הסיבות למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות – חלק ב

במורה (א, לד), רבנו מפרט בהרחבה את חמש הסיבות אשר בגללן יש להרחיק את לימוד מדעי האלהות מרוב בני האדם, וכך אומר רבנו בראש הפרק: "הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות ו[המונעות] להעיר על מה שצריך להעיר עליו ולהגיש את זה להמון חמש סיבות" וכו'. ברם, לא רק מן ההמון יש להרחיק את לימוד מדעי האלהות, גם מן התלמידים בראשית דרכם המחשבתית, טרם שהכשירו את עצמם במידות ובמדעים.

וכֹה דברי רבנו בסוף הפרק:

"הנה, על-פי כל הסיבות הללו נעשו כל הדברים הללו [=מדעי האלהות] מתאימים ליחידים נבחרים מאד, לא להמון. ולפיכך מעלימים אותם מן המתחיל ומונעים מלהתעסק בהם, כמו שמונעים את הנער הקטן מלאכול את מיני המזון הגסים ומלהרים את הדברים הכבדים".

וראוי להוסיף ולהזכיר כאן את דברי רבנו בפירושו למשנה (חגיגה ב, א):

"ושמע ממני אני, מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים [...] וכוונתם ב'מעשה מרכבה' המדע האלהי, והוא הדיבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המוות. ומחמת חשיבות [...] [המדע האלהי, הזהירוּ מללמדוֹ] כשאר המדעים הלימודיים".

ולאחר שחזרנו על דברי ההקדמה הקצרים ואף הזכרנו בראשי פרקים מהם מדעי האלהות, נמשיך ונעיין בסיבה הרביעית והחמישית למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות.

הסיבה הרביעית

הסיבה הרביעית לחובת הרחקת רוב בני האדם מלימוד מדעי האלהות היא: ההכרח בשכלול המעלות המידותיות של האדם – כי ללא מידות נעלות האדם לעולם לא יצליח להבין את דברי האמת העמוקים והדקים. וכידוע, רוב בני האדם בעולם הינם בעלי-חיים הולכי על שתיים אשר אינם מסוגלים להבין סתרי תורה ואפילו את השקפות האמת מתקשים מאד להבין.

לדעת רבנו אפוא, המעלות המידותיות הינן מצעים הכרחיים להשגת המושכלות, כי אדם שמידת הכעס או התאווה לדוגמה השתרשו בקרבו, לא יוכל להבין מושכל, הוא יכלה את ימיו ויחריב את גופו ונפשו בזעם בלתי נשלט על הבלים והבלי-הבלים, ולעולם לא יצליח ליישב את דעתו ולהשקיט את המיית נפשו, כדי ללמוד אפילו את יסודות המדע והחכמה.

והוא הדין לאדם אשר נוהה אחר התאוות, כי כל תאווה מכל סוג שהוא מוציאה את האדם מן העולם, ואם אותו הולך על שתיים פרוץ בתאוות האכילה או הנשים או ברדיפת הבצע, כל ימיו ולילותיו יעברו במחשבות ובמזימות כיצד למלא את תאוותו שלא תדע שבעה. כמו כן, להיטותו אחר הבהמיות תתגבר מאד ככל שיחלפו ימיו, ושאיפת הנפש להשכיל ולהבין תלך ותדעך, ולפיכך אמרוּ חכמים שעמי הארצות הולכים ומשתבשים ככל שהם מזדקנים.

וכֹה דברי רבנו במורה (א, לד):

"והסיבה הרביעית ההכנות הטבעיות, והוא, כבר נתבאר ואף הוּכח, כי המעלות המידותיות הם מצעים למעלות ההגיוניות [המעלות המידותיות הן הבסיס ההכרחי להשגת המדעים החכמות והמושכלות וכל-שכן מדעי האלהות], ולא ייתכן שיושגו הגיוניות אמיתיות, כלומר מושכלות שלמות, כי אם לאדם בעל מידות מוכשרות מאד, אדם נוח ומיושב".

