הזיות מאמיני האושפיזין


ראו נא מה שכתוב בוויקיפדיה בערך "אושפיזין":


"האושפיזין הם שבעה צדיקים [שכבר נפטרו] שמתארחים, לפי הזוהר, בסוכתו של היהודי בחג סוכות, כאשר בכל יום משבעת ימי החג מגיע צדיק אחד בראש והשאר מתלווים אליו. בקהילות רבות נוהגים להזמין את האושפיזין לסוכה בנוסח הזמנה מיוחד. סדר האושפיזין לפי המנהג האשכנזי: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד. לפי המנהג הספרדי והחסידי (על-פי האר"י): אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד".


כמובן שמנהג זה אינו מופיע בתנ"ך ואף לא במקורות חז"ל: הוא אינו מופיע לא במשנה, לא בתלמוד, לא במדרשים, לא בגאונים ואף לא בכתבי ראשוני הראשונים. לא בארצות המזרח ואף לא בארצות המערב. הייתכן שעניין כה נשגב וחשוב לא נזכר בתלמוד או במדרשים? הייתכן שמנהג זה לא נזכר באף ספר קדום ואיש לא הכירו עד להופעתו של ספר הזוהר?


והתשובה לכך פשוטה: מדובר בהזיה! ושבעת הצדיקים לא באמת מגיעים לסוכה שלנו! זו עוד אחת מההזיות שהחדירו לדתנו הטהורה מקובלי המאה הי"ג!


כפי שהסברנו בחלק הראשון של המאמר: "יחסו של הרמב"ם לקבלה", "ספר הזוהר" הופיע לראשונה בשלהי המאה הי"ג למניינם (סביב שנת 1270). הוא נכתב על-ידי כת מקובלים בספרד, אשר ייחסו את הספר, במרמה, לרבי שמעון בר-יוחאי. הספר הופץ בתחילת ימי הופעתו על-ידי משה די-ליאון בספרד, אשר על-פי הדעה הרווחת גם כתב חלקים נרחבים מספר הזוהר.


לספר זה אין שום מסורת, כלומר, אין שום חכם שקיבל אותו במסורת מרבו או מאביו, אלא הופיע לפתע פתאום, ואט אט החל לסחוף אחריו את הציבור. לצורך ההמחשה, הספר נכתב כ-1100 שנים לאחר פטירתו של רשב"י ואין אפילו חכם אחד שמזכיר אותו במשך 1100 שנים! רס"ג, הרמב"ם, האבן-עזרא וכל חכמי תור הזהב בספרד לא הכירו את הספר ודעותיהם אף מנוגדות לכתוב בזוהר, המכיל אמונות תפלות ואף דברי כפירה ונאצה במסווה של "תורת סוד".


במהלך השנים היו חכמים שניסו להילחם בתופעה הפגאנית הזו וחלקם אף הוכיחו, בספרים שכתבו, שספר הזוהר הוא ילקוט של כזבים ואמונות תפלות. בין החכמים האלו ניתן למצוא את ר' אליהו דלמדיגו (1458–1493) מחבר הספר "בחינת הדת", ר' אריה ממודינה (1571–1648) מחבר הספר "ארי נוהם", ר' שמואל דוד לוצאטו (1865–1800) מחבר הספר "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזהר", ור' יחיא קאפח (1931–1850) מחבר הספר "מלחמות השם". כמו בימינו, גם באותם הימים הציבור התרחק מחכמי האמת ונטה אחר מקובלים שרלטנים, אשר עשו תורתם פרנסתם.


והנה לפניכם המקור להזיית האושפיזין בספר הזוהר (ח"ג, קג ע"ב, בתרגום לעברית):


"בוא וראה, בשעה שהאדם יושב בסוכה, צל האמונה, השכינה פורסת כנפיה עליה מלמעלה ואברהם וחמשה צדיקים אחרים שמים מדורם עמו. אמר ר' אבא: אברהם וחמשה צדיקים ודוד המלך שמים מדורם עמו, הוא שכתוב: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב] – 'שִׁבְעַת יָמִים' ולא 'בשבעת ימים'".


כלומר, לפי דברי מחבר הזוהר, ממה שכתוב בתורה: 'בסכות תשבו שבעת ימים' ולא 'בשבעת ימים' יש ללמוד על שבעת הצדיקים שבאים לסוכה. ודרשה תמוהה והזויה זו היא הוצאת לעז על ר' אבא שיוחסה לו הדרשה הזו בשקר.


