המשך ההתכתבות עם תלמיד המקובלים – חלק ד

לאחרונה פורסם מאמר שכותרתו: "לאיזה רב או חכם ראוי לשמוע בימינו?", והוא כולל בתוכו התכתבות עם תלמיד של אחד מגדולי המקובלים בעיר נתיבות. התכתבות זו נמשכה במאמר שכותרתו: "המשך ההתכתבות עם תלמיד המקובלים" (חלק א, חלק ב, חלק ג). מאמר זה הוא חלקה הרביעי של ההתכתבות, והוא נועד לזַכות את הרבים להבין עד כמה מתעים אנשי הבצע והתוהו את בני האדם הכשרים, ועד כמה עמוקה שוחת הסכלות שהם חפרו להם.

הנה לפניכם המשך שאלותיו של אותו תלמיד:

אתחיל בכך שאני מודה לך מאוד שהארת את עיניי בכמה הקדמות והשקפות של רבנו שגרמו לי להסתכל על המציאות שאני חי בה אחרת לחלוטין... והנה, מאז שהתחלנו לדבר אני פתאום מוצא דברים קשים מאוד שאין המוח סובלן. אציג בפניך כמה קטעים משיחות המקובלים שבקרבתי, ואודה לך אם תחווה את דעתך בהשקפות האמת.

וכך שמעתי לאחרונה מפי אחד מהמקובלים המפורסמים, בשתי הפסקות הבאות:

"אומרת הגמרא (סוטה ד ע"ב), אדם שאוכל בלא נטילת ידיים למה הוא דומה? לאדם שעוזב את אשתו הטבעית, המקורית. והוא שומע שיש נשים לא משלנו, הולך אצלן ומשקיע את כוחותיו שם. כאילו בא על אשה אחרת חס ושלום. ואחר כך מוסיפים בגמרא שם: אמר ר' זריקא א"ר אלעזר, שחס ושלום, אדם שאוכל בלי נטילת ידים נעקר מן העולם.

אלו דברי גמרא ערוכים. דברים שהתלמוד כותב, אלו דברים שמתקיימים באותו הרגע. דעו לכם, כל מה שהתלמוד אישר, זו המילה האחרונה. אין לך מילה יותר חזקה מהתלמוד. התלמוד זה הדבר המוסמך ביותר בתורת ישראל. והיא תורה שיש לה בית אב. כל תורה שיש לה בית אב היא תורה. זה התלמוד. וכל דבר שהתלמוד מביא, יש לחוש לו לכתחילה. אין לך דבר שהוא יותר חזק מהתלמוד. והתלמוד מאשר זאת".

בשיחה אחרת, אותו מקובל הציג את פירוש רש"י על הכאת הסלע על-ידי משה רבנו, ושם רש"י פירש שהסלע הלך מעצמו למקום אחר... ואז הוא אמר: "אם רש"י אמר זה אמת לאמיתה וכך זה היה באמת, כל מה שרש"י אומר זה מה שהיה. גם שהוא כתב אצל יעקב אבינו שהאבנים רבו ביניהם עד שנהיו לאבן אחת, כך זה כפשוטו".

בשיחה נוספת של אותו מקובל הוא אמר את הדברים הבאים (בשתי הפסקות לקמן):

"יש כמה מקומות בחז"ל שמוזכר בהם הביטוי: 'נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות'. זה יותר קשה ממטען צד. מובאים שם בגמרא כמה מקרים שפגעו בצדיקים, הצדיק הרים את העיניים שלו, הסתכל באותו אדם, ותוך שניה רואים רק עצמות, כמו השלד של חדר טבע. אין בשר, אין איברים, הכל מתאדה, פשוט. נהיה כולו לבן, רק עצמות [זה יכול להיות כפשוטו? ואם לא, מה הכוונה שם?].

עוד כתוב בגמרא שבת (לג ע"ב), שכאשר יצאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה, הם היו רואים אנשים שעוסקים ב'חיי שעה', וכל מקום שהם היו נותנים בו את עיניהם מיד נשרף. עד שיצתה בת קול ואמרה להם: 'חבר'ה תחזרו למערה, זה עולם העשייה פה'. חזרו, והצליחו בתוך שנה לעבוד על הנקודה של העין. מאיפה זה בא? [דהיינו מאין באו הכוחות העל-טבעיים הללו?] מקדושת העיניים. שלוש-עשרה שנה הם לא ראו כלום, פתאום בבת אחת הם יצאו מקדושה עליונה לכזה עולם, לכן לא הסתדר להם הרבה דברים" וכו'.