ועל אופני הכשרת המידות ועל תורת הנפש בכללותה ראו מאמריי: "שביל הזהב של הרמב"ם"; "תחלואי הנפש וריפוים". בהמשך דברי רבנו, הוא מוסיף ומלמד, שרבים מבני האדם לא תעזור להם כל ההכשרה שבעולם, הם לעולם לא ישכילו ולעולם לא יתרוממו למעלת הבנת מדעי האלהות, מפני שיש להם תכונה או ליקוי אורגני-גנטי שעמם נולדו.

וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה (א, לד):

"ויש בני אדם רבים שיש בהם מתחילת הווייתם תכונה מזגית [=תכונת אופי] שאי-אפשר עמה להיות שלם כלל, כגון מי שהוא בטבע [גופו] חם-לבב מאד וחזק הרי אינו פלט מן הכעס ואפילו יכשיר את עצמו ככל האפשר. וכגון מי שמזג האשכים שלו חם ולח, [והאשכים] חזקי הבנייה, ואיברי הזרע מרבים להוליד זרע, הנה זה רחוק שיהיה פרוש ואפילו יכשיר את עצמו ככל האפשר. וכן תמצא בבני אדם אנשים בעלי פעלתנות וחירוף נפש ותנועותיהם פזיזות מאד בלתי מסודרות, מורות על ליקוי הרכבה ורוע מזג [=ליקוי שכלי-אורגני] ואי אפשר להביאם בחשבון [לעולם הם לא יגיעו להישגים מדעיים, ואין להשתדל ולהתאמץ ללמדם]".

עד כאן הדוגמאות לתכונות ולליקויים אשר מונעים מאותם האנשים להבין ולהשכיל, ועתה רבנו ממשיך ומסכם את מצבם, ומורה שאין לנסות ולרומם אותם לידיעת מדעי האלהות:

"הנה אלה לא תִמָּצֵא בהם שלמות לעולם, והטיפול בהם עם מצבים כאלה [דהיינו הניסיון להכשיר ולרומם אותם למעלה הנשׂגבה של הבנת מדעי האלהות] סכלות מוחלטת מן המטפל, לפי שהמדע הזה כפי שידעת אינו מדע רפואה ולא מדע הנדסה [מעניין שלא כל רופא או מהנדס מסוגל לדעת רבנו להשכיל את מדעי האלהות], ולא כל אדם מעותד לו מצד האופנים שכבר אמרנו [לא כל אדם נולד עם מצע גנטי שעשוי לאפשר לו להכשיר את עצמו להשכיל]. ולפיכך, [מכיוון שלא מדובר במדע כמו רפואה או הנדסה] אי אפשר בלי שיקדמו המצעים המידותיים [=אי-אפשר להשכיל את מדעי האלהות ללא מידות נעלות], עד שיהא האדם בתכלית התקינות והשלמות: 'כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ' [מש' ג, לב]".

ומכיוון שהכשרת המידות ושכלולן היא כֹּה חשובה נחוצה והכרחית, אין ללמד את מדעי האלהות כלל לבחורים צעירים, מכיוון שהם עדיין שקועים בהֶמיית הגדילה, ואינם מסוגלים לשכֵּךְ את סערת רוחם וליישב את דעתם כדי להבין את העניינים הדקים והעמוקים.

וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לד):

"ולפיכך מרוחק לימודו לבחורים, ואף אי-אפשר להם לקבלו מחמת המיית טבעיהם וטרדת מחשבותיהם בלבת הגדילה, עד אשר תישוך אותה הלבה המביכה, ויושגו להם הנחת והשקיטה, וייכנעו ליבותיהם; ו[בנוסף לכך, נדרש מתלמידי החכמים אשר מבקשים לידע את מדעי האלהות, ש]יהיו ענווים מצד מזגם [=אופיים], ואז ירוממו את עצמם לדרגה זו והיא השגתו יתעלה, כלומר המדע האלהי אשר מכנים אותו ב[ביטוי:] 'מעשה מרכבה', אמר: 'קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב' [תה' לד, יט], ואמר: 'מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים' [יש' נז, טו]. ולפיכך אמרוּ בתלמוד על אמרם [במשנה]: מוסרין לו ראשי הפרקים, אמרוּ: אין מוסרין ראשי הפרקים אלא לאב-בית-דין והוא שליבו דואג בקרבו [חגיגה יג ע"א], והכוונה בכך שפלות הרוח והענווה ויישוב הדעת המופלג נוסף על החכמה".

