים המקובצים, אך נראה בעליל כי תועלתה הכללית והציבורית שלילית מבחינות רבות, כי היא מרחיבה את הפערים הקיימים, ומסייעת להנצחתם של רגשי איבה והתנכרות בין תלמידים בני עדות שונות. היווצרות כיתות על טהרת העדתיות לפי שיטה זו מעניקה משמעות מיוחדת לשאלה זו, אם כי לבטח לא נתכוונו לכך מעצבי השיטה.

ניתן להשיג ולערער על צדקת שיטה זו גם משיקולים פדגוגיים. אין ספק, כי כיתה המעורבת מתלמידים מוכשרים ופחות מוכשרים היא חיובית יותר לכלל ולפרט כאחד. התלמיד המוכשר זוכה ומתעודד מיחס הכבוד של חבריו לכשרונותיו ודווקא יחס זה הוא המדרבנו להמשיך ולשקוד בלימודיו. בכיתה כזו ישנו בדרך כלל תרגום של המנהיגות הכשרונית בלימודיה למנהיגות החברתית, וזה מצב טוב בחברה. מבחינתו של התלמיד הפחות מוכשר, העובדה שקנה המידה להערכתו בחברה כזו הוא לפי קנה מידה של לימוד, תדרבן אותו לשקוד כיכולתו על לימודיו, וגם אם אינו מן המצטיינים, הרי במצותו את מיטב יכולתו הנפשית הוא מגיע לממוצע גבוה יחסית. לא כן המצב בכיתות מקובצות או נפרדות. בכיתות אלו – תלמיד שהיה עשוי להצטיין בכיתה מעורבת, הופך כאן לתלמיד בינוני, ותחת שיעריכוהו כאן על כשרונותיו הוא נזקק להעריך את חבריו האחרים, וטבעי שהוא יתמרד ועד מהרה יחדל משקידה על לימודיו. שנית, ההעלאה המלאכותית של רמת הלימודים בכיתה שקובצו אליה הכשרוניים, מביאה לפיחות בערכם הממשי והחברתי של הכשרונות והתלמידים שאינם מן המצטיינים שבמצטיינים, והם מפסידים את הרווח הנפשי של היותם מן העלית הרוחנית בחברתם, ונמצא שהם מפסידים למרות היותם כשרוניים כשלעצמם, וגם החברה נפסדת.

מצב חמור יותר קיים בכיתות שקובצו אליהן הפחות מוכשרים. כל התלמידים יודעים, כי בכיתות אלו הרמה היא נמוכה יותר. ציונים טובים כאן מאבדים את ערכם החברתי, ולכן אין כאן עלית של כשרונות ורוח, כי רוח של נחיתות ופיחות שורה בכל. והואיל ואין הערכה לדרגת הכשרון בלימודים תקום כאן עלית אחרת, ואולי עלית של התפרעות או כח. המצטיין בכיתה זו ייחשב לראש של שועלים ועד מהרה יאבד את התמריץ לשקוד בלימודיו, כי לציוניו אין ערך מלא ולכשרונו הלימודי אין כח להקנות לו מעמד חברתי. והתלמידים שכשרונם פחות משלו, לא יעלה על דעתם להתחרות עמו בלימודים וברמת הציונים, שהרי בלאו הכי כל העיר יודעת שזו כיתה של "פחות מוכשרים", ובלאו הכי אין העמדה בחברה זו נשקלת לפי הציונים. כאן תתפתח תחרות על מעמד חברתי של אומץ, כח, קסם אישי וכיו"ב, אך לא של לימודים. נמצא שהתלמידים עצמם הפסידו ועל אחת כמה וכמה שהחברה הפסידה.

אך נוסף לכך בא ההפסד הגדול ביותר לחברה ולאנשים הללו. בכיתות הנבחרות יתפתח רגש עליונות ובכיתות האחרות הרגשה של נחיתות, ואין ספק, שרגשות אלו יתורגמו ללשון של איבה; הפרדה חברתית בין בעלי רמת כשרונות שונה תתפרש על-ידי התלמידים "הנבחרים" כהצדקה להתנשאות חברתית, ובקבוצות "הנחשלות" תתפתח באותה עת עלית חברתית שמקורה לא בציונים ובלימודים אלא בקנה מידה אחר, וכל מטרתה למרוד בהערכה חברתית הנקבעת לפי הציונים, וכל כולה מלאה שנאה ל"מתנשאים".

ניתוח זה מקבל משמעות חמורה שבעתיים כאשר בודקים אנו את ההקבצה הקיימת ואת הרכבן העדתי של הכיתות השונות. אין איש היכול להכחיש, כי הכיתות "הנבחרות" מאוכלסות בתלמידים מבני עדות המערב, בעוד הכיתות "המודחות" מאוכלסות בבני עדות המזרח. והנה, נוסף למתיחות החברתית הקיימת ולדעות הקדומות השוררות בלאו הכי, לצערנו, באה שיטת ההקבצה לתת, שלא במתכוון, גושפנקא ממלכתית של משרד החינוך לרגשות של התנשאות וקיפוח, ודווקא שיטה זו היא המביאה לתקומתה של עלית חברתית מלאת איבה בקרב השכבות העניות!

