אחד העניינים שהמינים וצאצאיהם קידשו עליו מלחמה בימינו הוא עניין פינוי הקברים. מדי פעם תשמעו בחדשות על המינים המחורפנים למיניהם, חובשי החורפנים (המינקים) הטמאים מדנמרק, אשר מפגינים, ולעתים אף נוהגים באלימות כאילו חוללו קדשי-ישראל, כאשר חברת-בנייה מבקשת לבנות במקום שנמצאו בו קברים עתיקים, של יהודים או גויים.
אם תשאלו אותי, לא אתפלא אם הכל עניין של כסף ושוחד, כלומר, כל עוד חברות-הבנייה לא ישלמו כסף עובר-לסוחר לגדולי-האסלה המבחילים, הם ימשיכו לשסות את כלביהם ולפגוע בבניין הארץ ובפיתוחה. וחמור מכך, אף לחלל-שם-שמים כאילו דת האמת מקדשת את המתים ואת המוות, כמו אצל הישמעאלים, עד ששמירה על המתים חשובה יותר מפיתוחה של ארץ-ישראל הקדושה והטהורה, וחשובה יותר מבני-האדם החיים על פני האדמה.
דרך אגב, הכסף והשוחד הוא גם הסיבה לכך שהמינים וצאצאיהם מבטלים בפתאומיות מתן כשרויות למפעלים מסוימים בטענות של חילול שבת וכיו"ב. כלומר, לא רק שהם הופכים את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, הם גם מתראים כאילו הם חרדים על השבת ועל המצוות...
"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ). "וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).
א. גולת הכותרת
ההלכה שהיא גולת הכותרת בעניין זה, מתירה בשופי לפנות את הקברים כאשר הם מפריעים להתפתחותה של העיר, וכֹה דברי רבנו בהלכות בית הבחירה (ז, יד): "קבר שהקיפתו העיר, בין מארבע רוחותיו בין משתי רוחות זו-כנגד-זו, אם היה בינו ובין העיר יתר מחמשים אמה לכאן וחמשים אמה לכאן – אין מפנין אותו עד שירצו כולם, פחות מכן מפנים אותו".
ואם יקשה המקשה ויאמר, ההלכה התירה לפנות רק קבר אחד! ובכן, לא יעלה על הדעת שיהיה הבדל בין קבר אחד לעשרה קברים, ובמיוחד שלא מדובר בדיני תורה אלא בדינים דרבנן ויש להקל מאד בכל העניינים הללו. ויתרה מזאת, אם אפילו קבר אחד שמפריע לאנשי העיר – מפנים אותו, כל-שכן וקל-וחומר מאות ואלפי קברים אשר חונקים את התפתחות העיר. כי אם הטעם הוא משום הפרעה להתפתחות העיר, היה מקום לומר שקבר אחד שאינו מפריע כל-כך יש להשאיר, וממה שקבעו חז"ל שיש לפנות אפילו אחד, למדנו שכל-שכן יותר מאחד, וכל-שכן וקל-וחומר מאות ואלפי קברים אשר חונקים את התפתחות העיר ואת ערך-החיים.
נמצא, שכל הקברים שנמצאו סמוכים לבית החולים "ברזילי" באשקלון, וכן הקברים שנמצאו במסלול הבנייה של הרכבת הקלה בירושלים, בהנחה בכלל שהם קברים של יהודים, מותר לפנותם ואף מצוה גדולה ורבה היא לפנותם משום יישוב הארץ ושגשוגה, וכל-שכן ירושלים. וכל החרדה שחרדים המינים וצאצאיהם אינה אלא זיוף סילוף ועיוות, אשר נובע מרדיפת הבצע, מחושך הסכלות, ומאפלת האלילות והעבודה-הזרה שמטמטמת את שאריות שכלם.
ב. ירושלים – עיר הקודש
בנוסף להלכה המפורשת שראינו לעיל, יש בעניינה של ירושלים הלכה מיוחדת, וכֹה דברי רבנו בהלכות בית הבחירה (ז, טו): "ירושלים מקודשת משאר העיירות המוקפות [...] ואין מקיימין בה קברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה, שהיו בה מימות נביאים הראשונים".
