top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ט)

דוגמה נד


בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (ט ע"א) נאמר כך:


"פתח [שיקוץ שמעון] ואמר: 'וְהוּא [=בניהו בן יהוידע] הִכָּה אֶת הָאִישׁ הַמִּצְרִי אִישׁ מִדָּה חָמֵשׁ בָּאַמָּה' [דה"א יא, כג], והכל סוד אחד הוא. מי המצרי? אותו הידוע: '[גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה] גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם', גדול ונכבד כמו שגילה אותו זקן".


ושוב אנחנו רואים כיצד המכשף הזוהרי מערער על מעמדו של משה רבנו ע"ה, שהרי הוא מכנה את משה רבנו "איש מצרי" ואף אומר שבניהו בן יהוידע היכה אותו! ובמילים אחרות, בניהו בן יהוידע גדול ממשה רבנו ע"ה, ואם כך, אין ספק ששיקוץ שמעון גדול ממשה...


וכבר הרחבתי בעניין מגמתו זו ומטרתה בדוגמות לו–מ.


כמו כן, שוב חוזר המוטיב השקרי של הכסיל הזוהרי, לפיו מדובר ב"סוד" מסתרי תורה.


דוגמה נה


בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (ט ע"א) נאמר כך:


"שבו נכבדים, שבו ונחדש תיקון הכלה בלילה הזה, שכל מי שמשתתף יחד איתה בלילה הזה, יהיה שמור למעלה ולמטה כל השנה ההיא ויוציא שנתו בשלום, עליהם כתוב: 'חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם, טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ' [תה' לד, ח–ט]".


נראה שכוונתו לתיקון ליל שבועות. כלומר, כל מי שהוגה בזוהר הפגאני בלילה הזה "יהיה שמור למעלה ולמטה כל השנה ההיא ויוציא שנתו בשלום". ועל הפיכת התורה לאמצעי לשמירה או להפקת טובות הנאה, ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".


אגב, פשט הפסוקים בתהלים שם אינם עוסקים בלימוד התורה אלא ביראת ה' (תה' לד):


"חֹנֶה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם, טַעֲמוּ [מיראת ה' ומהליכה בדרכיו הישרים] וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ [ותציף אתכם שמחה גדולה] אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ, יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְיָ אֲלַמֶּדְכֶם".


דוגמה נו


בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (ט ע"א) נאמר כך:


"פתח רבי שמעון ואמר: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' [...] כל מי שאומר יש אלוה אחר, מושמד מהעולמות, כמו שנאמר: 'כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה' [כך תאמרו להם: אלוהות שאת השמים והארץ לא בראו יאבדו מן הארץ ומתחת השמים האלה] [יר' י, יא], בגלל שאין אלוה אחר חוץ מהקב"ה לבדו".


בדוגמה זו אומר שיקוץ שמעון דברי אמת, אך דבריו דברי תעתועים, ואסביר:


המינים מחדירים ערֵמות גדושות של השקפות מינות ומדוחים, תוך שהם מבינים היטב שלאחר שהחדירו אותן עמוק, טשטושן המועט והאפסי בדברי אמת, לא יערער במאומה את השקפות המינות שהוחדרו – ההיפך הגמור! החדרת זיק של אמת לתוך בליל של השקפות מינות מטונפות מועילה להחדרתן ללבבות! שהרי אותם זיקי אמת ישמשו בידי הכסילים כ"תעודת הכשר" שבה יוכלו לנפנף כנס בפני אנשי האמת ואף לנגחם בה – ו"להוכיח" להם בזה שספר-הזוהר ושאר שיקוצי הקבלה הפגאנית הינם נאמנים לתורת משה! קצרו של דבר, אותם זיקים של דברי אמת, מקלים על המינים הארורים להחדיר את השקר לעם ה' צבאות.


לפיכך, בכל מקום שתמצאו דברי מינות לצד דברי אמת, דעו כי מינים אורתודוקסים כתבום. וכבר הזהירנו רבנו מ"דברי האמת" שנמצא בדברי המינים, וכך הם דבריו בפירושו למסכת אבות (א, ו): "וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


וחז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו בעניין זה, ראו נא פסקם בהלכות עבודה-זרה (ב, ח–ט):


"ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל, אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה".


כלומר, גם כאשר המין יתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו.


