המקור לברכת 'ברוך שאמר'
- אדיר דחוח-הלוי
- 4 באוג׳ 2025
- זמן קריאה 2 דקות
רבים המה אשר מבקשים להטיל מום במשנתו הצרופה של הרמב"ם, ומטרתם בסדיקתה היא להתיר ולהכשיר את עיוותה והשחתתה של תורת משה, שהרי אם הרמב"ם לא עמד בכלליו, למשל, שאין להוסיף על הברכות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה – ואפילו שמדובר בפעם אחת ויחידה – הרי שהחומה נפרצה וכל מעשיהם של יועצי אדום האירופים הארורים בהשחתת תורתנו ובהוספת רבבות הזיות מינות ונוסחות פרו-נוצריות, הכל כשר וראוי, שהרי אפילו הרמב"ם הוסיף ברכה אחת והיא ברכת "ברוך שאמר", שאין לה לכאורה יסוד בתלמוד...
כלומר, עצם העובדה שיש לצאצאי המינים דבר אחד קל מאד לנפנף בו כנגד רבבות הפרצות שפרצו חכמי אדום בענייני מינות ועבודה-זרה – אפילו הכי, הם אינם נמנעים מלנפנף בדבר הקטן והפעוט הזה כדי להכשיר את כל תורת מינותם האירופית אשר החריבה את תורתנו!
ברם, כבר הבטיחנו ה' יתעלה על-ידי נביאו ישעיה ע"ה, שהקב"ה לעולם יהיה בעזרו של איש האמת, ויסייע לו תמיד להוכיח את דרך האמת, ולחשוף ולמוטט ולפורר את כל תכסיסי ותעתועי המינים למיניהם, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה באיגרת תימן (עמ' כ):
"וכן כל מתווכח הזומם לבטל מה שבידינו יאפיס ה' הוכחתו [=ה' יתברך יגלה לכל באי עולם כי הוכחתו היא תהו והבל] ויבטלהּ, וידחה אותה ולא תעמוד, כמו שאמר יתברך ויתעלה בהבטחתו: 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי' [יש' נד, יז]".
ואכן, זכה חברי היקר הרב חן שאולוב והוא מצא ראיה לברכת "ברוך שאמר". ראייתו זו היא מדברי חכמים ע"ה בתלמוד (שבת קיח ע"ב), וכך נאמר שם: "אמר ר' יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן [דברי ר' יוסי הם] בפסוקי דזמרא". כלומר, ר' יוסי מייחל לכך שיהא חלקו "מגומרי פסוקי דזמרא בכל יום", ומשמעותה הפשוטה של המילה "גומרי" היא שהייתה ברכה לפני ואחרי פסוקי דזמרא, בדיוק כמו שיש ברכה לפני ואחרי ההלל, שעליו נאמר לשון "לגמור" – "גומרין את ההלל".
ואם לא די בזה, הרי שר' יצחק אלפסי בתלמודו הקטן, אשר מייצג מסורות קדומות מאד של התלמוד הבבלי, אומר במסכת ברכות (כג ע"א בדפיו) כך: "וגרסינן בפרק קמא [ברכות ד ע"ב], אמר רבי אלעזר בר אבינא, כל האומר 'תהלה לדוד' בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וגרסינן בפרק כל כתבי הקדש [שבת קיח ע"ב], אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף! כי קא אמרינן בפסוקי דזמרה, אמרינן מאי ניהו [פסוקי דזמרא]? מ'תהלה לדוד' עד 'כל הנשמה תהלל יה'. ותקינו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו, ומאי ניהו? 'ברוך שאמר' ו'ישתבח'. הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ב'ברוך שאמר' עד דמסיים ליה לשמונה עשרה".
הנה לנו ראיה לכך שחכמים ע"ה תיקנו לומר ברכה לפני פסוקי דזמרא וברכה לאחריהן, ומה הן הברכות הללו? "ברוך שאמר" ו"ישתבח", וישתבח הבורא ויתעלה היוצר שהאיר עינינו.
בתמונת שער הרשומה: כינוס הסנהדרין, איור משנת 1883.
צילום מאת: User:Wrongkind707 - נוצר על ידי מעלה היצירה. רישיון תמונה: CC BY-SA 3.0.
זה בטעות כאן
צריך להעביר את זה ל
https://www.orharambam.com/post/%D7%AA%D7%9B%D7%A0%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%A1-%D7%92-%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91-%D7%9D
אשמח אם תתיחס כאן לדברי הסמכוני באשישות (בבחינת קבל האמת ממי שאמרו)
מצלם לך מראה מקום אבל צ' לקרוא עמודים לפני ואחרי
והיוצא ממנו שעיקר הבעיה היא בשז"ל זה ביטול הפו"ר, כמאמר הכתוב גבי ער ואונן "לבלתי נתן זרע לאחיו", שאדם במקום לפרות ולרבות מוציא זאת לבטלה (הקב"ה מאוד מקפיד על בריאת עולמו ולא תוהו בראה לשבת יצרה, וכנאמר במדרש תן דעתך שלא תקלקלו, ולכן השחתת זרע כאילו מביא מבול לעולם, היינו שמשחיתו) ולא עצם ההוצאה של החומר הזה, הוא סה"כ ליחה ודינו בדיוק כמו שאר הפסולת שבגוף, אך בתפיסת העולם של פעם והאמונה שהייתה כאילו יש איזה בנק זרע בגוף האדם ושהוא יכלה אז יהיה ביטול פו"ר, וכן האמינו (ר' רמב"ן) שיש בזרע אנשים פצפונים ואתה הורג אותם,
ועוד בעיה…
מחילה אבל לא היבנתני
לא שאלתי למה עדיפה ק"ש על ב"ש וישתבח
אלא שאלתי למה עדיפה תפילה בצבור על ב"ש וישתב שיפסידם
לפי הרמב"ם וכש"כ לפי הבנת חן שאולוב
האם יסכימו להלכ המובאת
שמי שיאחר תפלה בצבור יכול לדלג על פסוד"ז וברכותיה
ר' גם תקינו רבנן עצמו
ראה למשל:
רי"ף כתובות מ' א
ואף על גב דלית הלכתא כוותיה כיון דתקינו רבנן השתא למגבה כתובה ממטלטלי עבדינן כוותיה:
רי"ף כתובות ס"ד א
והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה (לאלתר) [גיטא] ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי כד אמרה ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה: