[מאמר זה פורסם בכתב-העת "אפיקים" גיליון עה, אייר תשמ"א, עמ' 13].
אחד החוקים הטובים והנעלים המוצעים כיום בכנסת התשיעית הוא החוק האוסר פרסום שמו של החשוד באיזו שהיא עבירה, כל עוד לא הוכחה אשמתו. משום כך רבים הקימו צעקה נגד החוק ובייחוד העיתונות וכלי התקשורת האלקטרוניים. אם אכן יתקבל החוק הזה הוא יהיה אחת העשיות הברוכות של הכנסת התשיעית.
חכמינו, זיכרונם לברכה, הבינו בגודל נפשם את חומרת הלבנת פניו של אדם ואמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו בכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". הם הביאו דוגמה נעלה מתמר אשר בצאתה להישרף לא נָקְבָה בשם יהודה, אלא אמרה: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה" (בר' לח, כה). היא הייתה נכונה להישרף ובלבד שלא לנקוב בשם האיש.
כיום, לגודל הצער, שופכים כלי התקשורת את דמם של חשודים עוד בטרם הוכחה אשמתם וזאת כדי לספק לקוראיהם "חומר מעניין" והאינטרס העיתונאי המפוקפק גובר על המצפון. לעתים משתרבבת אל האינטרס הזה גם נימה עדתית או מפלגתית. אנשים שמסרו את כל חייהם לטובת הציבור מוצאים את עצמם לפתח מוקעים כפושעים ומושחתים על לא עוול בכפם, וכל זאת עוד בטרם הוכחה אשמתם בבית-המשפט.
אחת הדוגמאות הנוראות היא ללא ספק תלאותיו של מר יוסף מלמד ראש מועצת ראש-העין. האיש הזה הקדיש את כל חייו, למן עמדו על דעתו, לשני דברים: עבודת בוראו ועבודת הציבור. מובן מאליו שכאיש התופס עמדה ציבורית הוא ימשוך כלפיו יריבים ואף מתנכלים. ואכן יום אחד הוא מוצא את עצמו מואשם בקבלת שוחד בצורת הטבות בשיפוץ ביתו. כל בר-דעת ובהם המשטרה יכולים היו להסיק מתוך המסמכים שהיו בידיהם, כי ההאשמות הללו מפוקפקות וחסרות שחר. ואף-על-פי-כן, המשטרה לא היססה להביא את החשדות הללו לידיעתה של העיתונות והיא רקחה מרחקת של "האשמות" מכל העניין הזה, בלי להביא בחשבון שהמדובר כאן באנשים ולא בגולמי בני אדם, שהמדובר כאן במשפחות, בבנים ובבנות הרואים את כבוד אביהם מוכפש עד עפר מעל דפי העיתונים, ומכאוביהם – נדודי שינה בלילות. הבושה והחרפה שעוברים עליהם לא ימחקו מליבם במהרה.
עיתון "ידיעות אחרונות", מיום יב בניסן תשל"ח (19.4.78) פרסם כתבה מפורטת על ה"האשמות" המוטחות על ראש מועצת ראש-העין בלי להביא בחשבון את הטראומה הנוראה שהיא עלולה לגרום לאדם העובד בשירות הציבור. אולם, כשהוכחו חפותו וניקיון-כפיו של מר מלמד, הזדרז העיתון לכתוב כתבה חיובית. אבל את הצער והעינויים הנפשיים שגרמה הכתבה הראשונה אי-אפשר לרפא ואי-אפשר למחוק. והשאלה הנשאלת: האין מחובתה המוסרית של המשטרה, כחוקרת אשמות ופשעים, לבחון את חומר החשדות שבידה מקודם ולהבין דבר מתוך דבר? להיות קצת אנושית ולחוס על כבוד הבריות, מבלי שהחוק יכפה אותה לכך?
אכן, החוק המוצע בכנסת הוא חוק טוב, וכל אדם שנותר בו לב אנושי חם ורגיש חייב לתמוך בו בכל מאודו.
בהגיע הידיעה על הכרזת חפותו וניקיון-כפיו של מר יוסף מלמד אִנָּה לי המקרה והייתי בראש-העין. סרתי אליו כדי ללחוץ את ידו ולהציץ אל האושר הקורן מבין עיניו, ואכן בלחצי את ידו שאלתיו: איך ההרגשה? אבל הוא היה עצור בתגובתו רק עיניו וארשת פניו אמרו הרבה מאד. אך אילו באתי לתרגם את הרגשתו באותו הרגע היה אומר דברים מעין אלו: הר שלם, "עיבל" שלם נמס ונגול מעל ליבי. פרשתי הימנו בהרגשה שכאן נעשה צדק ונמחק קצת מן העוול שנגרם לאדם חף ונקי.
באגרת הודיה ששיגר מר יוסף מלמד לאלפי תושבי ראש-העין, כתב: "מודה אני לבורא-עולם שנתן לי כוח ואיילות לעמוד בתקופה האיומה ביותר בחיי, התייסרתי בייסורים נוראים אני ומשפחתי שבועות וחודשים ושנתינו נדדה מעינינו ממש. לא אשכח כל ימי חיי את אחת הכתבות המכאיבות שפורסמה ב'ידיעות אחרונות', יומיים ממש לפני חג הפסח תשל"ח. כתבה זו גרמה לנו עוגמת נפש גדולה ומנעה ממנו את שמחת חג החירות. אז חשתי את משמעותם הגדולה והנוראה של דברי חז"ל: 'מוטב לו לאדם למות ואל יתבייש'".
Comentários