top of page
תמונת הסופר/תאדיר דחוח-הלוי

הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה

בספר משלי בראש פרק ח, שלמה המלך מתאר את החכמה, אשר קוראת לשוחרי הדעת המשתוקקים לֵידַע ולהתענג בעונג מושגי האמת: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ". בתחילה נאמר בפרק ח שהחכמה קוראת מן המקומות הגבוהים הרחוקים: "בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ", ובהמשך נאמר שם שהיא קוראת ליד פתח ביתו של האדם: "לְיַד שְׁעָרִים [...] מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה". מדוע אפוא שלמה המלך מתאר את קריאתה של החכמה לבני-האדם בשתי דרכים מנוגדות אלה? על שאלה זו משיב רבנו סעדיה גאון בפירושו למשלי שם, וכֹה דבריו:


"אמרוֹ תחילה 'בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים' ואחר-כך אמר 'לְיַד שְׁעָרִים', כוונתו בכך כי החכמה, רואֶה אותה התלמיד תחילה רחוקה ממנו כאילו היא בראש מרומים, וכאשר ישתדל בה תהיה קלה בעיניו עד שתהיה כדבר המונח לפניו על הארץ. וכבר אמר ה' יתברך ויתעלה שאין החכמה רחוקה, והוא אמרוֹ: 'לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא' [דב' ל, יד], ואמר שלמה שהיא רחוקה באמרוֹ: 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי' [קהלת ז, כג] – ואין סתירה בין שני הדברים, כי ללא השתדלות בה [=בחכמה] תיראה כאילו היא רחוקה, וכאשר ישתדל בה [ויבין וישכיל] יתברר שהיא קרובה כאמרוֹ: 'כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ' [דב' ל, יד]".


וכמה גדול הלקח שבדברי רבנו סעדיה ע"ה, לעתים אדם נכנס לבית-המדרש ואפילו אינו שם לב שמתנהל שיעור, יושב הוא במקומו ופותח בשיחה עם חברו או עובר בין כל חבריו לדרוש בשלומם בקולי קולות, משל היה בית-הכנסת או בית-המדרש מועדון חברים לגיל השלישי. ולעתים אף גרוע מכך, מיד כאשר שומעים את הגבאי מכריז שייאמרו עתה דברי-תורה במשך כעשר דקות – יוצאים החוצה לעשן (בחגים) ולדבר דברי ליצנות והבלי עמי-הארצות.


"מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" (מש' כח, ט).


ברם, על כל אלה יש ללמד זכות, כי אותם שנוהגים כך אינם יודעים מהי דרך האמת, כל דרשניהם הינם הוזי הזיות ועובדי אלילים, ואלה הלעיטו אותם מקטנותם בדברי שווא ומדוחים. לפיכך, הם מעולם לא שמעו דברי חכמה ודעת, וגם אם ייחשפו עתה לדברי אמת נכוחים הדבר עלול לגרום להם לכאב-ראש קשה ומתמשך. ברם, על הצעירים והמבוגרים ללמוד, כי הקושי שברכישת דעת הוא קושי זמני, ועליהם להתאזר בסבלנות עד שטפטוף מי הדעת יחדור לסגור ליבם האטום, ויפריח את שממת מחשבתם הערלה – לנווה מדבר מרענן ומוריק, שיאיר את נפשם בשמחה, וישלח ממימיו להפרות ולהחיות את כל נימי נפשם הרדומים והמאובנים.


סוד ההצלחה בחיים


בהמשך דברי רבנו סעדיה שם, הוא מוסיף לשבֵּח ולרומם את החכמה ומעלתה, ומגלה לנו את סוד אהבתה, וכֹה דבריו: "החכמה, כל מטרתה ותכליתה שייבָּחנו דבריה, ביודעהּ כי הבוחֵן, כל מה שיבחן [אותה] יותר יתוסף בו חשק, מחמת מה שמתגלה לו יותר, ולפיכך מכריזה: 'שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר', 'כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי', 'בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי' [מש' ח, ו–ח]. והנה, צדקה החכמה שכל ענייניה טהורים, והדרכה [דהיינו שכל ענייניה הם ענייני הדרכה לדרך האמת והשלום] וטוֹב ויושר ואושר והצלחה ונחת וחן וּבָרוּת [=זכה וברה] ואמת וצדק ומשפט, ומה שלא יסופר מסוגי החסד והרוממות [=אין גבול לרוממותה למעלתה ליושרתה ולאמיתתה]".


