top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ז)

טרם שאחל, אבקש להוסיף תמיהה בעניין ספר הזוהר: כידוע לפי שיטת רוב הוזי ההזיות אשר סוטים אחרי הקבלה הפגאנית, ספר הזוהר נמסר לנו על-ידי בר יוחאי, שהפך בספר זה למוסֵר התורה החדש ואף לשיקוץ נעבד. ובכן, שאלה גדולה קמה וניצבה: איך ייתכן שהקב"ה ימסור לנו תורה חדשה שלא בלשון הקודש? ולהבדיל, תמיהה זו נכונה גם לגבי התלמוד הבבלי הבלול, שהרי לפי האורתודוקסים כל המובא בו נאמר למשה רבנו אות באות בהר סיני.


כמו כן, הואיל ומצאנו בספר הזוהר שלל הזיות מאגיות, ואין צל של ספק שישנן רבות מאד כחול אשר על שפת הים, ראיתי לנכון להקדים לחלק זה מבוא בעניין חומרת ההזיות המאגיות, ואף שאין בעניין זה מן החידוש, ראוי הוא להופיע בסדרת המאמרים על ספר הזוהר הפגאני, ובכל פעם שנמצא עוד הזיה נוכל להפנות למבוא לחלק ז, מבלי להרחיב עוד בעניין זה.


על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):


"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ונחתום את המבוא לחלק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


דוגמה מב


בהמשך הקדמת הספר נאמר כך (ז ע"א):


"פתח רבי אלעזר ואמר: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' [תה' לא, כ], כמה הוא הטוב העליון והנכבד שעתיד הקב"ה לעשות [...] לאותם צדיקים עליונים יראי חטא שמשתדלים בתורה, כשנכנסים לאותו עולם [...] וזהו עונג החיים ששופעים מהעולם-הבא לחי העולמים".


מן המשפט האחרון עולה, שהעולם-הבא שופע "עונג חיים" להקב"ה, ואם כך, הרי שמציאותו וחִיותו של בורא-עולם תלויות בשפע החיים ששופע עליו מהעולם-הבא. ובמלים אחרות, יש בהכרח אלוה מעל הקב"ה שיצר את העולם-הבא ואת הקב"ה, שהרי אם הקב"ה תלוי במציאותו בעולם-הבא, הרי שבהעדר קיומו של העולם-הבא תיעדר מציאותו של בורא-עולם. לפיכך, מן ההכרח לסבור שיש אלוה מעל הקב"ה אשר יצר את העולם-הבא, וביצירתו התאפשרה יצירתו וקיומו של בורא-עולם, האל הגדול הגיבור והנורא שיצר את האדם.


קצרו של דבר, בהחדרת ההזיה שהעולם-הבא שופע "עונג חיים" להקב"ה, הטמא ששרבט את ההזיות הללו מחדיר את ההשקפה שבורא-עולם אינו אל יחיד ומיוחד שאין כיוצא בו.


ומשרבט ההזיות הללו אפילו לא ידע את ההלכות הראשונות ב"משנה תורה":


"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה שביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך-הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם, הוא שהנביא אומר: 'וַייָ אֱלֹהִים אֱמֶת' [יר' י, י] – הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתתו. והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דב' ד, לה] – כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו".


דוגמה מג


בהמשך שרבוטי הזוהר שם (ז ע"א), נדרש המשך הפסוק הנדון:


"'פָּעַלְתָּ' [תה' לא, כ] – זה גן העדן העליון, שכתוב: 'מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ' [שמ' טו, יז], וזהו 'פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' שם]; 'נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [שם] – זה גן העדן שלמטה שכל הצדיקים עומדים שם ברוח, שנתלבשה בלבוש יקר כצורה ודיוקן של העולם-הזה, וזהו 'נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [שם], באותה צורה של בני אדם שבעולם-הזה. ונמצאים שם ופורחים באוויר ועולים לתוך ישיבת הרקיע באותו גן העדן שלמעלה, ופורחים ורוחצים בְּטַלֵּי נהרות אפרסמון טהור, ויורדים ושורים למטה. ולפעמים נראים נגד בני אדם לעשות להם נסים כמו מלאכים עליונים, כמו שראינו עכשיו את אור המאור העליון, ולא זכינו להסתכל ולדעת בסודות של חכמה יותר".


