החומר, הצורה וההעדר הנצמד לחומר

במורה (א, ו) רבנו מבאר את שיתופי השמות "איש ואשה" ו"אחות ואח" אשר נאמרו בכתבי-הקודש: לעתים הם נאמרו כביטוי לאיש ואשה או לאח ואחות האנושיים ממין האדם, לעתים "איש ואשה" הושאלו כדי לתאר את הזכר והנקבה ממין בעלי-החיים, לעתים ארבעת השמות הללו הושאלו לתאר חפצים מקבילים זה לזה, ולעתים ארבעת השמות הללו רומזים לעניינים טבעיים או מחשבתיים אשר כרוכים ואדוקים זה בזה, וכֹה דברי רבנו:


"איש ואשה, שני שמות הונחו תחילה לגבר ולאישה [ממין האדם], ואחר כך הושאלו לכל זכר ונקבה משאר מיני בעלי-החיים, אמר: 'מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ' [בר' ז, ב], כאילו אמר זכר ונקבה. ואחר כך הושאל שם 'אשה' לכל דבר מתוכן ומעותד להיות מקביל לדבר אחר, אמר: 'חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ' [שמ' כו, ג]. הנה נתבאר לך כי גם אחות ואח נאמרים בשיתוף על דרך ההשאלה כמו איש ואשה ["כנראה רומז למרכבה ביחזקאל: 'אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ' (א, ט-כג)" (מָרי שם)]".


עוד מָרי מעיר שם ביחס לדברי רבנו ששם "אשה" הושאל "לכל דבר מתוכן ומעותד להיות מקביל לדבר אחר", וזה לשונו: "וזוהי מטרת הפרק, וראה לעיל בסוף המבוא 'בדמותו את החומר לאשת איש זונה', וראה לקמן ח"א פרק יז, ח"ג פרק ח, ופרק יב". כדי להבין את דברי מָרי יש להבין את המושגים "חומר" ו"צורה", ולשם כך נעתיק אפוא קטע מדברינו במאמר שנקרא: "יסודות במדעי האלהות" שם ביארנו את המושגים "חומר" ו"צורה":


ה"חומר" הוא החומר הפיסי של כל עצם וגוף המצוי בעולמנו, ו"הצורה" היא מהות מופשטת בלתי נראית לעין אשר מעצבת את החומר וגורמת לו להיות החומר המסוים שהוא, במהותו ובצורתו החיצונית. אין חומר ללא צורה ואין צורה ללא חומר, רק שניהם יחד יוצרים את החומרים הממשיים שאנו רואים לנגד עינינו בבריאה. ה"צורה" הזו מעצבת את מאפייני החומר הכימיקליים והפיסיקליים, וכן את צורתו החיצונית הנראית לעין. לכל חומר יש מהות נפרדת ושונה מחבירתה ולכן אנו רואים ומבחינים בין סוגי חומרים שונים בעולם.


זאת ועוד, כאשר מדובר ביצור חי או בצמח שגדל ומתפתח, ל"צורה" הזו יש תכונה נוספת – בנוסף על עיצוב מאפייני החומר וצורתו החיצונית – והיא הגדילה וההתפתחות. כלומר הצורה הזו גורמת להתפתחות החי או הצומח עד לשלב מסוים שבו שאיפת הגדילה וההתפתחות נפסקת במותו של אותו החי, ואז חומרו מתפרק לאט-לאט ככל החומרים שאין בהם חיות. גם שאיפת הגדילה וגם תהליך התפרקות החומר נובעים מתכונה נוספת שיש בחומר והיא ה"הֶעְדֵּר", וכך רבנו מתארו במורה (א, יז):


"ואתה יודע כי ראשית כל הנמצאים ההווים-נפסדים שלושה: החומר והצורה, וההעדר המיוחד אשר הוא צמוד לחומר לעולם, ואלמלי צמידות ההעדר אליו לא הושגה לו צורה [...], וכאשר הושגה הצורה יבטל אותו ההעדר, כלומר העדר אותה הצורה שהושגה, וייצמד לו העדר אחר, וכך לעולם כמו שנתבאר במדעי הטבע".


כלומר, מכיוון שהחומר לבדו ללא המהות שמעצבת אותו אינו קיים למעשה במציאות, והצורה ללא החומר אף היא אין לה ביטוי מעשי בעולם, יש צורך שהחומר והצורה יהיו יחדיו כדי שהצורה תעצב את החומר ותיתן לו מאפיינים גשמיים-מוחשיים. כדי שחיבור כזה יתרחש יש לחומר תכונה השואפת באופן בלתי פוסק לצאת הפועל, להיות קיימת במציאות, ובמלים אחרות לקבל צורה-מהות ולא להישאר חומר נפרד ללא קיום גשמי במציאות.


השאיפה הזו לקבלת צורה-מהות היא שאיפה בלתי פוסקת, ואף לאחר שהיא מגיעה לידי מימוש והחומר קיבל צורה ויצא מן הכוח אל הפועל, השאיפה הזו ממשיכה לפעול! כלומר, החומר מתערטל מן הצורה שהושגה ושואף ומקבל צורה חדשה, וכך חוזר חלילה שוב ושוב. מָרי הסביר שם כך: "ובאור דברי רבנו, כי ההעדר הצמוד לחומר הוא הגורם לו לנוע לקראת קבלת צורה, ולולי ההעדר לא היה נע, והוא עצמו ללא הצורה אינו מצוי, גם הצורה בשל עצמה אי אפשר לה להימצא ללא החומר הנושא אותה. [...] ואפשר גם לנסח כך: החומר, והשאיפה לקבלת הצורה כדי לצאת אל הפועל, והצורה".


מסיבה זו דימה שלמה המלך את החומר לאשת איש זונה, וכמו שכותב רבנו (עמ' יא): "ונבאר בכמה פרקים מן המאמר הזה את חכמתו בדמוֹתוֹ את החומר לאשת איש זונה". כלומר, כמו שהחומר הזה יש לו שאיפה בלתי פוסקת לקבלת צורה, ולעולם הוא אינו מסתפק ועומד בצורה שקיבל, ושוב-ושוב הוא מתערטל מהצורה שקיבל ושוב-ושוב שואף לקבל צורה אחרת – כך היא אשת איש זונה, אשר יש לה בעל, ויחד עם זאת כל העת שואפת להיבעל על-ידי גבר אחר אשר בפעולתו זו יעצב משהו ברגשותיה אישיותה ומהותה.

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!