נמצא, שאין לבנות בתי-קברות בירושלים! וכל מי שמתעקש להיקבר דווקא בירושלים יש בידו עבירה חמורה! שהרי הוא מוסיף טומאה לירושלים עיר-הקודש! וכאשר תקום סנהדרין יהיה בידם כוח לפנות את כל הקברים מירושלים, ולהעיף את כל הטומאה הזאת שאנחנו רואים בכניסה לעיר, אשר מזכירה לנו את החורבן ואת החושך הגדול שעם-ישראל שרוי בו. קצרו של דבר, כל הקברים שנתגלו ויתגלו בערי-ישראל, חובה לפנותם כדי לפתח את הערים, ולסייע לשגשוגה ולשכלולה של ארץ-הקודש, שהיא ארצו ונחלתו של ה' יתעלה ויתרומם שמו.
ואם כבר הזכרנו את ירושלים, נצטט עוד מההלכה האחרונה (ז, טו): "ואין מקיימין בה אשפות מפני השרצים" – והמינים וצאצאיהם הפכו את עיר-הקודש לאחת הערים המטונפות ביותר בארץ-ישראל! הם מעדיפים את הזוהמה והטינוף והשרצים רק כדי לקיים את חיי הצפיפות והבטלנות הגלותיים, ורק כדי להמשיך ולהפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים. והקב"ה העניש אותם בגלות מידה-כנגד-מידה: הם העדיפו את חיי הטינוף והשרצים והפיכת תורת-האלהים לקורדום-חוצבים – והקב"ה הביא עליהם אויב מר ואכזר אשר השמידם כשרצים.
ג. ערך החיים גדול מערך המתים
הבה נמשיך לעיין בהִלכות אבל (יב, ז), כדי להוסיף ולהבין את דין האמת בעניין זה:
"המלקט עצמות – אין אומרים עליהן קינים ונהי, ולא ברכת אבלים, ולא תנחומי אבלים, אבל אומרים עליהן דברי שבח להקדוש-ברוך-הוא [כגון צידוק הדין וכיו"ב] ודברי כיבושים".
הנה ראינו באופן מפורש שבימי-קדם נהגו לקבור את המתים במקום מסוים, ולאחר כשנה, לאחר שהבשר התאכֵּל, נהגו להוציא את עצמותיהם מאותו המקום ולקברן בקברי אבותיהם. כלומר, בשעת הצורך אין שום בעיה הלכתית או מוסרית להעביר קבר ממקום למקום. אגב, מתברר ששיטה זו חוסכת המון מקום, ולכן היא השיטה הראויה לנהוג בה ובמיוחד בימינו: לפי ויקיפדיה, קבורת-שדה מאפשרת עד 330 קברים לדונם, ואילו קבורת "ליקוט עצמות" צפויה לאפשר עד 5000 קברים לדונם (ואם קוברים ברבי-קומות נראה לי שניתן לנצל את השטח אף יותר מכך), ויש יתרונות נוספים: עלות פיתוח נמוכה, הימנעות מפגיעה בנוף ובסביבה ועוד.
ועתה להמשך ההלכה הנדונה (הלכות אבל יב, ז), וכֹה דברי חז"ל ורבנו שם:
"המפנה [=המעביר] ארונו של מת ממקום למקום, אם שדרו של מת קיים – עומדין עליו בשורה, ואומרים עליו ברכת-אבלים ותנחומי-אבלים, ומספידין אותו, אף-על-פי שהעבירוהו לאחר שנים-עשר חודש; ואם אין שדרו קיימת – אין מספידין אותו, ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו לא ברכת-אבלים ולא תנחומי-אבלים".
למדנו אפוא מהלכה זו, כי יש מציאות שבה מותר לפנות-להעביר את המת מקבר לקבר אחר. כדי להשלים את התמונה נעיין בהלכה נוספת בהלכות אבל (יד, טו): "אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד. ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי".