ואיך הטמא המשוקץ הזה ידע מה שיש בעולמות העליונים? והלא אפילו הנביאים ואפילו משה רבנו ע"ה לא ידעו מה יש בעולם-הבא, והנה דברי הנביא: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג), וכן פוסק רבנו (תשובה ח, יא–יג):


"[יא] הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם-הזה להשיגהּ ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים, אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של עולם-הזה אלא דרך משל. [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון, הוא שאמר דוד: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם' [תה' לא, כ] [...] [יב] כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם-הבא אין כוח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופיה ועצמה אלא הקדוש-ברוך-הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל; [יג] אבל טובת חיי העולם-הבא [=העונג הנפשי הנצחי] אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה נביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ'. כלומר, הטובה שלא ראתה אותה עין נביא, אלא עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


עוד נאמר בזוהר לעיל, שרוחות הצדיקים מתלבשות ב"לבוש יקר כצורה ודיוקן של העולם-הזה", ובמלים אחרות, העולם-הבא הוא עולם גשמי וחומרי, והוא מוסיף ומדגיש זאת: "באותה צורה של בני אדם שבעולם-הזה", ובסוף דבריו הוא חוזר על ההזיה הזו: "כמו שראינו עכשיו את אור המאור העליון", וכוונתו לרב המנונא הזקן שבא מעולם המתים והתלבש בלבוש גשמי וחומרי ונראה להם כחמָּר, והרחבתי בעניין ההזיה הזו בדוגמה מא שבחלק הקודם.


זאת ועוד, הצדיקים הללו שהתלבשו בלבוש גופני, יש להם יכולת לפרוח באוויר: "ופורחים באוויר ועולים לתוך ישיבת הרקיע באותו גן העדן שלמעלה". ושם, בגן עדן שלמעלה הם "רוחצים בְּטַלֵּי נהרות אפרסמון טהור", ולאחר מכן חוזרים ויורדים לגן עדן שלמטה. ועל תפישת העולם-הבא כעולם של תענוגות גופניים ראו: "האם יש חיים לאחר המוות?", ושם העתקתי את דברי רבנו שבהקדמתו לפרק חלק, שם הוא מתאר חמש כיתות משובשות ששקעו בהזיות ודמיונות בעניין העולם-הבא, וההזיה שהובאה בזוהר לעיל מתאימה לכת הראשונה:


"והנה כת סוברת כי האושר הוא גן עדן ושהוא מקום שבו אוכלים ושותים בלי יגיעה גופנית ובלי עמל, ויהיו בו בתים מאבנים יקרות ומצעות של משי ונהרות זורמים יין ושמני בושם, והרבה מסוג זה. ושהנקמה גהינום, ושהוא מקום לוהט-אש שבו נשרפות הגופות ומתענים בו בני אדם במיני עינויים שיארך סיפורם. ולומדים אנשי כת זו על דעה זו במאמרים רבים מדברי חכמים [=אגדות חז"ל] עליהם השלום שמתאימים לכאורה לטענותיהם, [כולן] או רובן".


במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות?" התבאר, כי רובם המכריע של עושקי דת משה בתקופת רבנו סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. סכלותם ומינותם גררו אותם לעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות מתוך ניסיון למלא במשהו את אפלת הריקנות הסמיכה שייסרה את נפשם. אולם, עיסוקם ושקיעתם בתענוגותיהם ובהנאותיהם הגופניות יצר אצלם קושי גדול מאד להיפרד מהן אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא!


לפיכך, הם אימצו אל חיקם בשתי ידיהם את ההשקפה כי השׂכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, וכמו שראינו לעיל בזוהר, ותפשו את חיי-העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית בדומה לתחיית-המתים, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם הבהמיות.


והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):


"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון, שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף [מפני שהם מחוברים בעבותות לבהמיותם], ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [=מאפייני ומצבי הגוף] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה (כח, ט)]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי".


כלומר, מרוב להיטות הסכלים אחר התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית טהורה ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה: קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים העוברים והחלים על הגופות (=המקרים), שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה (ח, ג): "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן". ברם, כל מה שאינו גוף או אינו עניין שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.


רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שיסוד השקפת הגשמות הינו הנטייה אחר התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים ושפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם ובצביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את דבריהם כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים".


השקפה רעה נוספת שעולה מן הקטע שנדון בדוגמה זו היא שהמתים חוזרים לחיים. הזיה זו מדרדרת לפנייה אל המתים, שהרי אם המתים מסוגלים לשוב לעולם-החיים, קרוב לוודאי שניתן לתקשר עם המתים – שהרי מדובר בעניין פשוט יותר וקל יותר לקבל, מאשר שהם יחזרו לחיים לזמן קצר ויתגלו לבני האדם, כל-שכן שמדובר בהזיה פגאנית נפוצה מאד בעולם. וכבר ראינו בדוגמה יג, שהטמא מעליל על ר' חייא שהוא היה מן המינים הדורשים אל המתים.


ועל כל ההזיות שהובאו בקטע הנדון אומר הטמא: "כאן נחקק סוד החכמה, וכל הסודות נכללו כאן". ואם מדובר בסודות נעלים, איך הוא מעז לכתבם עלי-ספר ולהפיצם לכל זב ומצורע?


ויתרה מכולן, מדברי הטמא עולה, שכל דבריו הם דברים שנועדו להבינם כפשוטם! שהרי לאחר שהוא מתאר את הלבושים של רוחות הצדיקים בעולם-הבא, הוא מספר מעשה שאירע במציאות. כלומר, הצדיקים הללו המתלבשים בלבוש גופני "לפעמים נראים נגד בני אדם לעשות להם נסים כמו מלאכים עליונים, כמו שראינו עכשיו את אור המאור העליון [וכאמור, כוונתם לפגישתם עם החמָּר רב המנונא סבא שנלווה להם ושוחח עמם בדרך], ולא זכינו להסתכל ולדעת בסודות של חכמה יותר". נמצא, שיש להבין את דבריו בעניין הלבושים הגופניים וכל התיאורים בעניין העולם-הבא או כפי שהוא קורא לו "גן עדן" – הכל כפשוטו!


ואגב, הפסוק שהוא מביא ממנו "ראיה" לקיומו של "גן העדן העליון" עוסק בכלל בבית-המקדש, והנה הוא לפניכם: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְיָ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמ' טו, יז). מדובר אפוא בשיכור הוזה הזיות שהחדיר הזיות פגאניות מספרי עובדי האלילים והמוסלמים הקדמונים, עד ליצירת קבלה חדשה ופגאנית, חשוכה ופרימיטיבית.


דוגמה מד


בהמשך שרבוטי הזוהר שם (ז ע"א), נאמר כך:


"פתח רבי אבא ואמר: 'וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ' [שו' יג, כב], אף-על-גב שמנוח לא היה יודע מה מעשהו [דהיינו שהוא היה עם-הארץ וכדרש חז"ל], אמר [מנוח]: הואיל וכתוב: 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' [שמ' לג, כ], וודאי אנו ראינו [את אלהים] ומשום כך מות נמות".


ובכן, הבער הנבער ששרבט את ההזיות הללו לא ידע ש"אלהים" הוא שם משותף לה'-אלהים-אמת, למלאכים ולדיינים, כלומר, דברי מנוח אמורים לגבי המלאך; וכן לא ידע הבער שהפסוק שהוא דורש: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", אינו עוסק בראיית עיני הבשר, אלא בהשגה שכלית; ועוד לא ידע הבער שאסור באיסור חמור לייחס לה' תמונה ומראה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


בורותו וסכלותו מחדירות הזית מינות חמורה, לפיה ניתן לראות את ה' בעיני הבשר! אמנם, לא הייתה לטמא ברירה, והוא נאלץ לטשטש את הזית המינות הזו לפיה יש לה' תמונה, שהרי בספר שופטים שם, בפסוק שקודם לפסוק שנזכר לעיל (יג, כא), נאמר במפורש שמנוח ואשתו ראו מלאך: "וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְיָ לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְיָ הוּא".


לפיכך, הטמא מטשטש את מינותו בדברים עמומים, ומוסיף ואומר כך בהמשך דבריו:


"ואנו [מנוח ואשתו] ראינו וזכינו לאור הזה שהיה הולך עמנו ונתקיים בעולם, שהרי הקדוש-ברוך-הוא שלח אותו אלינו להודיענו סודות של החכמה שגילה, אשרי חלקנו".