למדנו מדבריו, כי סוד ההצלחה בחיים בכל התחומים היא החכמה: "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (מש' ד, ז). לפיכך, שוגים אלה התועים באפלת המינות אשר סוברים שבזכות "שמות קדושים" "תיקונים" ו"סגולות" הם יזכו לפרנסה ולהצלחה בחיים. ואפילו לא בזכות פרסום שמם בבית-הכנסת בשלל "מי-שברכים" והנצחות, ואף מגרעת גדולה יש בהם, שהרי בבית-מקדש-מעט ראוי לשבח להלל ולברך רק לה' יתעלה שמו. ובמיוחד איני מבין את השוטים שמנציחים את שמותיהם על גבי פרוכת ההיכל, כיצד אינם נכלמים מכך שבפרוכת ההיכל יתנוסס שמם ויתואר מהללם? איֵּה יראתנו ובושתנו מפני ה' יתעלה?! כיצד אינם חוששים לשתף את שמם עם השם הנכבד והנורא? האם הם רוצים שבכל עת שהמתפללים ישאו עיניהם להיכל, במקום להיזכר בצור-העולמים הם יראו את שמם ומהללם מתנוססים?


הביטו לנפשותיכם וזכרו בוראכם


"קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר: כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (שם, י–יא). בהמשך פירושו שם, רס"ג מבאר את הפסוקים הללו, וכֹה דבריו:


"וחזרה [=והוסיפה החכמה] לבאר כי טוב סחרה, [וזאת כדי ללמד] שאין כוונתה שירכשו בה ממון [ויהפכו את תורת האלהים לקורדום חוצבים פרו-נוצרי], אלא כוונתה שיחליף האדם את ההשתדלות ברכישת [וברדיפת] ההון – בהשתדלות בלימודה ובקיום כל מה שהיא מצווה". וקאפח מוסיף ומעיר שם על המלים "שאין כוונתה שירכשו בה ממון", וזה לשונו: "כי חכמים מצווים להיפך: 'אל תעשם עטרה להתגדל בהם' [אבות ד, ז]", ודבריו הללו אמת אך מעשיו שקר וכזב ומדוחים, כי הוא הפך תורת אלהים לקורדום חוצבים במשך יובל שנים! ובעשותו כן הוא גם חילל-שם-אלהים-חיים בנטילת משכורות שחיתות בעבור שררה רבנית פרו-נוצרית, וגם נכלל בגדר הארורים לוקחי השוחד והשלמונים על נטילת שכר בעבור פסיקת דינים.


נחזור לרס"ג, על שני סוגי בני אדם הוא מדבר כאן: א) על אלה שהפכו את הדת לכלי למסחר, ומטרתם הראשונה בה היא הפקת רווחים וטובות הנאה; ב) ועל אלה שלא חסר להם מאומה בבית או בחשבון-הבנק אך אינם יודעים שָׂבְעָה, מכלים הם את ימיהם ברדיפתם אחרי ההון, שוכחים את ה' יתעלה בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל. "נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ [לעולם הוא בתחושת חוסר]" (מש' כח, כב).


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


וייתכן שהיו פתאים שהחלו את דרכם בכמורה האורתודוקסית הפגאנית במטרה רק להתפרנס כביכול, אך סופם הידוע היה טמטום המחשבה בהזיות שווא ומדוחים ונפילה לבאר שחת של רדיפת הבצע והמעשקות. כי לא ייתכן שמחללי-שם-שמים ומחריבי-דת-משה יינצלו מתאוות הבצע ומהמידות הרעות. כלומר, לא יעלה על הדעת שמי שפושט ידו בשוחד ובשלמונים שֶׁשִּׂכְלוֹ יישאר טהור וזך הבחנה, ומי שטוען שהדבר אפשרי מכחיש את תורת משה רבנו ע"ה וכופר בדברי אלהים חיים: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמ' כג, ח), "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט).


