הפסיקה המעשית והפסיקה העיונית

ההכרעה בתלמוד היא עיונית, וחכמי התלמוד ראו שלפעמים יש צורך ללמד רק טכניקה והרוב יקבע האם הדין הוא לכאן או לכאן.


רבנו בהלכות ממרים (א, י) פוסק, שאם מהבחינה העיונית אינך יודע איך לפסוק, אזי לך אחר השיטה הטכנית: "בשל התורה הלוך אחר המחמיר ובשל דברי סופרים הלוך אחר המקל", וזהו הכלל התלמודי המפורסם: "ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא". גם בכלל זה יש כמובן מחלוקות שונות, חומרות וקולות, שהרי אין הדעות שוות, והסיבה המשמעותית ביותר לכך היא שאין לנו בית-דין שיכריע.


הפסיקה הטכנית קיימת בעולם ההלכה כי נתמעטו המעיינים, וכפי שהתלמוד בתמורה (טו ע"ב) מלמד אותנו: "ליבא דאימעיט". רש"י אומר שם: "הלב נתמעט, ולא היו יודעין להחזיר אותן [ההלכות] ששכחו מתוך פלפול היאך הלכה, והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין". רש"י מדבר על סוג אחר של לומדים, ולא מתכוון לאותם אלה המחדירים פיל לחור המחט הנקראים בתלמוד "מעיילין פילא בקופא דמחטא" (בבא מציעא לח ע"ב, ברכות נה ע"ב) ומתקנים את נוסח הסוגיה כדי שתתאים לשיטתם, וכפי שעשו חכמי התוספות שהתפלפלו לעתים בנושאים שלא הכירו במציאות, ותלמידיהם שהגדילו לעשות המציאו את שיטת "תן לי קושיא ואתן לך תירוץ" ומתחפרים על קוצו של יוד.


הפסיקה העיונית קשה יותר, היא צריכה עיון ועומק מחשבה. ההלכה על-פי העיון גורמת לבעיות ולמחלוקות בין אנשים, כי היא שונה מהמנהג הנפוץ שהאדם הורגל אליו, ורבים הם המופתעים כשמוכיחים אותם ואומרים להם שעל-פי העיון ההלכה היא כזו וכזו, ולא כפי שהם הורגלו בביקוריהם בבתי-המדרש ל"שיעור" בהתחכמות והתפלפלות.


בשיעורי הלכה שאני לומד עם חברים, אני שומע לעיתים ממשתתפים מזדמנים "התגרדויות" וחריקות שיניים כשהם שומעים את דברי הרמב"ם או את הסבריו של מורי, וקופצים ואומרים "אבל הרב פלוני פוסק כך וכך וזה לא נכון". הם מתכוונים לרבני הזמן "הגדולים" האוחזים בשיטת הפלפול המתחפרת כפי שלמדו בישיבות ובבתי-המדרש הפזורים לרוב בארצנו הקדושה, שבחלק גדול מהן החכמה נעשית "עדרים עדרים".


כל האמור לעיל הוא תוצאה של הגלות והעדר בית-דין הגדול, ולכן רבתה המחלוקת בישראל: "משבטל בית-דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר" (הלכות ממרים א, ט).


כשבית-הדין הגדול היה קיים לא היו מחלוקות בישראל "אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית-דין שבעירו. אם ידעו אמרו לו, ואם לאו, השואל, עם אותו בית-דין או עם שלוחו, עולין לירושלים ושואלין לבית-דין שבהר הבית. אם ידעו אומרין להם, ואם לאו, הכל באין לבית-דין שעל פתח העזרה. אם ידעו אמרו להן, ואם לאו, הכל באין ללשכת הגזית לבית-הדין הגדול ושואלין" (שם, ז). כיום בגלותנו הרוחנית מתקשים רבים כאמור גם בפסיקה הפרקטית, משום שהרגילו אותם להחמיר, ובכל מקום שאינם יודעים שולפים את המילה "אסור, אסור" או "וטוב להחמיר".


הכלל התלמודי "כוחא דהיתרא עדיף" (ביצה ב ע"ב) נשאר על דף התלמוד, והפך את המתירים שעיינו ולמדו, לדתיים "לייט" או כפי שמכנים אותם "הגדולים" מהישיבות: "בעלי בתים". הזלזול בזולת גובר עד כדי שנאת חינם מסוכנת ועמוקה "לשמה", וכל זאת בקרב אלה המוחזקים כ"שלומי אמוני ישראל".


כיום יש לנו גם ספרים המלאים בדעות שונות ומגוונות, ורבים הם המקדשים את המילה הכתובה כאילו כתב אותה משה רבנו מפי הגבורה. רבנו הרמב"ם תוקף בחריפות את אלה המקדשים את המילים הכתובות ואת "לשון העט" (כדברי רבנו באגרת-השמד, עמ' קט), ואת המשקרים בכתביהם כדברי רבנו באגרת-תימן (עמ' מה): "כי המשקר, כמו שמשקר בלשונו כך משקר בעטו". ועוד, ועל כך בגיליון הבא אם יגזור ה' בחיים.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!