כלומר, ההלכה באופן כללי אוסרת לפנות את המת מקבר אחד לקבר אחר, ברם, אם נעשתה טעות ושמעון המת נקבר בשדה של ראובן החי, מותר לראובן לפנות את המת משדהו, שהרי הוא נקבר בשטחו, ומותר לו להעבירו אפילו מקבר מכובד לקבר בזוי! למדנו אפוא מהלכה זו, כי ערך החיים גדול מערך המתים, ואם חלילה יש פגיעה בחיים, ואפילו עוגמת נפש בלבד, יש לדחות את כבוד המת, ולהעביר את גופת המת לקבר אחר, ואפילו מקבר מכובד לקבר בזוי!
הלכה דומה מצאנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, ח):
"אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר לקבר, לא ממכובד לבזוי ולא מבזוי למכובד. ואסור לעשות-כן לעולם בשאר הימים [כלומר, אפילו בימים שאינם ימי חול-המועד], אלא-אם-כן היה בתוך שלו, מפנהו בשאר הימים [=שלא בימי חול המועד] אפילו ממכובד לבזוי".
שוב אנחנו רואים שערך החיים גדול מערך המתים, ואם מת נקבר בתוך שטח של אדם אחר, מותר לאותו אדם לפנות את הקבר משטח האדמה שלו, ואפילו מקבר מכובד לקבר בזוי!
לאור דברי רבנו בשתי ההלכות לעיל, ברור כשמש שמותר לפנות קבר בנסיבות מיוחדות, כגון שקברו את המת בשדה של אדם אחר. כלומר, כאשר נעשתה טעות בבחירת מקום קבורת המת, בשגגה או בזדון, וקברוהו שלא במקומו – מותר לפנותו משם. ולכן, אם נעשתה טעות בבית-הקברות ואדם נקבר בקבר שאינו שלו, מותר לפנותו לקבר אחר ואפילו מעבר לגדר.
וכך הבין רבנו הרמב"ם את דברי הירושלמי במועד קטן ספ"ב: "אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד, ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר מן המכובד לבזוי. ובתוך שלו – מפנין אפילו מהמכובד לבזוי, דערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו".
כלומר, אם שמעון נקבר בתוך חלקת-קבר שהייתה בשדהו של ראובן, מותר לראובן לפנות את שמעון המת, כי ערב לו לראובן, בעודו בחיים, לדעת שהוא-ראובן ייקבר בקבר אבותיו שבשדהו, לצד אבותיו, ולא לצד שמעון או ששמעון בכלל תפס את מקומו – ומכיוון שתהיה לראובן החי עוגמת נפש מכך, התירו בירושלמי לראובן החי לפנות את שמעון מן הקבר ללא היסוס.
לסיכום, כאשר יש סיבה טובה וחשובה מותר לפנות קבר ולהעבירו למקום אחר, ואם רק כדי שיהיה "ערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו", דהיינו רק כדי שתהיה לאדם-החי נחת-רוח לידע שהוא עתיד להיקבר לצד אבותיו – התירו לפנות קבר אפילו ממכובד לבזוי, כל-שכן וקל-וחומר אלף-אלפי-פעמים שמותר לפנות קברים כדי להקל על החיים, וכדי לשמור על קדושתה של ירושלים, וכדי שלא להפוך את ארץ-ישראל לארץ מלאה בבתי-קברות ענקיים ומשמימים.
כמו כן, הפיכת הקברים למקור של קדושה הינה ביטוי מובהק לתעיית עמֵּנו אחרי הבלי המינות הנוצריים, ולפי דת האמת הקברים הם מקור של טומאה ויש לצמצם את מקומם ככל שניתן.
ד. מעט מפירושי המינים וצאצאיהם
ראינו את דרכו הישרה של רבנו הרמב"ם, אולם, המינים הפרו-נוצריים וצאצאיהם הלכו בדרכי ההזיות כמנהגם, ראו לדוגמה את טמבל-דודל-פרנקל (ברלין, המאה הי"ח), אשר מפירושו "קרבן-העדה" על הירושלמי הנדון עולה, שאף שהמת שנקבר שלא בחלקת אבותיו, לא נקבר בנחלת איש אחֵר ואין כאן שום עוול – אף-על-פי-כן מותר לשיטתו להעבירו לחלקת אבותיו ואפילו מקבר מכובד לקבר בזוי. ומהי הסיבה לפי דמיונו? מפני "שהבלבול קשה למתים", "וזה שמחתם" שהם נקברים אצל קברי אבותיהם, כאילו המתים מתבלבלים אם הם ייקברו בקברי זרים, וכאילו נגרם למתים צער אם יקברו אותם לצד מתים אחרים שהם אינם מכירים...