להלן תשובתי:

שלום עליכם,

לגבי הגמרא בסוטה (ד ע"ב), הנה היא לפניך:

"כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: 'כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם' [מש' ו, כו]. אמר רבא: האי 'בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם', בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה! אלא אמר רבא: כל הבא על אשה זונה – לסוף מבקש ככר לחם".

שים לב, מסקנת המדרש היא, שהדרש הנכון הוא ש"כל הבא על אשה זונה – לסוף מבקש ככר לחם", וזה דומה לפשט הכתוב: "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (מש' כט, ג). כלומר, יפסיד את כל ממונו. נמצא, שאפילו פשט המדרש לא תואם לטענת המקובל ההוזה... כמו כן, ברור שדברי ר' זריקא הם גוזמא, ודרך חכמים לדבר בדברי גוזמא כדי לחזק מצוה מסוימת. וברור שמי שלא נטל ידיו לפני האכילה אינו נכרת מחיי העולם-הבא, וכל דרדק מבין זאת...

ולעצם שיטת הפרשנות של המקובל, העיקר הוא לידע שההוזים והתועים הללו מבקשים להחדיר הזיות וחרדות לתלמידיהם, כדי שהם יהיו תלויים בהם מבחינה נפשית, וכדי להנציח בקרבם את הסכלות והבערות, במטרה שהפתאים יעריצום וירוממום עד יום מותם.

זאת ועוד, המקובלים הללו הם גם כסילים, כלומר, הם אינם יודעים כיצד יש להבין את האגדות, ולכן הם נסחפים להזיות. ואולי נדמה להם שהם מלמדים "מוסר", אך למעשה הם מחדירים טמטום והזיות, מנציחים את הבערות, ומרחיקים את תלמידיהם מדעת אלהים.

חשוב גם לציין, שלפי ההלכה התלמודית שפוסק רבנו הרמב"ם, לכתחילה אדם לט את ידיו במפה ואוכל בלי נטילת ידיים, גם אם יש לו מים שהוא יכול ליטול בהם את ידיו!

כמו כן, מן הסיבות שמניתי לעיל, המקובלים והוזי ההזיות למיניהם מרוממים מאד את פשטי אגדות התלמוד, ולכן הם גם מרוממים מאד את רש"י אשר פירש את כל אגדות חז"ל כפשוטן. ומדוע? כי ברגע שהם מצליחים להחדיר לאדם הזיות מאגיות, השער לשליטה בכל שאר הדמיונות נפתח לפניהם, והם יכולים עתה להחדיר כל מה שהם רוצים לתלמידיהם הפתאים, שהרי מוחם כבר הזדהם בהזיות. לדוגמה, אם כל ההזיות והדברים הנמנעים אפשריים, ברור שאפשרי שהרבנים הללו הם "מלאכים עלי אדמות" ושיש להם "רוח הקודש" או "התגלויות" ושכל דבריהם הם דברי אמת וצדק, ושספר הזוהר נכתב על-ידי רשב"י ושכל-כולו הוא אמת ודברי אלהים חיים... כי השכל המזוהם בהזיות כבר לא עובד ולא חושב, ולאחר שמכבים את השכל, האדם הופך לכבשה בעדר, ושומע לכל ההזיות וההוראות של ההוזים והנוכלים.

המקובל מוסיף וטוען, שרשב"י ובנו הצליחו "לתקן" את הלייזר הקטלני שיצא מעיניהם, שהרי הוא מסביר שרשב"י ובנו חזרו למערה, "והצליחו בתוך שנה לעבוד על הנקודה של העין". כאילו הייתה לרשב"י ולבנו נקודה בעין שממנה יצא לייזר קטלני ששרף כל מה שהם נתנו בו את עיניהם, וזו הזיה חמורה מאד, אשר מעידה על רמה אפסית של תבונה ומדע.