דרך המינים הזו היא אפוא דרך הטומאה המגונה ביותר: דרך החזיר. החזיר הפך להיות לסמל הטומאה והתיעוב אף שיש לו סימן טהרה, וזאת מפני שהוא נראה כלפי חוץ כטהור. כלומר, מכך שדווקא החזיר הפך להיות לסמל הגיעול אנו למדים, שהטומאה הגדולה ביותר והמינים הרשעים והמסוכנים ביותר הם אלה שפושטים את טלפיהם כלפי חוץ: "טהורים אנו". מפני שכך הם מדיחים ומפילים המונים ברשת המוות והמינות. אולם, עיון נוסף בדברים חושף שמדובר בהתעיות מסוכנת, כי מאחורי "דברי האמת" מסתתרת מינות אפלה ורצוצה.


"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה).


דוגמה נז


בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (ט ע"ב) המכשף הזוהרי מפרש את הפסוק בירמיה שראינו בדוגמה הקודמת (י, יא), והנה תחילה הפסוק מירמיה: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה [=כך תאמרו להם: אלוהות שאת השמים והארץ לא בראו יאבדו מן הארץ ומתחת השמים האלה, וברור שהכוונה לאלילים ולפסילים אשר עתידים להיעקר ולהימחות מן העולם-הזה]", ועתה לדברי העילג:


"פסוק זה הוא תרגום חוץ ממילת סוף הפסוק ['אֵלֶּה']. אם תאמר בגלל שמלאכים קדושים לא נזקקים לתרגום ולא מכירים אותו, אז מילה זו ראויה היא להיאמר בלשון הקודש כדי שישמעו מלאכים קדושים ויהיו זקוקים להודות על זה".


בתחילה אומר העילג שהמילה "אֵלֶּה" נאמרה בפסוק בלשון הקודש כדי שמלאכי השרת, אשר אינם יודעים את לשון התרגום, ישמעו את המילה הזו והיא תעורר אותם להודות על-כך שכל האלילים עתידים להיכרת מן הארץ. כלומר, לפי הכסיל הזוהרי המלאכים אינם יודעים את לשון התרגום, והם זקוקים לתזכורות כדי שיודו על האמת: שדבר ה' יקום וכל האלילים יכרתון.


ואיך יעלה על הדעת שמלאכי השרת זקוקים לתזכורות כדי להודות על-כך שדבר ה' אמת?!


ועתה להמשך דברי הטיפש הזוהרי:


"אלא וודאי משום כך כתוב תרגום, שלא נזקקים לו המלאכים הקדושים ולא יקנאו בבן-אדם להזיק לו, בגלל שבפסוק זה בכלל הם מלאכים קדושים, שהרי הם נקראים אלהים, והם בכלל של אלהים, והם לא עשו שמים וארץ".


בהמשך דבריו העילג הזוהרי מחליט שהפסוק הנדון נכתב בלשון הארמי, כדי שמלאכי השרת לא יבינו את מה שנאמר בו, כי אם הם יבינו, לפי החמור הזוהרי, הם יקנאו בבני האדם ואף יזיקו להם ברוב קנאתם! ומדוע הם יקנאו בבני האדם? מפני שבפסוק נאמר שכל האלוהות אשר לא בראו את השמים ואת הארץ עתידים להיכרת מתחת השמים, והואיל והמלאכים הם בגדר אלוהות לפי דמיונו, הם בסכנת כילוי והשמדה מתחת השמים, לפי הפסוק הזה.


ובגלל שהקב"ה עתיד להשמיד את המלאכים, ולעומתם בני האדם אינם בסכנת השמדה והכרתה, המלאכים הקדושים יקנאו בבני-האדם, ואף עלולים להזיק ולפגוע בבני-האדם!


ואין תחתית לתהום טמטומו המבאישה, שהרי הפסוק הזה עוסק באלילים ובעבודה-זרה! ואיך עלה על דעתו שמדובר במלאכים? וכי בגלל שהמלה "אלהים" היא שם משותף ובכלל מובניה גם מלאך, בגלל זאת המלאכים הם בגדר "אלוהות" והם שווים לאלילים ולעבודה-זרה? וכי המלאכים בסכנת הכרתה והשמדה? וכי הם חיים על הארץ מתחת לשמים כמו בני האדם?


זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת יכרית וישמיד את מלאכיו עושי דברו? וכי יעלה על הדעת שמלאכי השרת הקדושים והטהורים מקנאים? וכי יש אצלם קנאה ושנאה ותחרות? וכי יש להם תכונות נפשיות אנושיות? וכי יש להם גוף ובו נפש אשר קולטת רשמים ומתעוררת ומתפעלת לקנא? וכי יעלה על הדעת שהם מבקשים להזיק לבני האדם? וכי יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת עזב את הארץ והפקיר אותה לחסדי מלאכים מרושעים ונבזיים?


מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!


נמצא אפוא, שלפי המין הזוהרי, מלאכי השרת הם אלילים בשר ודם, בעלי מידות רעות כקנאה ושנאה ונקמנות, מרושעים ואף אלימים ועלולים להזיק לבני האדם, ומעל לכל, לפי הכסיל הזוהרי, ה'-אלהים-אמת עזב את הארץ והפקיר אותה לחסדי יצורים מתועבים ומרושעים!


ומלבד החירוף והגידוף שיש בדבריו קמי המלאכים הקדושים והטהורים, השכלים הנבדלים, ומלבד החירוף והגידוף קמי שמיא, שמלאכיו המקורבים ביותר הם יצורים חומריים מטונפים ומתועבים, המין הזוהרי מערער בדבריו אלה על שני יסודות בדתנו: 1) היסוד העשירי, לפיו כל פועַל ה' בצדק מדוקדק, ואין עוול לפניו ולו הקל מן הקלים; 2) והיסוד האחד-עשר, לפיו לא עזב ה' את הארץ ולא הפקיר אותה לשום גורם, כל-שכן ליצורים מרושעים ומסוכנים מאד.


"והיסוד העשירי, שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר עזב ה' את הארץ, אלא כמו שאמר: 'גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם [לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו' (יר' לב, יט)], ואמר: 'וַיַּרְא יְיָ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' [בר' ו, ה], ואמר: 'זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה' [בר' יח, כ] – הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה".


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".


לפי הרשע הזוהרי המלאכים מקנאים ונוקמים כבני האדם, וברור שאין קנאה ונקמה שנובעת מקנאה אלא לבעלי נפש בגוף – שהרי התעוררות והתפעלות והתרגשות נפשית שכזו, וכל-שכן כאשר היא מעוררת לפעולה של איבה ונקמה, נובעת מקליטת רשמים חיצוניים בחושים חומריים, אשר מעוררים את הנפש להתפעל ולהתעורר בכיוונים שונים. יתר-על-כן, ייחוס הגשמה למלאכים מוביל בהכרח להשקפה רעה מאד, לפיה המלאכים הינם כבני האדם שוכני בתי חומר, אשר אוכלים ושותים ובועלים – והנה לפניכם שני קטעים נבחרים מפירושו של רס"ג לספר איוב (עמ' כו–כט; ולמקורות נוספים ראו: 'מיהו השטן שנזכר בכתבי הקודש?'):


"ומי שאפשרי לדעתו שיהיו המלאכים מקנאים שהוא אחד ממיני הכעס, יתחייב לאפשר הנחת פעולות התאוות למלאכים והם האכילה והשתייה והתשמיש ויתר הדברים הנגעלים הבזויים, אשר נָצַר ה' את מלאכיו מהן [=מן הפעולות שנובעות מהצרכים החומריים והבהמיים של האדם, שהרי כולן נועדו לקיים את הגוף באופן תקין כדי לאפשר את התפתחות השכל, שהוא צלם האלהים שהוענק לאדם ואשר בפעולתו בחיובי מתגלית רוממות אנושיותו]".


"וכבר הגיעני על אחד החיצונים ['ואפשר לתרגם המינים' (קאפח)] שחלק בזה עד שדימה כי השטן הזה מלאך, ושהקנאה והתחרות והשאפתנות אפשרי שיהיו בפועל מצד המלאכים, כפי שטעה [אותו המין] בפרשת איוב וקנאת השטן בו, וראה שלא תהא שיטתו שלֵמה אם לא יאמר שהמלאכים אוכלים ושותים, ולכן סתם פִּרצת שיטתו ואִפשר אותם [כלומר, החליט שהמלאכים נזקקים לאכילה ולשתייה]. ושוב ראה עוד [אותו המין], כי בהניחו עליהם את זאת [את התשוקה לתאוות הבהמיות] יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני-אדם [...] ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים".


ויתרה מכולן, השקפת הגשמות בעניין המלאכים מובילה להשקפת הגשמות בעניינו של בורא-עולם, שהרי אם קיימת גופניוּת בעליונים מדוע שהיא לא תהיה קיימת גם אצל הבורא?!