ומחבר ספר הזוהר ממשיך לייחס לר' אבא דרשות פגאניות:


"ואמר ר' אבא, כתיב: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' ולאחר מכן [נאמר:] '[כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל] יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת' – בתחילה 'תשבו' ולאחר מכן 'ישבו', אלא, קודם לאושפיזין ואחריהם לבני העולם. קודם לאושפיזין, כרב המנונא סבא שהיה עולה לסוכה היה שמח ועומד בפתח של הסוכה מבחוץ ואומר: 'נזמן לאושפיזין' […] ואומר: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' – שבו אורחים עליונים, שבו, שבו אורחי האמונה, שבו'".


כלומר, מכך שהתורה ציוותה: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ" ואחר כך חזרה וציוותה: "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת", יש ראיה לכך שיש להקדים את אירוח האושפיזין לאירוח בני האדם – וגם דרשה זו מגוחכת למדי. אגב, חז"ל כבר דרשו פסוק זה (ספרא ויקרא כג, מב):


"'תֵּשְׁבוּ': אין 'תֵּשְׁבוּ' אלא כעין תדורו […] 'אֶזְרָח' – זה אזרח, 'הָאֶזְרָח' – להוציא את הנשים, 'כָּל הָאֶזְרָח' – לרבות את הקטנים, 'בְּיִשְׂרָאֵל' – לרבות גרים ועבדים משוחררים, 'יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת' – בסוכות של כל דבר [היינו שמכל דבר מותר לעשות את הסוכה]".


מלבד כל זאת, ישנן עוד שלוש נקודות חשובות שיש לציינן:


1) בספר הזוהר לא נזכרים שמותיהם של כל שבעת האושפיזין, והמקור הראשון שמביא את הרשימה במלואה נמצא בספר "נפש החכמה" שאותו כתב לא אחר מאשר משה די ליאון בדיוק באותה תקופה שבה הופיע לעולם "ספר הזוהר", וז"ל (דף עז ע"ג):


"כשהאדם יושב בסוכה שבעה צדיקים יסודי עולם הם אושפיזיו, שאחזו לחלקם השבעה ימים, והם: אברהם יצחק ויעקב יוסף משה ואהרון דוד. וכשהוא אוכל צריך להזמינם לסעודתו [והזמנה זו גובלת ב"דרישה אל המתים" ואף בעבודה-זרה, ובפרט כאשר מתחילים להזות שהם נמצאים בסוכה ומתחילים לתקשר איתם ולבקש מהם צרכים כפי שנוהגים רבים], ועליהם הוא אומר: 'בסוכות תשבו שבעת ימים' [בדיוק כמו דברי הזוהר הנ"ל]".


אגב, מזהות הרעיונות הפגאניים בעניין האושפיזין, יש ראיה נוספת לכך שמשה די ליאון הוא אכן הכותב והעורך הראשי של ספר הזוהר, וכפי שהעלו רוב ככל חוקרי הזוהר.

2) בקטע המצוטט לעיל מספר הזוהר נזכר שמו של "רב המנונא סבא" שהיה מזמין בכל יום את האושפיזין לסוכתו. לפי הזוהר מדובר בחכם שהיה חי בדור השלישי של התנאים, בסוף תקופת בית המקדש השני. ברם, תנא זה אינו מוזכר כלל במשנה או בתלמוד, לא הבבלי ולא הירושלמי, הייתכן?! ולפי האמת רב המנונא סבא היה אמורא מהדור השני (כנזכר ב"אטלס עץ חיים" הלפרין ח"ד). וזו עוד ראיה לבדיה הנחותה שנקראת "ספר הזוהר".


3)ב"ספר הזוהר" שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה נקראים "אושפיזין". אולם, המושג "אושפיזין" נולד בטעות מהמילה "אושפזיכן". מחבר הזוהר פירש לא נכון את המלה "אושפזיכן" שפירושה התלמודי הוא "אכסניה" או "אושפזיכניה" שפירושו "בעל האכסניה". בהחלפה מוטעית הפך את "אושפיז" ל"אורח" ומכאן את ה"אושפיזין" ל"אורחים".


