הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעיני הרמב"ם – חלק ב

בחלקו הראשון של מאמר זה, למדנו מהו מקור השנאה שיוקדת בקרב רשעי הגויים כלפי עם-ישראל, שנאה אשר מתעוררת ויוקדת שורפת ומכלה בעיקר כאשר עם-ישראל מפנה עורף לדרך האמת ובוחר לעבוד אלהים אחרים. לדעת הרמב"ם, מקורה של שנאה זו הוא ברגש קנאה עז שרוחש וגועש בקרבם בשל הרוממות והייחודיות שעם-ישראל זכה לה בקיום התורה ומצוותיה; וכאשר עם-ישראל בוגד בייעודו ובייחודו, סרה ממנו השגחת ה' ורשעי הגויים מצליחים לטכס עצה ולמצוא דרכים להרע לנו ולטבוח בנו.


וכך כותב הרמב"ם באיגרתו המפורסמת ליהודי תימן (עמ' יט):


"וכאשר [הקב"ה] ייחדנו [=עשׂאנו לייחודיים ומיוחדים] במצוותיו וחֻקּוֹתיו [=בכך שנתן לנו חוקים ומשפטים צדיקים], ונגלתה רוממותנו על כל השאר [=על כל שאר הגויים] במשפטיו ותורותיו, כְּאָמְרוֹ יתעלה בספרו: [...] 'וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], שׂנאו אותנו כל העמים על כך בקנאתם ותעייתם".


ומָרי מוסיף ומסביר שם:


"כלומר, שגורמי שנאתם הייתה תחילתה קנאה ברוממות שהנחילה לנו התורה, שהפכה לרגש נחיתות והתפתחה לשנאה, ואלמלי תעייתם היו גם הם קולטים משלנו משהו ומשפרים את דמותם הרוחנית".


כלומר, הגורם המרכזי לרדיפות היהודים בכל הדורות הוא קנאתם ברוממות שהנחילה לנו התורה בקיום חוקיה ומשפטיה הצדיקים. קנאתם, שמקורה בתעייתם ורשעותם, הפכה לרגש נחיתות קשה מאד, אשר התפתח במשך הזמן לשנאה יוקדת שמעוורת את עיניהם ומעוררת אותם להרע לנו בכל דרך אפשרית. הרמב"ם מונה ב"אגרת תימן" שלוש דרכים מרכזיות שבהן נקטו הגויים כדי להרע לנו ולכלותנו במהלך ההיסטוריה, ולהעניש אותנו על שבחרנו לסור מהדרך הישרה: "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).


א. הדרך הראשונה


הראשונים אשר ניסו לכלותנו פעלו באמצעות כוח החרב בלבד, וכך כותב הרמב"ם שם:


"ולא היה דור מאז ועד עתה, אלא, כל מלך אַלָּם או עִקֵּש או עָרִיץ וְעַז, עושה מטרתו הראשונה והחשוב שבענייניו לסתור תורתנו ולבטל דתנו בהכרח ובאונס בחרב, כגון עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריאנוס וזולתם מכל הדומים להם. זהו הסוג האחד משני הסוגים הזוממים לנצח את הרצון האלהי".


ב. הדרך השנייה


רבנו ממשיך ומבאר באיגרת תימן שם:


"אבל הסוג השני הם פקחי העמים וחכמיהם, כגון הסורים והפרסים והיוונים, כי גם אלה זוממין לסתור תורתנו ולבטלה בהוכחות שמטעים בהן ובוויכוחים שהם מחברים, וזוממין לבטל את התורה ולמחות עקבותיה בחיבוריהם, כמו שזוממין הָאַלָּמִין [=האלימים או הבריונים] בחרבם".


