במשלי (יג, כג) נאמר: "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט", ונשאלת השאלה: הייתכן שה' יתעלה-שמו יעניש אדם בלא משפט? ועוד בעונש המוות והכיליון הסופי? והלא אחד מיסודות דתנו הוא שכל מעשי ה' בצדק ובאמת, במשפט ובמידה, וכמו שנאמר בדברים (לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", ובדברי הנביאים: "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "כִּי אֲנִי יְיָ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (יש' סא, ח). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב), ועוד.
כמו כן, שניים מתוך שלושה-עשר יסודות דתנו נוגעים ישירות ליסוד משפט הצדק, וליסוד ההשגחה והידיעה המוחלטת של הקב"ה את מעשיהם ומחשבותיהם של כל בני האדם:
"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשי בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ], הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".
"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".
וידוע הוא גם עונשו החמור של מי שרק מפקפק ביסוד משלושה-עשר יסודות דתנו:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
ואכן, רס"ג מפרש את הפסוק הזה במשלי באופן שתואם את יסודות דתנו, וכֹה דבריו:
"והנספה בלא משפט, אין זה משפט מאת ה' [שהרי לא יעלה על הדעת שה' ימית אדם בלא משפט, דהיינו שלא בצדק מדוקדק כחוט השׂערה], אלא בלי שיידע משפט ה', כעין אמרו: 'הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר' [מש' ה, כג], וכן: 'וְיִגְוְעוּ בִּבְלִי דָעַת' [איוב לו, יב]; ואפשר שכוונתו שהוא ימות שלא במשפט הרגיל, אלא או בטביעה או בשריפה או בדומה להם [דהיינו במיתה משונה]".
כלומר, לפי רס"ג כוונת שלֹמה לומר שיש אדם אשר התרחק מידיעת בוראו באופן כל-כך קיצוני עד שעוונו החמור יגרום לכך שהוא ימות במיתה משונה ובאופן מחריד שנראה כעוול גדול.
ועתה נעבור לעיין באגדה במסכת חגיגה (ד ע"ב–ה ע"א), והנה תרגומה באופן כללי:
רב יוסף דרש את הפסוק ממשלי "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט", ותמה: האם יש מי שנלקח טרם זמנו? ומאן-דהו השיב לו שכן, והביא לכך ראיה מרב ביבי שמלאך-המוות היה מצוי אצלו תדיר. יום אחד שמע רב ביבי את מלאך המוות מורה לשלוחו להביא לפניו את מרים שגודלת את שׂער הנשים, והלך והביא לו שלוחו את מרים מגדלת התינוקות. גער מלאך-המוות בשלוחו, ושאל אותו שלוחו האם להחזירה? השיב לו מלאך-המוות הואיל והבאת אותה, שתצטרף אל המתים. ואז מסופר שמלאך-המוות שאל את שלוחו: איך הצלחת להביא אותה לפני זמנה? והשליח מספר שהיא ניקתה את התנור במרדה (שהתחמם מאד מחום התנור), והניחה אותו מבלי לשים לב על ירכהּ. המרדה צרב את ירכהּ וגרם לה ש"איתרע מזלה", וכך הצליח להביאה.
בהמשך האגדה מסופר שרב ביבי שואל את מלאך-המוות: וכי יש לך ולשלוחך רשות ליטול אדם טרם זמנו? ומלאך המוות משיב לו, והרי כתוב: "וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט", על-כך משיב לו רב ביבי, והרי כתוב: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא", משמע שכל דור ודור משלים את שנותיו. ומלאך המוות מסביר: לכל דור ודור יש מספר שנים קצוב, והנני רועה את אלה שנספו טרם זמנם עד ששנות הדור כלות, ואז הנני מעביר אותם למלאך ששמו דומה, אשר אחראי על נשמות המתים. אם כך, משיב רב ביבי למלאך-המוות, מה עשית עם השנים הנותרות של מרים מגדלת התינוקות? ומלאך-המוות משיב לו שאם יש תלמיד-חכמים שמעביר על מידותיו, הוא מוסיף לו את שנות חייה של מרים מגדלת התינוקות, והוא חי אותן תחתיה, וכך שנות הדור מתמלאות.