וזה לשונו של פרנקל הגרמני הזה, הוזה ההזיות: "אין מפנין וכו' [...] – והטעם שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראים מיום הדין; [...] ובתוך שלו – לפנותו לקברו אצל אבותיו מותר שזהו כבודו ושמחתו". גם מוסא מר-גלית (ליטא, המאה הי"ח) בפירושו "פני משה", הוזה הזיות חמורות, וכך הוא כותב בפירושו לירושלמי שם: "ובתוך שלו [...] מפני ששמחה היא לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו", כאילו יש הנאה ושמחה למת בקבר שבנחלת אבותיו...
וכדרכו במקרים רבים, קארו הקראי הולך כפעם בפעם לקראת צאצאי המינים הנחשים, וכורע ומשתחווה להם, וזה לשונו בשולחנו המזוהם (שסג, א): "אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו".
שימו לב עתה כיצד הנש"ך והטי"ז (שניהם מפולין הטמאה והנגעלה, המאה הי"ז) וכן הנבל מווילנא (רחשׁ ורמשׂ על אדמת ווילנא הארורה, במאה הי"ח) פירשו את דברי קארו הקראי: הנש"ך פירש שם כך: "ובתוך שלו כו' – כלומר לפנותו לקברו אצל אבותיו מפני שזהו כבודו, וכתב הבית יוסף ודרכי משה, משום האי כבוד מפנין [כלומר, דווקא משום כבודו של המת] ולא משום כְּבוד [אדם] אחֵר [כלומר, הוא מדגיש שאין לפרש כפירוש רבנו שהובא לעיל, ובכך הוא מתעקש על ההזיות, ואף טוען שגם קארו הקראי בספרו ח'רבת יוסוף התעקש לפרש כן]"; הטי"ז פירש שם כך: "ובתוך שלו – פירוש, למקום שהוא שלו ששם שוכבים בני משפחתו"; והנבל פירש שם כך: "וכן כדי לקברו בארץ-ישראל – גם-כן מטעם הנזכר לעיל דניחא ליה".
כלומר, כל הפרשנים הבינו שקארו הקראי פסק שמותר להעביר קבר של אדם לתוך נחלת קברי אבותיו, מפני "שערב לו לאדם [המת] שיהא נח אצל אבותיו", דהיינו שיש שמחה ונחת למת כאשר הוא קבור בקברי אבותיו. ברם, אולי הפרשנים הללו שגו? ובכן, אם יעלה על דעתכם שהפרשנים הללו שגו בהבנת פסיקתו של קארו הקראי, ראו נא את פירושו בספרו "ח'רבת יוסוף" על הטור שם (שסג, א–ב), ומשם נלמד שהוא התכוון בדיוק למה שהם הבינו, שהרי כאשר הוא מביא את הטעמים מדוע יש לפנות את המת, הוא מצטט את דברי הוזי ההזיות מקרב המינים וצאצאיהם, כך שאין מה להתבלבל, ובכלל, האם אפשר לצפות ממחוסר-דעת שמחריב את יסודות הדת, ומאמין ומפיץ את המאגיה הארורה שיבין חכמה?
והנה לפניכם לשונו בספרו ח'רבת יוסוף: "כתוב בהגהות אשרי [אוסטריה, המאה הי"ד] [...] בשם אור זרוע [אוסטריה, המאה הי"ג] היכא שאינו משתמר בזה הקבר, שיש לחוש שמא יוציאוהו גוים או שייכנסו בו מים אי נמי בקבר הנמצא, אז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המתים". כלומר, קארו מצטט את "דברי החכמה" של איזה גוי אוסטרי בשם גוי אוסטרי אחֵר, שיש צער למתים אם ייכנסו מים לתוך הקבר, כאילו המתים מרגישים וחשים...