נמצא, שלא רק מידות נעלות ושלוות נפש פנימית הכרחיות ללימוד מדעי האלהות, אלא גם שכלול נוסף מיוחד וממוקד במידות נעלות ומסוימות מאד, כגון: ענווה, הכנעה, שפלות רוח, יישוב הדעת, מתינות, אורך רוח – מידות אשר בדרך-כלל מצויות אצל הזקנים בלבד.

***

בהמשך, רבנו מפרש את דברי חז"ל בתלמוד, ומגדיר את ה"יועץ" ו"חכם החֲרשים" ו"נבון הלחש", אשר נזכרו בספר ישעיה (ג, א–ג): "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַ‍ִם וּמִיהוּדָה [...] גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן, שַׂר חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם-חֲרָשִׁים וּנְבוֹן-לָחַשׁ". רבנו קובע לקמן, שכדי להיות "יועץ" או "נבון לחש" נדרשת הכנה טבעית, דהיינו מצע גנטי הכרחי אשר בלעדיו לא יעזור לאדם כלום: ואם אין לאותו האדם את ההכנות הגנטיות המסוימות הנדרשות הוא לעולם לא יצליח להתרומם לידיעת מדעי האלהות.

וכֹה דברי רבנו:

"ושם אמרוּ: אין מוסרין סתרי תורה אלא ליוֹעֵץ וַחֲכַם-חֲרָשִׁים וּנְבוֹן-לָחַשׁ [חגיגה יג ע"א], ואלה דברים שההכנה הטבעית הכרחית בהם [כלומר, כדי להגיע להישגים הללו שיפורטו לקמן נדרש לדעת רבנו מצע גנטי הכרחי מסוים], הלא יודע אתה כי יש בבני האדם חלושי מחשבה מאד אף-על-פי שהוא מבין יותר מכל אדם, [א. ביאור יועץ:] ומֵהם [=מאותם חלושי המחשבה אשר מבינים יותר מכל אדם בעניין מסוים] מי שיש לו מחשבה נכונה וכושר הנהגה בעניינים המדיניים והוא הנקרא 'יוֹעֵץ', אבל אינו יכול להבין מושכל ואפילו קרוב למושכלות הראשוניים, אלא יהיה פתי מאד אין עצה בו: 'לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן' [מש' יז, טז]; [ב+ג. ביאור נבון לחש וחכם חרשים] ויש בבני אדם בעל הבנה זכה בטבעו השולט בנסתרי העניינים בדברי הסבר קצרים מחוכמים והוא הנקרא 'נְבוֹן לָחַשׁ', אלא שלא למד ולא הושגו לו המדעים. ואשר הושגו לו המדעים בפועל הוא הנקרא 'חֲכַם חֲרָשִׁים', אמרוּ: כיוון שמדבר נעשו הכל כחרשים [חגיגה יד ע"א]".

למדנו אפוא, כי "יוֹעֵץ" הוא אדם שנולד עם מצע גנטי-מידותי אשר בו הוא רוכש בקלות את הכישרון להיות מנהיג ואיש ציבור, אך בענייני מחשבה ומושכלות הוא בור גמור, ואינו מסוגל להבין אפילו את "המושכלות הראשוניים", דהיינו את האקסיומות המחשבתיות הבסיסיות שהן הבסיס להבנת כל מדע, וכמו שרבנו מדגימן בספרו "באור מלאכת ההגיון", וכֹה דבריו שם (שער ח): "כידיעתנו שהכל גדול מן החלק, ושהשניים מספר זוגי, ושהדברים השווים לדבר אחד עצמו כולם שווים [זה לזה]". ובמלים אחרות, "יוֹעֵץ" הוא פוליטיקאי מחוסר דעת אשר לעולם לא יוכל להבין מושכל, והרי הוא כבהמה אשר יודעת לתמרן בענייני הנהגה.