ובכן, האם יש צורך לומר שאין להבין אגדה זו כפשוטה? או שיש מי שסבור שרב ביבי היה חבר של מלאך-המוות? ואם מלאך-המוות הינו מלאך עליון כמלאכי-השרת, הייתכן שרב ביבי היה נביא? ואם הוא כדברי חז"ל: "הוא שטן הוא ייצר-הרע הוא מלאך-המוות", הייתכן שיש לו מודעות ודעת לשוחח ולהשיב? כמו כן, איך ייתכן ששליחו של מלאך-המוות יתבלבל בנדונים למוות או שהקב"ה יאפשר למלאך-המוות ליטול אדם קודם זמנו? וכי הקב"ה הפקיר את עולמו לכאוס מוחלט של הרשעים ומחוסרי-הדעת? זאת ועוד, הייתכן שדינה של מרים מגדלת התינוקות תלוי במזל שלה? וכי עם-ישראל מצוי מתחת למזלות? והלא גם הכסילים ומחוסרי-הדעת שאינם מבינים שהמזלות הם הבל מהובל, גם הם מסכימים ש"אין מזל לישראל"!
יתר-על-כן, היעלה על הדעת שיש בכוחו של מלאך-המוות להעביר שנות-חיים מאדם לאדם? ואם כן, הרי שיש לעשותו נעבד, שהרי יש בכוחו להיטיב על דעת עצמו לבני האדם! קצרו של דבר, איך יעלה על הדעת שהקב"ה יאפשר עוול חמור שכזה בעולם שברא? "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה), והזיה זו מנוגדת גם ליסוד העשירי האמור לעיל, שהרי לפי ההזיה הזו, עזב ה'-אלהים-אמת את הארץ והותיר אותה לניהולם של הרשעים והשוטים.
אלא ברור כשמש לכל מי שזכה ללמוד מעט מדעים ולהתרומם מדרגת הבהמה, שאין להבין אגדה זו כפשוטה, וכל מי שמבין אותה כפשוטה לא רק שמחריב את דעתו בהזיות מאגיות-פגאניות נחותות מבתי הגילולים של עובדי האלילים הקדמונים – אלא חמור מכך, הוא נכשל ונחבל ביסודות הדת הטהורים, ומפליג להשקפות מינות אשר סופן להוציא אותו מן העולם.
מה בכל זאת ניתן ללמוד מן האגדה הזו? ובכן, אלמלא נשאלתי בעניינה לא הייתי מתייחס אליה כלל ועיקר, כי יש אגדות שתועלתן חמקמקה מאד לעומת נזקן שעלול להיות גדול מאד ובמיוחד בקרב צאצאי המינים – והואיל ולדעת רבנו אין צורך ללמוד גמרא בלשון המעטה, אין שום דרך שהלומד ייתקל באגדה הזו. ברם, הואיל ודתנו הושחתה בהשקפות מינות חמורות מאד, והואיל והפכו את התלמוד הבבלי לתורה-שבעל-פה שנמסרה למשה רבנו אות באות וקוץ בקוץ מפי-הגבורה – הנני נאלץ להסביר את התועלת החמקמקה שיש להבנתי באגדה:
ובכן, למיטב הבנתי יש שתי תובנות מרכזיות באגדה הזו: הראשונה נוגעת לענייני איסור ייחוד, ולשם הבנתה אצרף לפניכם כהקדמה את הנאמר באיסורי ביאה (כב, יב): "אישה לא תְּלַמֵּד קטנים [לקרוא בתורה], מפני אבותיהן שהן באין בגלל בניהם, ונמצאו מתייחדים עימה". כלומר, חכמים חששו מאד-מאד לייחוד, עד שאסרו על אישה, ואפילו נשואה, ללמד תורה לתינוקות של בית-רבן, וזאת למרות שבכמה מקומות הם הפליגו מאד-מאד בחשיבות לימוד התורה לתינוקות עד שאמרו: "שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהן של תינוקות של בית-רבן", והרחבתי בעניין זה במאמר: "ראשית לימוד התורה ונטילת שכר בעבורה".
הבה נמשיך, באגדה הזו הושוו שתי נשים: האחת מרים קולעת שער הנשים, והאחרת מרים מגדלת התינוקות. הראשונה כל עבודתה היא עם הנשים, ואילו השנייה באה במגע בעל-כורחה עם האבות שמגיעים לביתה כדי להניח וליטול את בניהם. חכמים לא יכלו לאסור על הנשים לגדל את התינוקות מפני שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, מה-שאין-כן בעניין אשה שהיא מלמדת תורה, שאין שום בעיה שאיש יחליף את מקומה וילמד את התינוקות. ואפילו שמדובר בעניין שהוא לא שכיח, דהיינו שאשה תלמד תינוקות תורה (שהרי כמה נשים בכלל ידעו קרוא וכתוב באותם הימים?), אפילו הכי, גזרו על-כך בשל חומרת איסור ייחוד.