כלומר, הדרך השנייה בה ניסו לפעול כדי לכלות את עם-ישראל ולהעלימוֹ מהיות עם, באה לידי ביטוי בניסיונם לבטל את התורה והשקפותיה הטהורות. וזאת ניסו לעשות באמצעות יצירת דתות חדשות, אשר כל אחת מהן "מוכיחה" באמצעות הטעיות וְוִיכוחים שקריים, כי היא דת האמת ודתנו דת משה הינה דת השקר – וללא דת אמת וללא ייחוד רוחני אין מהות לעם-ישראל, וללא מהות רוחנית לא תתקיים אומה בשם "ישראל", וכך בסופו-של-דבר הם תכננו להביא להכחדתנו. שיטתם זו היא גם אחת הסיבות מדוע יצירת דת חדשה בשם: "הדת האורתודוקסית" כל-כך חמורה ורעה לעם-ישראל, מפני שכל דת חדשה שואפת הלכה למעשה לבטל את דת משה המקורית והאמיתית, ותכלית כל הלכותיה והשקפותיה החדשות הן למחוק בפועל את כל הציוויים והאזהרות המקוריים אשר מתנגדים לדת החדשה!


הרמב"ם בהמשך דבריו באיגרתו ליהודי תימן, מוסיף ומחזק את ידם, ומעודדם ומבטיחם שגם בכוח ההוכחות והוויכוחים, שום אומה לא תצליח לכלותנו, וניסיון ערעור יסודות דתנו, שהם משענת קיומנו הרוחני, נועד לכישלון חרוץ. וכֹה דברי הרמב"ם:


"ולא זה יצלח [=לא בכוח החרב] ולא זה יצלח [=ולא בכוח ההוכחות והוויכוחים], לפי שכבר קדמה לנו הבטחת ה' יתברך ויתעלה על ידי ישעיהו [הנביא]: שכל עריץ הזומם להתגבר על תורתנו ולבטלה בכלי מלחמתו יְכַלֶּה ה' אותם הכלים ולא יצליחו [...] וּזְמָמוֹ לא יושג לעולם; וכן כל מתווכח הזומם לבטל מה שבידינו יאפיס ה' הוכחתו [=יגלה לכל באי עולם כי הוכחתו היא תהו והבל] ויבטלה, וידחה אותה ולא תעמוד, כמו שאמר יתברך ויתעלה בהבטחתו: 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי' [יש' נד, יז]".


בדברי רבנו הללו טמון יסוד מאד חשוב שעל כל איש אמת לידע ולזכור תמיד, והוא שהקב"ה לעולם יהיה בעזרו של איש האמת, ויסייע לו להוכיח את דרך האמת ולפורר ולמוטט לחלוטין את כל הוכחות וראיות אנשי דתות השקר למיניהם ולסוגיהם. יסוד זה עמד ועומד לנגד עיניי תמיד בכָתבי מאמרים ל"אור הרמב"ם", ואם איני מצליח למצוא דרך לקעקע את השקפות ההבל של עובדי האלילים למיניהם, הנני נזכר בהבטחתו ומתחנן אליו, וממשיך לנסות בכל כוחי עד אשר הקב"ה מאיר את עיניי למצוא את מקומות השקר והכזב בדבריהם. כי זו הבטחתו של הקב"ה לדורי דורות לאנשי האמת – שהוא יהיה עמהם בוויכוחיהם ויסייע להם בכל מחקריהם שנעשים לשם שמים – לגלות את אור האמת.


ועתה להמשך דברי רבנו שם, אשר אינו מסתפק בהבטחת ההמשכיוּת והקיוּם הנצחי לעם-ישראל ההולכים בדרך האמת, הוא אף מתייחס לאוזלת ידם של רשעי הגויים שינסו לעוקרנו מדתנו ומתורתנו, ומציין את עונשם הכבד מאת ה': אכזבה, מפח נפש והשפלה, על כך שניסו להילחם בדרך האמת ולכלות את עם ה' נגד הרצון האלהי; וכֹה דברי רבנו (עמ' כ–כא):


"ושניהם [=אלו שניסו לכלותנו בחרב ובהוכחות] מדמים [=נדמה להם] שאפשר להרוס את הבניין הזה [=עם-ישראל], ומתייעצים לעקור יסודותיו המשוקעים עד המים [=כלומר ששורשיו איתנים ויונקים ממי התהום העמוקים], ואינם מוסיפים לעצמם כי אם עמל ויגיעה, [כי] הבניין [=עם ישראל] כמו שהוא יישאר חזק. והקב"ה ילעיג בהם [=יגרום להם להיות נלעגים] ויעשם לִשׂחוֹק, בְּזָמְמָם בקלות דעתם מה שלא יִזּוֹם האדם כמותו [=שהרי איך יעלה על לב אדם לנצח את הרצון האלהי?]. אמר הנביא בתארו זְמָמָם ולעג הקב"ה בהם: 'נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ, יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ' [תה' ב, ד]. ולא חדלנו מהיות מיוסרים [...] על-ידי שתי הכיתות הללו כל ימי שלטוננו ומקצת ימי גלותנו".