עוד למדנו, כי "נְבוֹן לָחַשׁ" הוא אדם שנון מאד מטבעו אשר יודע להשיב ולהסביר בדברים קצרים וקולעים (וכך גם פירש רס"ג בישעיה שם), אף שהוא לא למד מאומה בענייני מדע. ברם, בשונה מהיועץ שנזכר לעיל אשר אין לו תקנה, יש לנבון הלחש יכולת ללמוד ולהשכיל, ואם הוא יעשה זאת הוא יגיע לדרגת "חֲכַם חֲרָשִׁים" – האדם השלם בחכמה ובמדע.

לאחר שלמדנו והגדרנו את היועץ ונבון-הלחש וחכם-החרשים, נמשיך לעיין בדברי רבנו:

"התבונן היאך הִתנה [התלמוד] בלשון הכתוב [=באמצעות שילוב הפסוק הנדון מישעיה] את שלמות האדם [אשר הינה תנאי הכרחי ללימוד מדעי האלהות]: בהנהגות המדיניות [=יועץ], ובמדעים העיוניים [=חכם חרשים], עם טבע-זך ותבונה ויכולת הסבר לומר את העניינים ברמז [=נבון לחש], ואז [רק לאחר ששוכללו בו התכונות הללו] מוסרין לו סתרי תורה [וכמו שנאמר בחגיגה לעיל: "אין מוסרין סתרי תורה אלא ליוֹעֵץ וַחֲכַם-חֲרָשִׁים וּנְבוֹן-לָחַשׁ"]".

ובסוף דברי רבנו בביאור הסיבה הרביעית, הוא חוזר ואומר שאין ללמֵּד את מדעי האלהות למי שעדיין מרגיש את המיית הטבע והגדילה סוערת בקרבו, וכֹה דבריו:

"ושם אמרו: אמר ליה ר' יוחנן לר' אלעזר: תא לגמרך [=בוא ואלמדך] מעשה מרכבה, אמר ליה: אכתי לא קשאי [חגיגה יג ע"א], כלומר, טרם זקנתי ועד כה אני מרגיש את המיית הטבע ופעילות הנעורים. שים לב היאך הִתנו גם את הגיל נוסף על אותן המעלות [המידותיות], והיאך ייתכן עם כל אלה לעסוק בעניין זה עם כל המון בני אדם טף ונשים".

ובמלים אחרות, לכל האמור לעיל רבנו מוסיף גם את הגיל כתנאי ללימוד מדעי האלהות.

הסיבה החמישית

טרם שנלמד על הסיבה החמישית שמובאת במורה (א, לד), עלינו להבין מושג מסוים שמופיע בתוך דברי רבנו לקמן והוא: "השלמות הראשונית", ועניינו: שלמות השגת הצרכים הבסיסיים של האדם, וכדי להבינוֹ נעתיק קטע מדברי רבנו במורה (ג, כז), וכֹה דבריו:

"כבר הוּכח שיש לאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונית והיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה והיא שלמות הנפש. והנה, שלמותו הראשונית היא שיהא בריא כפי מיטב מצביו הגופניים, וזה לא יהיה אלא בְּמָצְאוֹ צרכיו בכל עת שיבקשֵׁם, והם מזונותיו ושאר הנהגת גופו, כגון מדור ומרחץ וזולתם [...] ושלמותו האחרונה היא [...] שיידע כל מה שביכולת האדם לדעת [...] וכן פשוט הוא כי השלמות הזו האחרונה הנעלה, אי-אפשר להשיגהּ אלא לאחר השגת השלמות הראשונה, לפי שהאדם אי-אפשר לו לצייר מושכל ואפילו יסבירוהו לו, וכל-שכן שיתעורר לכך מעצמו, כשיש בו כאב או רעב-גדול או צמא או חום או קור-חזק, אלא, לאחר השגת השלמות הראשונה אפשר להשיג את השלמות האחרונה אשר היא [...] סיבת הקיום הנצחי [השלמות האחרונה המחשבתית היא הסיבה והגורם והעניין שבו זוכה האדם לחיי הנצח]".