ח'רבת יוסוף מוסיף ומצטט שם מ"דברי החכמה" של רבותיו המינים האירופים הוזי ההזיות:
"וכתוב עוד שם בשם האור זרוע: אין להוליך את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אבל מוליכין מחוצה-לארץ [לארץ ישראל]: וכתב הכל-בו [מראשוני המינים האירופים] הטעם שאין מפנין המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים מפני שמתייראין מיום הדין וזֵכר לדבר: 'יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי' [איוב ג, יג] ובשמואל הוא אומר: 'לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי' [ש"א כח, טו], ואם ציווה המת לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות, מצוה לקיים דבריו".
לא פלא אפוא שיושבי-הישיבות הופכים למטומטמים, וזו רק דוגמה אחת מני רבות לטמטום המוחלט שאוחז בעולם האורתודוקסי האירופי הפרו-נוצרי, טמטום אשר מחריב את המחשבה, מזהם את השכל הישר, משבש את שיקול הדעת, וחמור מכל, פותח פתח רחב כאולם לחדירת הזיות פגאניות, עבודה-זרה גסה וכעורה, ואף מינות גמורה – לדת משה הטהורה והישרה.
ואם תתבוננו כיצד מאדירים את שמם של המינים וצאצאיהם הטיפשים הללו בפרויקט השו"ת בחלון "ביוגרפיה", תבינו לאיזה תהום הפילו אותנו המינים האשכנזים, ועד כמה הסכלות אוחזת בהם, ועד כמה התאווה והגאווה ורדיפת-הבצע עיוורו את מה שנותר מעיני שכלם.
ומי שנדמה לו שהמתים מרגישים וחשים נמנה עם התועים שאף בחייהם קרויים מתים, ועם אותם מחוסרי-דעת שחייהם משולים למוות, שהרי הם תועים ומתעים נכשלים ומכשילים, ואינם רואים את אור האמת אשר מאיר בשחקים באור יקרות. הינם אפוא כאותו זנב הלטאה אשר התנתק ממקורו, שהוא מתנועע ומתפתל ורוחש אך חִיּוּת אמיתית אין בו. ועל תפישות אירופיות עקושות בהבנת החיים שלאחר המוות ראו: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", ושם הראיתי עד כמה הנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות היו הוזי הזיות פגאניות חמורות ביותר, אשר נבעו מרדיפת הבהמיוּת והנאות העולם-הזה.
אחתום פרק זה בדבריו של קאפח על קארו הקראי (הלכות אבל יד, טו), וזה לשונו: "ומפליא הדבר כמה גורמת אי החדירה לעומק שבילי חשיבתו של רבנו, דרבנו מדבר אם היה בתוך שדהו של מפנה, וקברו את המת בשדהו שלא לדעתו – מותר לפנותו אפילו לא אצל אבותיו של מת. והכס"מ כנראה שהיה גורס 'לתוך שדהו' ופירש שדה קבורה של אבותיו, ודוחק".
ואנכי שומע ולא אבין: אם קארו הקראי "לא חדר לעומק שבילי חשיבתו של רבנו", כלומר, שקע בתהומות הסכלות ואף הלך בדרכי המינים הוזי ההזיות, מדוע קאפַּח התעקש לקרוא לו "מרן"? ולעתים הוא אף מוסיף, לו ולאחרים מ"חכמי ישראל" האירופים הוזי ההזיות: "מרנן ורבנן אדירי עולם". מי לימד את קאפַּח לשקר? האם סבו לימד אותו לשקר? או שמא תאוות הבצע ושוחד המיליונים שהוא קיבל במשך יובל שנים מממסד מטונף ומזוהם, הם אלה אשר לימדו אותו לשקר? ואיך הפנה עורף לציוויו של ה' יתעלה (שמ' כג, ז): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"?
סוף דבר
לא לחינם שונאינו מקרב הישמעאלים הפכו את הר-הזיתים לבית-קברות. לפי האגדה הרווחת ביניהם, מושיעם של ישראל צריך לבוא ממזרח להר-הבית, ומשם יושיע את עמֵּנו. לפיכך הם בנו שם בית-קברות, כדי לחסום את גאולתו וישועתו של עם-ישראל, שהרי מושיעם של ישראל לא יוכל עתה לפי דמיונם להיכנס להר-הבית דרך שער הרחמים, בשל טומאת הקברים...