ג. ייסוריו של עם-ישראל


יש לתת את הדעת על המשפט האחרון שבדברי הרמב"ם האחרונים. משפט זה רומז לכך שהרדיפות והנגישׂות, כלומר הייסורין שעם-ישראל מתייסר בכל הדורות, הן בשל סיבה אחת מרכזית: עוונותינו! לדעת הרמב"ם אין ייסורין בלא עוון, כלומר אין ייסורין באין על אומה או על אדם ללא שקדם להם חטא ועוון, שהרי הקב"ה הוא שופט צדק, ואיך יעניש אומה או אדם לחינם? וכפי שהוּעד עליו בתורת משה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). ונצרף את דברי הרמב"ם בסוף פירושו למסכת ברכות שנאמרו בקיצור נמרץ (וב"מורה הנבוכים" ביאר בהרחבה עניינים עמוקים אלה):


"אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק: 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט'. ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשׂיגה, כמו שאין בכוח השכל האנושי להשׂיג הֶקֵיף ידיעתו יתעלה, וכבר הודיענו שאין בכוח תבונתנו להשיג חוכמתו וצדקו בכל מה שעשׂה ויעשׂה והוא אמרו 'כִּי (כאשר) גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם' [יש' נה, ט]".


ד. הדרך השלישית


בהמשך דבריו רבנו מבאר את הדרך השלישית, והיא למעשה שילוב של שתי הדרכים שהוא פירט לעיל: "ואחר כך נולדה כת שהרכיבה מצב משני המצבים יחד, כלומר העריצות וההוכחות והוויכוחים, ונראה לו כי זה טוב יותר בעקירת עקבות האומה, ולכן נועץ לטעון את הנבואה ולהופיע בתורה היפך תורת ה', ויֹאמר שגם היא מאת ה' כדבר נביא האמת, ואז יתעורר הספק ותהיה מבוכה, שזו היפך זו והרי שתיהן מתייחסות לאל אחד, ויהיה בכך דרך לאובדן זו וזו. וזה מסוג התחבולות המופלאות שעושה אדם עז הנקמה, שהוא זומם להרוג אויבו ולהישאר הוא, ואם אין לו יכולת לכך מתכן מצב שיהרגהו ויהרוג אויבו".


בדרך השלישית שבה ניסו לכלות את עם-ישראל שילבו בין שתי השיטות, כלומר המשיכו לנסות לכלותנו בכוח החרב, ויחד עם זאת ניסו לבטל את תורתנו ולעקור בזאת את מהות קיומנו. הרמב"ם רומז כאן לישו ולמוחמד שטענו שקיבלו מאת ה' נבואה ובה נמסרה להם תורה חדשה. בהקמת דת חדשה, ביקשו נביאי השקר ליצור ספק ולגרום למבוכה בקרב עם-ישראל, שהרי בשתי הדתות יש קריאה לעבודת ה' ושתיהן טוענות שהן מאת ה'! בעקבות דמיון לכאורה במאפייני הדת, ייכנס הספק בלבבות ותתעורר השאלה במחשבות אצל מי האמת? הרמב"ם מציין, כי החדרת הספק והמבוכה היא תחבולה מתוחכמת ביותר, שהרי בהחדרת הספק האמת עלולה להיטשטש עד כדי הכחדתה כליל.


אמנם, גם הדת החדשה בסכנת כיליון, שהרי גם היא תוּטל תחת צל הספק והמבוכה, אך הוגה הדת החדשה אינו חושש לכך, הואיל ומטרתו הראשונה אינה הנחלת דת חדשה, אלא לכלות את דת האמת ולהכחידה.


ה. עיוות דת האמת – הכחדתה בטִשטוּשה


כאמור, הרמב"ם ב"אגרת תימן" הגדיר את סיבת התעוררות אויבי עמנו לדורותיהם, את מגמותיהם ושאיפותיהם, וכן את שיטות פעולותיהם הנלוזות. בשיטתם השלישית ניסו לכלותנו בהרכבת שתי השיטות הראשונות:


"ואחר כך נולדה כת אחרת שהרכיבה מצב משני המצבים יחד, כלומר העריצות וההוכחות והוויכוחים [...], ולכן נועץ לטעון את הנבואה ולהופיע בתורה היפך תורת ה', ויאמר שגם היא מאת ה' [...] ואז יתעורר הספק ותהיה המבוכה, שזו היפך זו, והרי שתיהן מתייחסות לאל אחד, והיה בכך דרך לאובדן זו וזו".


למדנו אפוא, כי החדרת הספק בריבוי סברות ושיטות, עלול לשנות את פניה של דת האמת. וכפי שאנו רואים בימינו שכל מבקש ידיעה בהלכה מסוימת יקבל פסיקות שונות ומשונות מנושאי הדת למיניהם. מציאות עגומה זו, עלולה לגרום למבקש הידיעה לתמוה על חולשת הדעת, וזו תגרום לו למאוֹס בדת, הואיל והדת נעשית ככלי משחק מתעתע בידי נושאיה – מעין לוליינות הלכתית נעדרת אמת אשר נועדה לשרת תאוות ומטרות חומריות, וכפי שהוכיח ירמיה הנביא את מחזיקי הדת בדורו: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (יר' ב, ח); וכן כפי שהוכיח הנביא מיכה את "גדולי התורה" ואמר (ג, יא): "וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ".


כאמור, טשטוש האמת עד כדי הכחדתה כליל היא אחת הסיבות המרכזיות מדוע יצירת דת חדשה בשם: "הדת האורתודוקסית" כל-כך חמורה ורעה לעם-ישראל, מפני ש"הדת האורתודוקסית", כמו כל דת חדשה, שואפת הלכה למעשה לבטל את דת משה המקורית והאמיתית, ותכלית כל הלכותיה והשקפותיה החדשות היא למחוק בפועל את כל הציוויים והאזהרות המקוריים אשר מתנגדים להזיותיה של הדת החדשה!


ולכל נושאי הדת החדשה, חובשי מגבעות הארנבות הטמאות וגלגלי השועלים, עוטי מעילי האיכרים הפולנים, מנענעי הסטנדרים להפליא את המתבוננים, נעדרי הדעת והמדעים, הכופרים בידיעת אל דעים, אשר הופכים תורת חיים לקרדום חוצבים, ושורפים את יסודות הדת המחשבתיים שבהם נהיינו לעם אלהים, כדי להמשיך ולאחוז באדיקות בדרכי המינים, וכדי להוסיף ולשקוע באלילות אבותיהם שהתערבו בגויים – לכם דברי הנביא מלאכי:


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [=מעוותים ומסלפים את התורה וכך יוצרים למעשה דת חדשה]" (ב, ח–ט).


ו. שנאת התועים והרשעים לאנשי האמת


ברם, לא רק הגויים שונאים את עם-ישראל, ישנה שנאה רבה גם בתוך המעגלים הפנימיים בעם-ישראל, וככל שהאדם קרוב יותר לדרך האמת כך הרחוק ממנה מקנא בו ושונא אותו, ומן המפורסמות היא שנאתם של צאצאי המינים ומעריציהם לרמב"מיסטים (=הדרדעים). מָרי מסביר ומנתח את המקור לשנאה היוקדת של עמי-הארצות לתלמידי החכמים בתקופת התלמוד, ולדעתי זהו גם המקור לשנאת התועים והרשעים לדרדעים (כתבים א, עמ' 97):


