top of page

המלך בשדה, בשדה, בשדה...

בחודש אלול פשטה בעמֵּנו הזית-מינות שכותרתה "המלך בשדה". בעבר ניגשה אלי בתי בהתרגשות כשהיא מחזיקה בידה ציור שציירה בגן חובה. בראש הציור הייתה כתובת גדולה: "המלך בשדה" ובציור עצמו היו מצוירים עצים ושיחים ושאר מאפייני תמונת טבע. ברם, במרכז התמונה צוירה דמות גדולה בדמות אדם בעלת רגליים וידיים ארוכות, ראש, עיניים, פה וכיו"ב. כאשר שאלתי את בתי מי האיש הגדול שבתמונה היא השיבה – הקב"ה.


כאשר ראיתי ושמעתי זאת מיהרתי להזכיר לה בעדינות את מה שלמדנו בעבר והוא שאין לה' גוף ודמות הגוף. הילדה אמנם זכרה את השיחות שהיו לנו בעניין זה, ולמרות שגם עתה היא כנראה לא הבינה לחלוטין למה אני מתכוון, אין לי ספק שהיא הבינה שזה לא בסדר לצייר את אלהים בדמות אדם, ומאז ועד היום היא מקפידה שלא לייחס לה' מאפיינים גופניים.


ציור זה עורר אותי להבין, כי כל מחול השדים סביב הדמיון הדרשני הפגאני של "המלך בשדה" הינו תקלת-מינות אחת גדולה, ולא רק לילדי הגנים אשר מלעיטים אותם בהגשמה ב"גרסא דינקותא", אלא לא פחות לאנשים ולנשים שכבר עברו שנים רבות מאד מאז ביקרו בגן.


"המלך בשדה", "המלך בשדה"... שוב ושוב מלעיטים אותנו מדי שנה בדרשותיהם בעניין זה הדרשנים ההוזים שוחרי הממון והשררה. ולא רק הדרשנים השכירים הפרימיטיביים, שירים חוברו על-כך, שירים שחוזרים שוב ושוב על המנטרה האלילית הזאת ש"המלך בשדה", ובעל-כורחנו מחדירים למחשבתנו את ההזיה שהמלך נמצא עכשיו בשדה – וגם אם למדנו בעבר על ייחוד השם ומישהו אמר לנו פעם שאין לה' גוף ודמות הגוף, החזרה הטורדנית על המנטרה הזאת תחדור בסופו-של-דבר עמוק למוחנו, ושם היא עלולה בקלות לדגור ולהתפתח למחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם. כלומר, המנטרה האלילית הזאת לא רק שאינה מסייעת לנו לשוב אל בוראנו ולהתקרב אליו באמת, אלא שהיא למעשה מרחיקה את מלך-מלכי-המלכים לחלוטין ממחשבתם של המאמינים, ומחדירה במקומו מחשבות שווא ומדוחים.


נראה שהמקור להזיה הזאת הוא במדרש תנחומא, שהוא מדרש מאוחר יחסית אשר חובר בערך במאה התשיעית, מדרש שמלא וגדוש בהזיות ובשיבושי מינות. אגב, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן מיודענו שיצא בשנים האחרונות מארון המינים בו היה מכונס כערפד במשך אלף שנים, הלא הוא רש"י, תלמידו הנאמן של ישוע הנוצרי.


והנה דברי מדרש תנחומא בפרשת האזינו (סוף סימן ד):


"אמר ר' שמואל בר נחמני, משל למה הדבר דומה, למלך שהיה דר במדינה והיו בני המדינה מכעיסין אותו, כעס המלך ויצא מתוכה כמו עשרה מילין ועמד לו, ראהו אדם, אמר לבני המדינה: דעו שהמלך עמכם בכעס והוא מבקש לשלוח לגיונותיו על העיר להחריבה, צאו ופייסוהו ויחזור אצלכם עד שלא ירחיק מכם. פיקח אחד היה שם, אמר להם: שוטים! עד שהיה אצלכם לא בקשתם לפייסו, ועכשיו קודם שיתרחק צאו אצלו אולי יקבל אתכם, לכך כתיב 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ' [יש' נה, ו] – אלו עשרת-ימי-תשובה שהוא שרוי ביניכם".