ובמלים אחרות, הישמעאלים שגו ושוגים לחשוב, שמציאות הקברים הטמאים בהר-הזיתים תמנע את גאולתו של עם-ישראל, כאילו לטומאתם בחייהם ובמותם יש משמעות כלשהי... ברם, שגיאתם של הישמעאלים מלמדת דווקא על השקפה נכונה, והיא, שהקברים הם מקום טומאה! לעומתם, צאצאי המינים גרועים מהישמעאלים בהרבה, שהרי הם הפכו את הקברים למקום קדושה וטהרה כמו אצל הנוצרים עובדי-האלילים, מקַדְּשי הקברים וכנסיות הקבר!
"הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ [=אלה שנדמה להם שהם 'קדושי עליון' ומתרברבים כאלהים] – אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש' סה, ד–ה).
החדרת ההשקפה הפרו-נוצרית הזו בעניין "קדושתם" של הקברים והמתים, גורמת לעם-ישראל לא רק לשגות בהזיות, בטומאה ובאלילות אשר מרחיקות אותנו מאל אמת, היא גם עלולה להיות מכשלה גדולה לקראת כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי אם יש חשיבות וקדושה לקברים, איך נשיב עטרה ליושנה עם כל אלפי הקברים שיש בהר הזיתים?
כלומר, תמיד יהיה איזה מין חובש מינק שיתעקש שיש איזה חשש וספק שקבור שמה יהודי למחצה לשליש או לרביע, ומכיוון שלפי כללי ההלכה "כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", הרי שמדובר בבית-קברות שיש בו כאילו מחצה יהודים ולכן אסור לפנותו... וכך הם יוכלו להוסיף ולשקוע בהזיותיהם ובסכלותם ויוכלו להמשיך לקפץ ולפזם ולכרכר ביידיש הטמאה, ולהמשיך לגפף ולחבק ולנשק את השקפותיהם האליליות הנגעלות, ולהמשיך בתאוותיהם ובמעלליהם ובתעלוליהם, ולהמשיך להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים ולחלל שם-אלהים-חיים.
ופתאום הִכְּתָה בי האמת, והרמז הגדול מאת ה' יתעלה טפח על פניי: המינקים הללו שהם חובשים לראשם, יש בהם רמז גדול לאפלת נשמתם ולשחור דרכיהם ומעלליהם, שהרי אם רק נוריד את האות קו"ף, נקבל את המילה מינים! ושמא מדד להם ה' מידה-כנגד-מידה: על שהם חירפו וגידפו והחדירו אות קו"ף לשם הנכבד והנורא, בקראם לו "אלקים", הוסיף ה' יתברך לשמם: "מינים" את האות קו"ף, וקרא בשם "מינקים" לאותם בעלי-החיים הפרוותיים שמהם מפשיטים את הפרוות למגבעותיהם ולגלגליהם הטמאים (אגב, הפשטת הפרוות נעשית באופן אכזרי ביותר, בעודם בחיים, כלומר צער-בעלי-החיים שנגרם מזעזע ומחריד).
"כִּי עַם מְרִי הוּא בָּנִים כֶּחָשִׁים בָּנִים לֹא אָבוּ שְׁמוֹעַ תּוֹרַת יְיָ, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָרֹאִים לֹא תִרְאוּ וְלַחֹזִים לֹא תֶחֱזוּ לָנוּ נְכֹחוֹת, דַּבְּרוּ לָנוּ חֲלָקוֹת חֲזוּ מַהֲתַלּוֹת" (יש' ל, ט–י).
תמונת שער הרשומה מאת: Needsmoreritalin - נוצר על ידי מעלה היצירה, CC BY-SA 3.0.
אדיר ידידי, מאמר מדהים!
ישר כח וחג שמח!
לא תכננתי זאת, אבל כמה שעות לאחר שפורסם המאמר לראשונה, פורסמה כתבה ב-YNET:
"עימותים במחאת חרדים נגד פגיעה בקברים".
https://www.ynet.co.il/news/article/HkhcshzqD#autoplay