"אמרו [חז"ל בפסחים מט ע"ב]: 'גדולה שנאה ששונאין עמי-הארץ לתלמידי-חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל' [שנאת עמי הארץ גדולה משנאת הגויים!], ור' אליעזר אף אמר [שם]: 'אלמלא הם צריכים לנו למשא ומתן היו הורגים אותנו'. והדבר טבעי בהחלט, כי כל אדם בטבעו ניחא ליה בהפקירא, ואינו שׂשׂ לקראת המגבלות המסייגות אותו על כל צעד ושעל, ובראותו בני אדם שולטים ברוחם, מסוימים [=בעלי גדרות וגבולות] בהליכותיהם ובאורח חייהם, מרגיש הוא בסתר לבו ובתת-הכרתו את הנועם שבאורח חייהם, את העדן שבהליכותיהם. אך געש הכוחות הבהמיים שבו אינם נשמעים לו להתרסן ואינם מסורים בידו, מפני שכבר הורגלו להתפרץ לכל אשר ירצו ללא מעצורים, משום כך נהפכת אותה הרגשת הנועם שבטוב שבתת-הכרתם לרועץ, מחמת אי-יכולתם הנפשית להגיע אליה, ומתבטאת בשנאה עזה עד כדי 'היו הורגים אותנו'".


כלומר, אותם חדלי אישים כבר נשתעבדו כליל ליצרם הרע ומסורים בידו לכל אשר יטה אותם ולכל סיאוב וטומאה שיחפוץ למשכם אליה. אולם, בעמקי סתר לבם העכור רע ומר להם על שעבודם הנרצע ליצרם הרע, אך הם אינם יכולים לעשות עוד מאומה כדי להתנתק מעבותות החטאת שקשרו בהן את עצמם ופיתלום וליפפום והידקום סביב לנפשם החנוקה והעשוקה. ובראותם את אותם האישים עדיני הנפש, אצילי ההליכות והמחשבה, שהצליחו במקום שהם נכשלו, וחיים חיים-טובים שלווים ורגועים, מלאי סיפוק ושמחת הלב והנפש. מתמלא לבם ברגשי טינה וקנאה שמעבירים אותם על דעתם, וגורמים להם להדליק את אש השנאה והאיבה שיוקדת ומלהטת בקרבם ומוסיפה לכלות את המעט שנותר מנשמתם.


והנה לפניכם כמה דוגמאות ממסכת פסחים (מט ע"ב), אשר מתארות את שנאת עמי הארצות לתלמידי החכמים, וממנה ניתן ללמוד על שנאת צאצאי המינים הולכי החשכים, לשרידים אשר ה' קורא אשר נאמנים לדרכי האבות הישרים:


1) "תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכמים. [...] ולא יישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר: 'אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה' [דב' כז, כא]".


2) "אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשחטו! אמר להן: זה [=השחיטה] – טעון ברכה, וזה [=עם הארץ] – אינו טעון ברכה".


3) "אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר: 'כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ' [דב' ל, כ], על חייו לא חס – על חיי חברו לא כל שכן".


4) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקרעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו".


5) "תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי תלמיד חכמים ואשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם".


6) "תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים".


7) "תניא, רבי אליעזר אומר: אלמלא אנו צריכים להם [כלומר הם צריכים אותנו] למשא ומתן – היו הורגין אותנו".


8) "תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר: 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה' [דב' לג, ד], אל תקרי מורשה אלא מאורסה".


9) "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכמים, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן".


ונחתום בדברי רבנו במורה (ב, לו), שם רבנו מלמד אותנו על התנאים ההכרחיים לנבואה, ואחד מהם הוא:


"שיהא האדם הזה [=שהתרומם למעלת אדם] כבר [...] ביטל את תשוקתו לשררוֹת הבלתי אמתיות, כלומר אהבת הניצחון או שירוממוהו בני אדם וישיג כבודם ומשמעתם [...] – אלא יִראה את כל בני האדם כפי מצביהם, שהם בהם [=במצביהם] בלי ספק כבהמות וכחיות הטרף, אשר לא יחשוב השלם יחיד הסגולה כאשר חושב עליהם, אלא היאך להינצל מנזקי המזיקים מהם".


"הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי" (תה' נט, ב).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!