דוגמה נח


בהמשך ההקדמה לספר הזוהר הפגאני (ט ע"ב) המכשף הזוהרי מוסיף לפרש את הפסוק בירמיה שראינו בדוגמה הקודמת (י, יא), והנה שוב הפסוק מירמיה: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה [=כך תאמרו להם: אלוהות שאת השמים והארץ לא בראו יאבדו מן הארץ ומתחת השמים האלה, וברור שהכוונה לאלילים ולפסילים אשר עתידים להיעקר ולהימחות מן העולם-הזה]", ועתה לדברי המכריט:


"'וְאַרְקָא' – היה צריך לכתוב 'וארעא' [בעי"ן ולא בקו"ף, וארעא היא ארץ בארמית], אלא בגלל ש'ארקא' היא אחת מאותן שבע ארצות שלמטה [שבע ארצות הגיהינום]. ובאותו מקום ישנם בני בניו של קין. לאחר שגורש מעל פני הארץ, ירד שם ועשה תולדות, והשתבש שם, שלא ידע כלום. [...] ושם שני ממונים ששולטים [...] ושָׁם קטרוג זה בזה [=הם מקטרגים אחד על השני]. ובשעה שירד לשם קין, השתתפו זה-עם-זה והשלימו כאחד [קין עשה שלום ביניהם], והכל רואים שהם תולדות קין [כלומר השדים הללו הם בניו של קין]. ועל זה הם בשני ראשים כמו שתי חיות [...] והם שני ממונים: עפרירא וקסטימון, ודמותם כדמות מלאכים קדושים בשש כנפיים, אחד דמותו כמו שור, ואחד דמותו כמו נשר, וכשמתחברים נעשים דמות אדם.


כשהם בחושך, מתהפכים לדמות של נחש בשני ראשים, והולכים כנחש, וטסים לתוך התהום ורוחצים בים הגדול [ממש כמו הדרקונים שבמיתולוגיה הסינית]. כשמגיעים לשלשלת עזא ועזאל [שני שֵׁדים] ומרגיזים אותם ומעוררים אותם, והם מדלגים לתוך הרי החושך, וחושבים שהקב"ה רוצה לתבוע להם דין. ושני ממונים אלו, שטים בים הגדול ופורחים משם, והולכים בלילה לנעמה, אֵם השדים, שטעו אחריה יראים ראשונים וחשבו להתקרב אליה [נעמה, אם השדים, פיתתה את ה'יראים הראשונים']. והיא מדלגת ששים אלף פרסאות, ונעשית בכמה ציורים לגבי בני אדם כדי שיטעו אחריה בני אדם [והיא מפתה ומטעה גם את בני האדם].


ושני ממונים אלה פורחים ומשוטטים בכל העולם [...] והם מעוררים לאותם בני בניו של קין ברוח של יצרים רעים לעשות תולדות [עפרירא וקסטימון מעוררים יצרים רעים]. השמים ששם הם שולטים אינם כאלה, והארץ לא מולידה בכוחם שלהם זרע וקציר כמו אלה [כלומר הם חיים בעולם אחר לחלוטין]. [...] והם אלהי השמים וארקא לא עשו, יאבדו מארץ עליונה של תבל, שלא ישלטו בה ולא ישוטטו בה, ולא יגרמו לבני אדם להיטמא ממקרה לילה [עפרירא וקסטימון הם הגורמים לקרי ולהרהורים רעים]. ועל זה יאבדו מהארץ ומתחת השמים, שנעשו בשם [הארץ והשמים נעשו בשמות קדושים] שלא אלה [שלא על-ידם], כמו שנתבאר".


וריבוי בהזיות פגאניות כעורות ותיאורן לפרטי פרטים לא מאפשר למחשבה לראות בדברים רק אגדות ריקות ומשלים נבובים, שהרי לפי הוזי ההזיות ספר הזוהר הוא ספר קדוש, ממש כמו ספר התורה! לא ספר אגדות "עלי בבא וארבעים השודדים" ואפילו לא אגדות חז"ל אשר יש לברור בהן את הבר מן התבן, אלא לפי הוזי ההזיות, דברי הזוהר הפגאני כדברי אלהים חיים!