ברם, אף שחכמים לא גזרו על האשה שלא תגדל את התינוקות (מה שנקרא 'גננת'), הם הזהירו ברמז באגדה הזו מפני ייחוד עם האשה הזו אשר מגדלת את התינוקות ומפני העריות, ואסביר: נאמר שמרים מגדלת התינוקות ניקתה את התנור במרדה והניחה את המרדה הלוהט על ירכהּ. ובכן, אש התנור הוא רמז לאש הזימה והתועבה, ושריפת הירך נזכרה מפני שהירך היא סמל לעבירה של עריות, וכמו שנאמר בתורה בעניין הסוטה: "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (במ' ה, כז).
נמצא אפוא, שחכמים רמזו באגדה הזו על אשת-איש אשר נכשלה בייחוד ובעריות, ולכן נאמר ש"איתרע מזלה" דהיינו דינה בשמים נגזר לכליה, והתגלגלו הדברים עד למיתתה. קצרו של דבר, התובנה הראשונה שעולה מן האגדה הזו נוגעת להרחקה מענייני הייחוד והעריות.
התובנה השנייה שעולה מן האגדה נמצאת בסופה: "אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במילֵּיהּ מוסֵיפנא להו ליה". בזה ביקשו חכמים ללמד את תלמידיהם שמי שישכלל את מידותיו, ובמיוחד מי שישכלל את מידת הענווה ושפלות-הרוח (מעביר על מידותיו), יזכה לאריכות ימים ושנים: גם בזכות שבריאות נפשו תהיה איתנה בשל הרוגע והשלווה שבו הוא הִרגיל את נפשו, וגם בשל סיוע אלהי שילווהו בזכות הליכתו בדרכי מישרים ודקדוקו במידה הנעלה מכולן.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג).
ולהשלמת העניין, אצרף לפניכם את לשון האגדה מתוך מסכת חגיגה:
"רב יוסף כי מטֵי להאיֵ קרא בַּכֵי: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט' [מש' יג, כג], אמר: ומי איכא דאזֵיל בלא זמניה? אין, כי הא דרב בֵּיבָּי בר אביי, הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה [אמר מלאך המוות לשלוחו]: זיל אייתי לי מרים מַגְּדְּלָא שְׂעַר נְשַׁייָא. אזל אייתי ליה מרים מְגַדְּלָא דרדקי. אמר ליה [אמר מלאך המוות לשלוחו]: אנא מרים מגדלא שער נשייא אַמְרִי לָךְ! אמר ליה [אמר השליח למלאך המוות]: אי הכי, אַהְדְּרַהּ? [אם כך, להחזירה?] אמר ליה [אמר מלאך המוות לשלוחו]: הואיל וְאַיְיתִּיתַהּ לִיהְוֵי לְמִנְיַנָא [הואיל והבאת אותה שתצטרף אל המתים]. אלא [=אבל, שואל מלאך המוות את שלוחו:] הֵיכֵי יְכֵלְתּ לַהּ? [=איך הצלחת להביא אותה, שהרי טרם הגיע זמנה? ומספר השליח:] הֲוָת נְקִיטָא מַתְחֲרָא וּמַחְרְיָא תנורא. שקלתיה, אותיבתיה אַגַּבָּא דְּכַּרְעַהּ, קַדְחָא, ואיתרע מזלה, ואייתיתַהּ. אמר ליה [=למלאך המוות] רב ביבי בר אביי: אית לכו רשותא למיעבד הכי? [ליטול אנשים טרם זמנם?] אמר ליה: ולא כתיב: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט'? אמר ליה [רב ביבי]: והכתיב: 'דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא'! [קה' א, ד; כלומר, כל דור ודור משלים את שנותיו] אמר [השיב לו מלאך המוות: נכון,] דִּרְעֵינָא להו אנא עד דִּמְלוּ להו לדרא, והדר מַשְׁלֵימְנָא להו לדומה. אמר [רב ביבי] ליה: סוף סוף, שְׁנֵיהּ מאי עבדת להו? אמר [לו מלאך המוות]: אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליהּ מוסֵיפנא להו ליה, והוֵי חִלּוּפֵיהּ".