בתחילה הוא אמר שמנוח ראה את תמונת אלהים, אך לאחר מכן הוא אומר שמנוח ראה את האור "שהיה הולך עמם ונתקיים בעולם", ואשר נשלח אליהם מאת בורא-עולם. אך את הזיית המינות הוא כבר החדיר, וטשטושה עתה בדברים מהופכים לא יועיל לעקרה. להיפך, טשטושה רק מעניק "תעודת הכשר" להזיית המינות, מפני שהיא תקל עליו להחדירה לעם ה' צבאות.


כמו כן, חז"ל הסיקו במפורש שמנוח עם-הארץ היה, ואף-על-פי-כן הטמא מתעקש שה' גילה לו "סודות של חכמה", ואיך ייתכן שה' יגלה סתרי חכמה לעם-הארץ? "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן" (מש' יז, טז), ודברי הטמא קרובים לטענת המוסלמים הטיפשים, שה' ניבא את המשוגע אף-על-פי שהוא היה אנאלפבית, ועוד מביאים מזה ראיה לאמיתת נבואתו. כלומר, הם טוענים שהוא לא ידע קרוא וכתוב, ולכן מן ההכרח שהוא קיבל את הקוראן מה'.


דוגמה מה


בהמשך שרבוטי הזוהר שם (ז ע"א), נאמר כך:


"הלכו [רבי אלעזר ורבי אבא], הגיעו להר אחד והייתה השמש נוטה, התחילו ענפי האילן של ההר להקיש זה-עם-זה ואמרו שירה. בעודם הולכים, שמעו קול אחד חזק שהיה אומר: בְּנֵי אלהים קדושים, אותם שהתפזרו בין החיים של העולם-הזה, אותם מאורות בני הישיבה, התקבצו למקומכם להשתעשע עם רבונכם בתורה. פחדו אלו ועמדו במקומם וישבו".


בהמשך נוכיח, שהטמא סבור שכל החיזיון הזה התרחש במציאות, כלומר, לא מדובר במשלים אלא בפשטים גמורים! הטמא גם מחדיר כאן הזיות מאגיות ומחריב את דעתו של עם חכם ונבון. כמו כן, יש כאן גם מגמה להסית ולהדיח לעבודת בשר ודם, שהרי לפי הטמא, רבי אלעזר ורבי אבא אינם בני אדם, אלא הם "בני אלהים קדושים, אותם שהתפזרו בין החיים של העולם-הזה". כלומר, הם ישויות אלהיות שהתפזרו בין בני האדם, אך מקורם ומהותם שונה לחלוטין ממקורם וממהותם של בני האדם. ובדברים אלה הוא מחדיר הערצה פגאנית לבשר ודם.


בהמשך ההזיה הזו נאמר שם כך:


"בינתיים יצא קול כמו מקודם ואמר: סלעים חזקים פטישים רמים, הנה בעל הגוונים מרוקם בציורים עומד על כיסא השלטון, היכנסו והתקבצו".


ושוב הטמא מחדיר הזיית מינות לפיה יש לה' ציור ותמונה, שהרי הקב"ה הוא "בעל הגוונים מרוקם בציורים", ולא רק זאת, אלא שהוא גם "עומד על כיסא השלטון", ואין עמידה וישיבה וכו' אלא לשוכני-בתי-חומר אשר-בעפר-יסודם, יתעלה ויתרומם שמו מהבלי הבער הזה. וכאמור, בהמשך נראה שכל החיזיון הזה לא ריצד בכוח המדמה של רבי אלעזר ורבי אבא, ולא רק מפני שהם לא היו נביאים, אלא בעיקר מפני שהטמא מצהיר במפורש שמדובר בפשט.


בהמשך ההזיה הזו נאמר שם כך:


"בשעה ההיא שמעו את קול ענפי האילנות חזק ותקיף, והיו אומרים: 'קוֹל יְיָ שֹׁבֵר אֲרָזִים' [תה' כט, ה]. נפלו על פניהם רבי אלעזר ורבי אבא ופחד רב נפל עליהם, קמו בחיפזון והלכו, ולא שמעו דבר, יצאו מן ההר והלכו".