הוא ממשיך ואומר: "מאיפה זה בא? קדושת העיניים. שלוש עשרה שנה הם לא ראו כלום, פתאום בבת אחת הם יצאו מקדושה עליונה לכזה עולם, לכן לא הסתדר להם הרבה דברים". כלומר, המקובל טוען שהיכולת הפלאית הזאת של רשב"י ובנו נבעה מקדושת העיניים, כאילו מי שאינו מתבונן במאומה במשך שנים רבות זוכה ליכולת לייזר קטלנית שיוצאת מהעין... וברור שהוא מרומם את החכמים לפי דמיונו ומציג אותם כאלהים עלי אדמות, אך מטרתו האמיתית היא לרומם את המקובלים הטמאים אשר נזהרים ב"קדושת העיניים", ולכן יש לירוא מהם כמו שיראים מאלהים... וידוע הטיפש שחצבו לו מנהרה מביתו לבית-הכנסת או משהו דומה לכך, כדי שלא יצטרך להתבונן בעצים ובאבנים ובבהמות הדומים לו...

וביחס לניסיונו לרומם את החכמים כביכול, כבר לימדנו רבנו בהקדמתו לפרק חלק, שהוא למעשה משפיל אותם בתכלית השפלות, שהרי אדם משכיל ונבון שיתבונן באגדה הזו יסבור שחז"ל היו או נוכלים או כסילים, והנה קטע קצר מדבריו המאירים והמזהירים:

"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".

***

לגבי המדרשים שציינת, אינך צריך להטריד את עצמך כרגע בפירושיהם, אתה צריך להתמקד בלימוד השקפות נכונות ולימוד מחשבת ישראל, ולאחר שתלמד ותעמיק, שכלך יתפתח לאט-לאט, ואז אתה לבד, מעצמך, כבר תבין את הרמזים שחז"ל שיקעו באגדותיהם.

וכמובן, עליך להתפלל לה' בכל עת ובכל שעה כדי להבין את הרמזים והסודות העמוקים, כמו שהתפלל דוד המלך: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, יח). וכמו שאומר רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט):

"ואם הסיר ה' המסך מעל לֵב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלמודים, יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד וההשתדלות בְּעֵסֶק התורה, אלא לכוון את לבו לה', ויתפלל לפניו ויתחנן שֶׁיְּחָנֵּהוּ דעת וְיַעְזְרֵהוּ, ויגלה לו הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן והוא אמרוֹ: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]".

וכך אנכי נוהג בעצמי, בכל עת שאיני מבין אגדה מסוימת הנני נושא עיניי לבורא-עולם, ומתפלל אליו בהכנעה תוך הכרה בכך שהנני עפר ואפר: "גל עיניי ואביטה" וכו'.

מכל מקום, אומר לך בראשי פרקים כי "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות", הוא כנראה תיאור מדרשי לחכם שהוכיח את חברו או את תלמידו ונתן בו מבט של זעם, והחכם או התלמיד, הבין שהוא עבר עבירה גדולה וחמורה, והדבר היה בעבורו כמו תוכחה עצומה עד שהוא כאילו נעשה גל של עצמות. כלומר, הוא כל-כך התבייש כאשר הבין את טעותו ושגיאתו, עד שהוא לא ידע איפה לקבור את עצמו מבושה... שהרי די לחכימא ברמיזא, והחכמים ואנשי האמת אינם זקוקים ליותר מגערה במבט העין, כדי להודות על האמת ולשוב בתשובה, וכדי לערוך חשבון נפש מקיף, ולהוכיח ולייסר את נפשם מדוע נהגו שלא כהוגן.

"תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה" (מש' יז, י).

***

ובעניין האגדה על רשב"י, נראה שהכוונה ללמד אותנו רעיון חשוב. כלומר, כאשר רשב"י ובנו יצאו מהמערה ומהחממה שבה הם היו שרויים, ואשר בה הם התעלו והשיגו השגות נשגבות, ופנו לשוק והתבוננו בבני האדם ההמוניים והבהמיים, הם לא הצליחו להחזיק מעמד ביניהם, כי הם היו שרויים במעלה כל-כך גבוהה, ולא הצליחו להתחבר לעמי הארצות ההמוניים והבהמיים. מעין מה שאמר ירמיה הנביא (ט, א): "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים".

עד-כדי-כך, שבכל מקום שהם הגיעו אליו נוצרה אי-נוחות גדולה: או בגלל שהם הוכיחו את בני האדם על סכלותם, ועמי הארצות והכסילים למיניהם אינם אוהבים שמוכיחים אותם (עבדא בהפקירא ניחא להו), או בגלל שבני האדם הרגישו שלא בנוח לצד אנשים כל-כך נעלים והם בתחתית התחתיות, או בגלל שבעיניהם, ההמוניים היו כל-כך שפלים עד שהם נדמו להם כאילו הם שרופים, דהיינו כפי מצבם האמיתי בעולם-הבא: יורשי גהינם, ויש כאן משל בתוך משל, כי גם אש הגהינם הוא משל להכרתת הנפש מחיי העולם-הבא.