רבים הם התנאים והגורמים המביאים לכך שהכיתות "הנחשלות" מאוכלסות בעיקרן בבני עדות המזרח, והדבר נובע מסיבות ורקע כלכליים, חברתיים ותרבותיים, שהם אובייקטיביים לרוב.

הורי התלמיד בן עדות המזרח עסוקים בפרנסת המשפחה הגדולה ממשכורת שלרוב היא הנמוכה ביותר בישראל; משפחתו גרה בתנאי דיור בלתי אנושיים; הוא גדל באוירה שאינה מסייעת לו בלימודיו, כי אין לו הספרים הנדרשים, אין שלוה ומרגוע, ואין הוריו, לרוב, יכולים לעזור לו בלימודיו גם כאשר יש ברצונם לעשות זאת.

על קשיים אלה נוספו לו, לתלמיד בן עדות המזרח, קשיים התלויים במערכת החינוך במישרין. ידוע, שבישובי הספר ובעיירות ובערים של העולים אין רמתם המקצועית של המורים גבוהה כמו בערים הגדולות. ואף בתוך ישובים אלה מרוכז כח ההוראה המעולה ועיקר התנאים הטובים בבתי-הספר של השכבות האמידות יותר, והדבר מתבטא בכיתות צפופות, בתי-ספר רעועים, העדר חדרי עיון, ספריות וכיו"ב.

ויש התוהים – מה לכם כי נזעקתם, והרי שיטת ההקבצה אינה מהפכה במציאות החינוכית בישראל?! ויש בדברים אמת. היתה וקיימת עד היום שיטה של הפרדה בבתי-ספר שונים.

ואם עד עתה היתה קיימת הפרדה מוסווית בטיעונים שונים של אזוריות, או בפנים בית-הספר על בסיס של הבדלי רמה, כביכול, הנה ניתנה עתה הרשות להפרדה ליגאלית, וכל הטיעונים שיובאו לא יוכלו לסתור את העובדה הברורה ביותר – שההקבצה הביאה ותביא להקמת בתי-ספר המאוכלסים על טהרת העדתיות. ועם כל האמון בכוונתם הטובה של חוגי משרד החינוך, אין להתחמק מלעמוד על הסכנות הכרוכות בשיטה זו – כדרך המנציחה לדורות את ההבדלים התרבותיים והחברתיים בין בני גלויות המזרח והמערב, ואף מניחה בסיס לאיבה ושנאה בין בני הדור הצעיר של שני רבדי החברה הישראלית.

סכנות שיטה זו הן:

א) היא מטפחת בעיקר את בני השכבות המטופחות והעשירות, ובה בעת היא מותירה את צעירי בני עדות המזרח לרמת השכלה נמוכה.

ב) היא מפתחת רגשי עליונות מחד ורגשי נחיתות ואיבה מאידך.

ג) היא מונעת כל מגע יומיומי בין בני הדור הצעיר בישראל, ומסייעת להתבדלות עדתית של בני המערב מצד אחד ובני המזרח מצד שני.

ד) היא מנציחה את הפער התרבותי, החברתי והכלכלי בין בני העדות השונות.

על מערכת החינוך ותוכן-החינוך בישראל להיות מכשיר וכור להיתוך לאומי, שיביא לאחדות ולמיזוג לאומי, וכל אשר פירטנו לעיל מעיד על מכשולים בדרך למיזוג, ויש לעשות הכל כדי להסיר מכשולים אלה מדרך אחדותנו הלאומית.

מערכת החינוך היא מכשיר למיזוג גלויות ולכן יש לפעול לחיזוק המגע וההיכרות בין בני הדור הצעיר של ישראל על עדותיו השונות. עם זאת, הדרך להתגבר על הבדלי רמה אינה בהפרדה, אלא בחיסול שורשי ההבדלים.

א) על העדר אוירת הלימודים בבית ניתן להתגבר על-ידי הקמת מועדונים וחדרי עיון, שם יוכלו התלמידים להכין את שיעוריהם ולקבל עזרת מדריכים בתחומים שונים.

ב) מדריכים מסורים ומוכשרים יוכלו לסייע להורים במילוי התפקידים אשר אין ההורים יכולים למלאם, עקב דאגות פרנסה או אי הכרת המציאות החברתית והתרבותית של ימינו.

ג) אפשר לשנות את המציאות המשפחתית בביתו של התלמיד על-ידי הדרכה להורים, אם הדרכה אישית ואם הדרכה קבוצתית בצורת בתי-עם וכיו"ב.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת אפיקים גיליון ה, א במנחם-אב תשכ"ה, עמ' 3.

בתמונה: כיתת לימוד בבית ספר בדנמרק, ציור משנת 1901.


#חינוך #חברה #צדק #עםישראל

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!