נשים לב שאפילו במדרש תנחומא המאוחר, נזהרו לומר על הציור שצויר במדרש: "משל למה הדבר דומה", הערה חשובה מאד אשר נשמטה לחלוטין מדרשות הוזי ההזיות בימינו. כלומר, מגמת תפישת האגדות כפשוטן גררה את הדרשנים למחוק את ההערה החשובה וההכרחית הזו, ומחיקתה מעידה כאלף עדים על השקפות המינות שרוחשות ומשחיתות את מוחם.


עוד מעניין, שהמדרש במקורו מתאר את כעסו של המלך על עמו ויציאתו מן העיר אל השדה, כלומר מה שגרם למלך לצאת הוא עוונותיהם ופשעיהם של אנשי העיר. לעומת זאת, לפי שיבושי המינות הנפוצים בימינו המלך יורד מן השמים אל השדה להיות קרוב אלינו בתקופת חודש אלול ועשרת-ימי-תשובה, ובנוסף להגשמה שיש בשיבוש הזה, שהרי הקב"ה כלל לא מגיע לשדה מארמונו שבשמים, הוא גם מעקֵּר מתוכן אפילו את פשט המדרש! שהרי המדרש מותח ביקורת על בני האדם על מעלליהם ופשעיהם, ואילו גרסת המינים החדשה של המדרש הזה מתארת את הקב"ה כמי שמתקרב אלינו בתקופה הזאת מתוך רצון להיטיב עמנו. ובמלים אחרות, כל מוטיב התוכחה על מעללינו נעדר לחלוטין מהגרסה המודרנית של המדרש!


וברור שכוונת המדרש היא לעודד את בני האדם לשוב בתשובה בזמן שקבעה התורה וקבעו חכמים שהוא הזמן הראוי והטוב לתשובה והוא עשרת-ימי-תשובה. אך האמת היא, שאין שום דבר העומד בפני התשובה, ובכל שעה היא רצויה, וכידוע, אפילו שב יום אחד לפני מיתתו תשובתו מתקבלת. אלא, שרובם המכריע של בני האדם זקוקים ל"מבצעים", כי אם תאמר להם שכל השנה צריך לשוב לה', יתעייפו ויתייגעו מלשוב בתשובה כי קשה עליהם מאד לחיות כל השנה ביראת שמים וידיעת השם, אך אם תאמר להם שניתן לפתוח דף חדש בעשרה ימים בלבד בשנה – הרי שהדבר עשוי לעודד אותם מאד לשוב ולוּ במעט מדרכיהם הרעים.


אולם, למרבה הצער, במהלך השנים נשכחו ראש דברי ר' שמואל בר נחמני שמדובר במשל, וחדרה לעולם החסידות של המכריטים למיניהם המנטרה הפגאנית של "המלך בשדה" ואף יוצאים החוצה לשדה כדי להיפגש עמו בדמיונם, כאילו היה המשל הזה כפשוטו. ושוב אני אומר, ברגע שחוזרים עשרות ומאות פעמים על המנטרה הזאת בשיר חסידי סוחף ומלהיב (את השוטים), גם האדם השלם ביותר עלול להשתבש במחשבות גשמות ביחס לבורא-עולם, ולכן אמינא, הקץ לשירים החסידיים המהובלים אשר מטנפים בהזיות את צלם האלהים!


אחתום בדברי רבנו במורה (א, לה) אשר מלמדים על אופן החינוך הנכון ומיישרים ומטהרים את המחשבה מן ההזיות והדמיונות. רבנו מסביר, כי "כשם שצריך לחנֵּך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות: "אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנו [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו".


ולעיון נרחב בעניין חשוב זה, ראו: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם".

המלך בשדה, בשדה, בשדה
.pdf
הורידו את PDF • 124KB

136 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page