לאחר שלמדנו מעט על המושגים: "השלמות הראשונית" ו"השלמות האחרונה", נחזור לסיבה החמישית למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות מרוב בני האדם. והיא, שאפילו המוכשרים, אשר מסוגלים להגיע להישגים מחשבתיים ולהגות במדעי האלהות או אפילו אשר השכילו בפועל, אפילו הם, רובם כידוע עסוקים במילוי צרכי הגוף, דהיינו בענייני פרנסה ומדור ומזון וכו' (=כגון ברדיפה אחר משכורות שמנות, והטבות למכביר, ואהבת השררה, ושקיעה באהבת הכבוד, ונסיעות לחו"ל, ושהייה בבתי מלון יוקרתיים, ואכילה במסעדות גורמה, ועוד), ורובם אף עסוקים בענייני טיפול במשפחה ובאשה (אשה אחת במקרה הטוב, ובדרך כלל עסוקים הם במילוי צרכיה של יותר מאשה אחת). ויתרה מזאת, לא מעטים מקרב המשכילים הללו גם שוגים ונוהים אחר רדיפת המותרות והתענוגות כאמור, עד שחשקם להגות במושכלות האמיתיות הולך ודועך, ולימודם נעשה ברישול ורפיון ובחוסר חשק.

כל אלה יגרמו למשכילים הללו בסופו-של-דבר שלימודם יהיה עכור ומשובש, ולמיטב הבנתי הם גם עלולים להגיע להזיות ולכפירה, ולשבש לחלוטין את דרך האמת ודת הצדק והיושר.

ועתה לדברי רבנו בעניין הסיבה החמישית:

"והסיבה החמישית, ההתעסקות בצרכי הגוף שהיא השלמות הראשונית, ובפרט אם נוספה לכך ההתעסקות בנישואין ובבנים, וכל-שכן אם נוספה לכך דרישה למותרות במאכלים, שהם [=המאכלות ורדיפתם] נעשים תכונה מושרשת בהתאם לנוהג ולהרגלים הרעים, עד שאפילו האדם השלם כפי שהזכרנו: אם רבו התעסקויותיו בדברים אלו ההכרחיים וכל-שכן בדברים שאינם הכרחיים ונתחזקה תשוקתו להם, ייחלשו בו התשוקות העיוניות וידעכו [שאיפתו וחֶשקו להשכיל יתפוגגו], ויהיה לימודו בהם ברישול ורפיון וחוסר חשק, ועל-ידי-כך לא ישיג מה שיש בכוחו להשיג, או ישיג השגה משובשת ומבולבלת, מן ההשגה [המסוימת הזו שלו, דהיינו מן הלימוד הרשלני והמשובש] ו[מ]קוצר היכולת [של אותו האדם שנטה למותרות]".

חולשת התשוקות העיוניות שרבנו מזכיר בדבריו לעיל, עלול גם להפוך אצל המשכילים הללו, שוחרי המותרות והתענוגות ורודפי הכבוד והשררה, לשעבוד מוחלט לבהמיות, וכמו שרבנו מתאר במורה (ג, ח) את הבזויים, הכנועים המשועבדים והנרצעים לבהמיותם לשפלותם לנכלוליהם למזימותיהם לתאוותיהם ולזימותיהם, וכֹה דבריו בשתי הפסקות לקמן:

"אבל האחֵרים, שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים [...] ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בחטָּאים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה' [יש' כח, ז], 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ח], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב], היפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' [בר' ג, טז].

ותיאר גם את עוצם תאוותנותם ואמר: 'אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ' [יר' ה, ח], ואמר: 'כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים' [יר' ט, א], ולעניין זה עשה שלמה משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הַזְּעוּמִים [שיש זעם כלפיהם מלפני ה'] המרוחקים מה', אשר בהם נאמר: 'כִּי לוֹא לַייָ הֵמָּה' [יר' ה, י], ונאמר: 'שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ' [יר' טו, א]".

ונחתום בדברי רבנו במורה בפרק הנדון במאמר זה (א, לד):

"הנה, על-פי כל הסיבות הללו נעשו כל הדברים הללו מתאימים ליחידים נבחרים מאד. לא להמון, ולפיכך מעלימים אותם מן המתחיל ומונעים מלהתעסק בהם, כמו שמונעים את הנער הקטן מלאכול מיני המזון הגסים והרמת דברים הכבדים".

"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח).

הסיבות למניעת התחלת הלימוד במדעי האלהות

.

Download • 170KB