והראיה לצדקת דבריי היא מגדולי הדרדעים השכירים, קאפח וערוסי, אשר על-אף שהם כבר הגיעו למשכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש, הם מעולם לא אמרו "דיינו" או ש"זה באמת כבר יותר מידיי"... ולא די להם בנכסיהם ובמיליונים ששוכבים מאובנים בחשבונותיהם, אלא, הם אינם יודעים שָׂבעה ושוקעים עוד ועוד בחציבת תורת אלהים! כמו קאפח אשר אפילו לאחר מותו המשיכה אשתו לקבל עוד 14 שנה קצבת שארים שמנה ונפוחה, או אפילו כספי פרסים, כגון פרס ישראל, הוא לא נמנע מלקחת, למרות שהוא כבר היה עשיר וצייקן גדול מאד.


ותלמידו ערוסי הולך בדרכי הבצע, המעשקות והצייקנות של קאפח, ערוסי מקבל רק משררת הרבנות בקרית-אונו כ-50 אלף ש"ח בחודש (פורסם בשנת 2016), ולזה יש להוסיף את שלל המשכורות והפנסיה והמענקים מאוניברסיטת בר-אילן, וכן את שכרו החודשי ממכללת קרית-אונו, ועוד עשרות אלפי ש"ח בחודש, שכולם הם כספי דמים ופירות של חציבת תורת אלהים (להערכתי שכרו הוא לפחות 70 אלף ש"ח בחודש) – וכל שקל שהוא נטל דרדר את נפשו לצייקנות עוד ועוד, עד שכמו נבל הכרמלי בשעתו הוא מתקשה להוציא שקל אחד מכיסו, והוא תלוי בחסידיו שיוציאוהו ויביאוהו, וירימו תרומות לעמותה שלו, עד שאפילו ארנק אין לו...


ולא אשכח ערב אחד, לאחר שהוא סיים למסור שיעור ברמת-עמידר, הנהג הקבוע שמסיע אותו לא הגיע באותו היום... ומסכן ערוסי הדל אללה ירחמֹה אין לו איך לחזור לביתו... שהרי אפילו ארנק אין לו... ומה יעשו? התחילו לחשוב ולטכס עצה אנשי בית-הכנסת, עד שהחליטו לשלוח אותו לביתו במונית לקרית-אונו ולשלם לנהג 30 ש"ח, מסכן ערוסי הדך יא רחמתֹה, אפילו 30 ש"ח הוא לא יכול היה להוציא מכיסו... פשוט חרפה וביזיון שאין כדוגמתו!


ופעם אחרת, כאשר לא היה מי שיחזיר אותו לביתו מנתניה, אחד מקרובי משפחתי (אשר היה שקוע בחובות והלוואות), הוציא מכיסו 300 ש"ח ונתן לערוסי כדי שישלם למונית שתחזירהו לביתו. ופעם אחרת הסעתי אותו בעצמי ברכב שכור על חשבון העמותה שלו לחוצות אשקלון, כדי שהוא יוכל להשתתף בהילולה של גיוס כספים שארגן הטמבל והנוכל יצחק ברדא. ויודע אנכי היטב שאחד ממכריי שיפץ את המטבח והשיש שלו בחינם, כי הוא "רב גדול", וכן שהוא אינו משלם לבית-המלון בעבור השתתפותו בכנסי "ירחי כלה" או בכנסי דיני ממונות שהוא מארגן, הכל הוא מקבל בחינם, כמו ביבי, ואיך אדם כזה לא יהפוך לצייקן ולחרד על ממונו?


ואת כל זאת ראיתי במקרה מבלי לחקור ולדרוש הרבה, ואין לי צל של ספק שאין זה אלא קצה הקרחון. "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפניה ג, ד).



219 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page