אמנם, יכולים להיות בהחלט גם פירושים אחרים, אך אין זה משנה הרבה, העיקר שאסור באיסור חמור להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, כי זה מרחיק את עם ישראל מדרך האמת.

ועיין מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם".

המשך השאלה של התלמיד:

הבאת את דברי רבנו שאדם לט ידיו במפה ואוכל. רציתי לשאול, על-פי-זה, מדוע רבי עקיבא החמיר על עצמו והמתין עד שיביאו לו מים לנטילה?

כמו כן רציתי לשאול שאלה כללית:

כפי שביארת רבות במאמריך, דעת רבנו שחמור מאוד להתייחס אל מדרשי חז"ל כפשוטם. אם כן, מדוע לכתחילה הם בחרו להסתיר את דבריהם במשלים, שהרי מסתבר מאד שאנשים יבינו אותם כפשוטם? אפשר לראות את זה אפילו כעין "לפני עיוור לא תתן מכשול"...

להלן תשובתי:

אין זה משנה מדוע ר' עקיבא החמיר, כי ההלכה לא נפסקה כמותו, ולכן אין עוד שאלה. וכמו שרבנו אומר בפירושו למסכת נזיר (ב, א): "וכיוון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו".

אך מכל מקום אעתיק את תשובתם של הפרשנים שעסקו בנושא, והם העירו שרבי עקיבא אוכל חוליו בטהרה היה, ולא התירו לאוכלי טהרות לאכול פת במפה. וראה גם את פסק רבנו בהלכות מטמאי משכב ומושב (י, א): "ומה הן דברי חברות? שיקבל עליו שייזהר בטומאות שלא יִטַּמָּא בהן, ובטהרות שלא יְטַמֵּא אותן, ויזהר בנטילת הידיים ובטהרת הידיים, ושלא ייקח מעם הארץ לח, ולא יתארח אצל עם הארץ ולא יארחו אצלו בכסותו".

***

לשאלתך מדוע חז"ל השתמשו במשלים? עליך ללמוד, וכבר הפניתי אותך למספר מאמרים שמבארים עניין זה, כגון: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", "האמנם חז"ל היו כסילים?", ובהם גם ביארתי מדוע לא מדובר על "לפני עיוור", כי בני האדם בוחרים לראות את מה שהם רוצים לראות... כלומר, לפי ההיגיון שלך, יש להאשים גם את הקב"ה חלילה שהוא נותן מכשול לפני עיוורים, שהרי הנוצרים למדו מספרי התורה והנביאים והכתובים את דרכי ההגשמה ואת השילוש "הקדוש"! וכי יעלה על הדעת להאשים את הקב"ה בסכלותם של מיליארדים במהלך ההיסטוריה? והלא כבר אמר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". כמו כן, עליך לקרוא את ההקדמה של רבנו למורה הנבוכים, שם רבנו דן בעניינים הללו ומבאר אותם בהרחבה.

ואם שאלת על חז"ל עליך לשאול גם על שלמה המלך: מדוע הוא השתמש במשלים בספריו?

יחד עם זאת, אין לי ספק שאם היו לחז"ל רק מעט מזער מן הכלים המדעיים שיש בימינו הם לא היו מתמקדים כל-כך באגדות ובמשלים, וזה חלק מעוון הגלות והעדר הדעת, אשר גרם לחז"ל בלית ברירה להתמקד באגדות, אשר פשטיהן בדרך כלל רחוקים מדרך האמת.

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵיְיָ וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ [כלומר, למה תתלונן שאינך מסוגל להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם? התבונן בבריאה ובמדעי הטבע ותלמד משכלולם ורוממותם מעט-מזער על רוממותו של הקב"ה שאין חקר לתבונתו]. נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה. וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (יש' מ–לא).

"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (יש' יא, ט).

בתמונת שער הרשומה: חפירת פסל באתר הארכאולוגי תל חלף בסוריה ב-1912, נחפר בשיטות שאינן מקובלות במחקר המודרני.

המשך ההתכתבות עם תלמיד המקובלים – חלק ד

Download • 165KB