הזיות המקובלים


בדומה לעוד "עניינים קבליים" המוזכרים בזוהר, גם בעניין הזיית האושפיזין המקובלים החדירו עם ההזיה הפגאנית הזו הזיות נוספות והעמיקו את שוחת הסכלות של עם ישראל.


בספר "חמדת ימים", המיוחס לנתן העזתי, תלמידו של משיח השקר שבתאי צבי שר"י, נאמרו הדברים הבאים (ח"ג, פ"ג, אות כו):


"ואחרי אשר ידע כל אדם כי כל שבעת הימים כשנכנס לישב בצל הסוכה, הוא בוודאי הגמור שנכנסים עמו שבעה צדיקים שהם סוד הסוכה, כי על כן הורונו חכמי הזוהר לחלוק להם כבוד קודם ישיבתו, ולומר: תיבו אושפיזין עילאין וכו' כמו שנבאר לקמן, יהא זהיר וזריז מאד להכין מקום מושבם ממיטב מצעיו ומיטב כליו. ומה טוב ומה נעים להכין בתוך סוכתו כיסא מיוחדת בבני [=במיני] ברק [=בדים יפים] ומשי ורקמה לכבוד כל צדיק כל איש יומו".


ובמעשה זה לא מדובר רק בדרישה אל המתים אלא גם בעבודה-זרה, שהרי נתן העזתי מורה לכבד נבראים אלהיים ("אושפיזין עילאין") בְּדַמּוֹתוֹ שהם מגיעים לסוכה – ואין ספק שמטרת כיבודם היא לקבל מהם שפע של טובה וברכה, ואסור באיסור חמור להפנות את מחשבות ההערצה והרוממות למאומה מבלעדי ה' יתעלה, כל-שכן לצפות מהם לישועה.


והנה לפניכם היסוד החמישי משלושה עשר יסודות הדת:


"שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם, חיים או מתים, צדיקים או רשעים] [...] ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


ובספר "ילקוט יוסף" (סוכות, דיני ישיבה בסוכה בשאר ימות החג) הוסיף והעתיק מן הספר "מורה באצבע" (אות רפט) ומן הספר "לקט הקציר" (סימן לב אות ה):


"נכון להביא כיסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה כיסא לכבוד אליהו הנביא זכור לטוב, שכתוב בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כיסא לא אתי [על הזיה זו ראו: "אליהו הנביא – מלאך הברית"]. ולכן נוהגים לומר הנוסח עולו אושפיזין וכו'".


בהמשך דבריו, נתן העזתי משרבט ב"חמדת ימים" מעשיה הזויה לחלוטין, וז"ל (אות כז):


"ולמען תדע ותשכיל עניין הזה ולא יקל בעיניך, אגיד לך 'מעשה רב' אשר שמעתי מפי זקנים מעשה שהיה ברב מופלא [מה שמו?] שהיה יושב ולומד בסוכתו ותלמידו עמו [ומה שמו?], עודינו לומד עמו רעדה אחזתהו לאותו תלמיד, ויקם וירץ וילך ויבא ובידו רצפה [=גחלת אש] ומלקחיים [מאין היו לו?!], ורבו היה משתומם על המראה כי ראהו לאותו התלמיד כנותן הרצפה ביד אחר באוויר הסוכה וכמדליק דבר.


אז אמר לו הרב: מה זה בני, על מה אתה עומד מרעיד ומרתת ועושה כדברים האלה? כי היה חושש שמא אחזתהו רוח שטות או רוח רעה חס ושלום [ומי אמר שלא?]. ואז השיב לו התלמיד: האם אין אדוני רואה כל הזקנים הללו אשר סביבותינו? וכך היה מונה והולך א"ב ג"ד ה"ו ז', ועל כי נאמר 'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' [מלאכי א, יא], המה שאלו לי להביא רצפה לעשות דוגמא לקטורת הנעשה על ידי עסק תורתנו, וגם היה נותן בהם סימנים בסדר ישיבתם איך היו יושבים: אברהם בדרום יצחק בצפון יעקב במזרח, ועם אברהם יושב עמו משה רבינו עליו השלום בדרום, ועם יצחק יושב עמו אהרן בצפון, ויוסף ודוד במערב הסוכה.


וכששמע הרב דברי התלמיד השתומם על המראה וראה כי יפה כוח התלמי