בדרך זו מוחדרות למחשבה בקטע הנדון שלל נזקים והשקפות רעות, כגון: 1) האמונה בקיומו של גיהינום מוחשי; 2) קיומם של מלאכים-שדים מרושעים שמקטרגים ומזיקים לבני האדם; 3) תפישה חומרית, גסה ומעֻוותת של העולם-הבא, אשר מובילה להזיות ולשיבוש יסודי הדת; 4) ערעור על יסוד הבחירה שהרי מהאמור לעיל עולה שהאדם אינו האחראי למעשיו הרעים; 5) הקב"ה ברא את עולמו באמצעות שמות קדושים, כאילו ה' יתעלה הינו מכשף רב עוצמה; 6) אמונה בקיומם של שדים דמיוניים, שהיא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא ועבודה-זרה; 7) טינוף המחשבה בהזיות אשר מטמטמות את שכל האדם ומכבות את אור שכלו הרוחני.


ובכל ההזיות הפגאניות הללו שוגים כומרי הדת האורתודוקסית וחסידיהם השוטים – וזו ראיה נוספת לכך שספר הזוהר אינו ספר משלים בעיני המקובלים הפגאניים, אלא ספר שכל אמריו אינם יוצאים מדי פשוטם למעט אולי מקומות בודדים מאד, ממש כמו ספר תורת-האמת!


כמו כן, כל ההזיות הללו מובילות למסקנה שקשורה לדוגמה הקודמת, ואסביר: הכסיל הזוהרי מסביר שלא המלאכים הם אלה שיאבדו מן הארץ וכפי שהוא מפרש ברוב סכלותו את הפסוק הנדון, אלא השדים עפרירא וקסטימון הם אלה שיאבדו מן "הארץ העליונה, שלא ישלטו בה ולא ישוטטו בה, ולא יגרמו לבני אדם להיטמא ממקרה לילה", ושימו לב למסקנתו הסופית:


"ולכן, פסוק זה [הנדון] הוא תרגום, שלא יחשבו מלאכים עליונים שעליהם אומרים, ולא יקטרגו לנו. ועל זה הסוד של 'אֵלֶּה' כמו שנתבאר, הוא דבר קדוש שלא מתחלף בתרגום".


כלומר, הפסוק הנדון בירמיה נאמר בלשון התרגום, כדי שלא יבינו אותו המלאכים-השדים העליונים, וכך הם לא ישגו לסבור שמדובר בהם, ולא יקנאו ולא יקטרגו על בני האדם לפני בורא-עולם! וזה הוא "הסוד" לפיו מלה אחת בפסוק נכתבה בעברית: "אֵלֶּה", דהיינו עפרירא וקסטימון נרמזו במלה זו – ומצעד האיוולת הזה מתואר כסוד מסתרי-תורה וכ"דבר קדוש"!


וכי יעלה על הדעת שהמלאכים העליונים אינם מבינים ארמית? וכי יעלה על הדעת שהנביא ירמיה אמר את הפסוק בארמית כדי להסתיר את הפסוק מהמלאכים? וכי יעלה על הדעת שהמלאכים מקנאים ומקטרגים לפני בורא-עולם ואף מזיקים ופוגעים בבני האדם? וכי ה' יתברך אינו שופט צדק? וכי ניתן להשפיע עליו בקטרוגים ולהסיתו לפסוק דין מעוקל? וכל מי שסובר שיש לפניו יתעלה קטגורים מרושעים, לא רק משחית את דעתו בהזיות, ולא רק מחרף ומגדף את המלאכים הקדושים והטהורים, אלא גם מייחס לבורא הגשמה, שהרי רק אליל בשר ודם זקוק למקטרגים שיביאו לפניו מידע שנעלם ממנו, ורק אליל בשר ודם יושפע מקטרוגים חיצוניים, שאף עלולים לגרום לו לעוות את פסק דינו מקו האמת והצדק, כשופטי הרשע.


וכל המגרעות הללו אינן אלא לשוכני-בתי-חומר אשר בעפר יסודם, וייחוס מגרעת מן המגרעות הללו שתוארו לעיל בזוהר הפגאני לה' יתעלה שמו הוא בגדר הגשמה ברורה – ואין לו גוף ולא דמות הגוף ואינו כוח בגוף, ולא יעלה על הדעת שיש לו מגרעת או העדר ידיעה, ולא ייתכן שהוא יתעלה נתון וכפוף להשפעות חיצוניות מכל סוג שהוא, ולכן לעולם דינו דין צדק ואמת!


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ט)
.pdf
Download PDF • 200KB

186 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page