סוף דבר
לסיום, הבה נבחן את פירושיו של רש"י לאגדה הזו שבמסכת חגיגה, והנה הם:
"ויש נספה בלא משפט – יש כולה ואין עוון בידו, ולא היה משפט לספות [=לקבוע שהוא חייב להיספות במיתה]; ומי איכא דאזיל כו' – תלמודא קא בעי לה [=נדרש להשקפה הזו תלמוד, דהיינו נדרשת לה הוכחה תלמודית]; אמר ליה – מלאך לשלוחו; אייתי לי מרים מגדלא נשייא – הרוג את מרים המקלעת שיער הנשים; היכי יכילת לה – מאחר שלא הגיע זמנה; הות נקיטא מתחרא בידה – הייתה אוחזת בידה האוד של תנור, שקורין פרגו"ן [יעה שחותים בו גחלים].
וקא מחריא תנורא – מכבדת את התנור; אותיבתיה אגבא דכרעה – הושיבתו על גב רגלה, ונכווית והורע מזלה; דרעינא להו אנא – איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה, אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו, והוא קרוי דור; דמעביר במיליה – מעביר על מדותיו".
ובכן, לא רק שרש"י אינו אומר שמדובר במשל, אלא שהוא קובע שמדובר בעניין לימודי, דהיינו בהשקפה לימודית שנדרש לה לימוד פשטני: "תלמודא קא בעי ליה". ומעבר לעובדה שרש"י מפרש את כל האגדה הזו כפשוטה, כאילו כך היה וכך אירע, הוא גם משנה מעט את האגדה בשני מקומות, כלומר הוא מוסיף פרשנות אשר מעידה על תפישׂה פשטנית מוחלטת של האגדה: 1) "אייתי לי מרים [...] – הרוג את מרים", ובמקורה נאמר באגדה: "הבא לי את מרים", והעובדה שרש"י משנה את העניין להריגה מוכיחה שהוא סבר שכך היה וכך אירע, ובמלים אחרות, רש"י למעשה "מסביר" לנו את האגדה, דהיינו כיצד התרחשו הדברים בדיוק...
2) רש"י מוסיף: "דרעינא להו אנא – איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה, אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו", ואילו במקור נאמר: "דִּרְעֵינָא להו אנא עד דִּמְלוּ להו לדרא, והדר מַשְׁלֵימְנָא להו לדומה", והתוספת שהנשמות "מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו" וכו', מלמדת על-כך שרש"י הבין שמלאך-המוות הינו אכן ישות קיימת במציאות, והוא "מתגלגל ושט בעולם" יחד עם הנשמות הללו, עד שיתמלאו שנות הדור...
ואחתום בדברי רבנו המפורסמים בעניין תופשׂי אגדות חז"ל כפשוטן, ויחידי הסגולה:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנים המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]. [...]
והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [שהם נדירים ויחידים כנדירות ויחידות השמש!] [...] וידעו שחז"ל לא דיברו דברי הבאי [פשט אגדותיהם אינו המטרה ואין ללמוד ממנו מאומה, אלא המשלים השזורים בהן הם היעד], ונתברר אצלם [ליחידים] שיש בדבריהם [של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מִדְּבָרִים שהם בלתי אפשריים [=ההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל".
מרי אדיר יישר כוחך באמת אתה חד בדרא ממש.
כבר דיברנו על העוולה בהצנעת דברי הרמב״ם ו רס״ג ויוצא שלמדתי כבר לפני שנים את דברי הגמרא במסכת חגיגה אבל לא את פירוש הרס״ג לפסוק כך שובוודאי פירושך לא עלה על דעתי…
לגבי היחס לעצם דברי הגמרא האם כתורה שבעל פה או כפרוטוקול המכיל אותה. אני מאמין שיש הרבה דברים שהאמוראים דיברו ואז אשי לא כתב ולכן מה שנכתב חייב שיהיה בו תועלת לדורות והנה ראה פירושך המדהים על האגדה מהכרח דברי הרס״ג במשלי. הבעיה היא ללמוד גמרא בלי ידיעת היסודות ופסוקי המקרא והבנת הדברים כפשוטם תוך כפירה חלילה ביסודות האמונה אבל אתה ממש מגלה יהלומים מתוך הגמרא על דרך הרמב״ם והרס״ג אבל אתה אחד בדור… אנחנו צריכים ללמוד עוד הרב…