וכבר ראינו לעיל שהטמא משלב בספרו תיאורים דרמטיים מרתקים, שנועדו להפליא את הפתאים ולשכנעם שמדובר בסודות נשגבים ונסתרים מאד, וגם כאן יש תיאור דמיוני שכזה: "נפלו על פניהם רבי אלעזר ורבי אבא ופחד רב נפל עליהם", פשש... שיא ההוד והקדושה...


ועתה תראו שכל ההזיה הזו התרחשה לפי הטמא כפשוטה, וזה לשונו בהמשך שם (ז ע"ב):


"כשהגיעו לבית רבי יוסי בן רבי שמעון בן לקוניא, ראו שם את רבי שמעון בן יוחאי. שמחו. שמח רבי שמעון ואמר להם: וודאי דרך של נסים ואותות עליונים עברתם, שאני ישנתי כאן, וראיתי אתכם ואת בניהו בן יהוידע ששולח לכם שתי עטרות על-ידי זקֵן אחד לעטרכם. וודאי שבדרך הזו הקדוש-ברוך-הוא היה. ועוד, שראיתי את פניכם משונות. אמר רבי יוסי: יפה אמרתם, שחכם עדיף מנביא".


ובכן, לפי הטמא, בר יוחאי אומר שהדרך שעברה עליהם הייתה "דרך של נסים ואותות עליונים", דהיינו נסים שהתרחשו במציאות הממשית, ומסוף דבריו עולה שוב שהחכמים הללו שנזכרו, ושהתרחשו להם הנסים והמופתים הללו, לא היו נביאים: "שחכם עדיף מנביא", ואף-על-פי-כן, התרחשו להם נסי-נסים. קצרו של דבר, לא מדובר בנבואה אלא במציאות.


כמו כן, הטמא מתאר את בר יוחי כאלוה שיודע את הנסתרות, שהרי בר יוחי ראה בעת שהוא ישן, דהיינו בחלומו, את בניהו בן יהוידע ששלח את רב המנונא הזקן מעולם המתים לעולם החיים, כדי לעטר את רבי אלעזר ורבי אבא בשתי עטרות (של 'סודות עליונים' כאמור). כמו כן, הטמא ידע שבר יוחי לא היה נביא ושאין שום דרך שהוא ראה מראה נבואה בחלום. ולכן הוא מוסיף בסוף דבריו ש"חכם עדיף מנביא", דהיינו בר יוחי ושאר החכמים שנזכרו עדיפים על נביאי ישראל, שהרי יש להם כוחות מאגיים וכוחות נסתרים נשגבים יותר מנביאי ישראל!


בנוסף לאמור, הטמא מחדיר את תפישת מדרשי חז"ל כפשוטן, שהרי הוא מעוות את כוונת חכמים באמרם על דרך הדרש בתלמוד (ב"ב יב ע"א) ש"חכם עדיף מנביא": הטמא התכוון לרומם את החכמים כאילו הם בדרגה נשגבה יותר מאשר הנביאים, ואילו חכמים ע"ה התכוונו בכלל לרומם ולבסס את מעמד החכמים בעיני ההמון, וזאת כדי שלא לפתוח פתח לעמי הארצות לטעון שאין לחכמים סמכות להורות את ההלכה למעשה, מפני שאינם נביאים.


זאת ועוד, ייחוס מעלה נשגבה שכזו לבשר ודם, תדרדר בהכרח להערצתו, כי אם החכמים עדיפים במעלתם על הנביאים (גם על משה רבנו ע"ה), הרי שהם קרובים מאד למעלה של אלהות, ולכן חובה להתייחס אליהם כאל אלהים או כבנים של אלהים עלי אדמות. והערצת בשר ודם היא מן המאפיינים הנפוצים ביותר בדת האורתודוקסית, מפני שבלעדיה, דברי נושאי הדת החדשה ייבָּחנו באופן ביקורתי ומדעי, וסכלותם ופסולת הסיגים שבידם יתגלו לעין כל.


בסיום ההזיה הזו אומר הטמא שם:


"בא רבי אלעזר ושם את ראשו בין ברכי אביו וסיפר לו את המעשה. פחד רבי שמעון [בר יוחאי] ובכה, אמר: 'יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי' [חב' ג, ב]".


פשש... שמעתם? שיקוץ שמעון פחד ובכה מאד, וכל הבכי והנהי והחרדה הללו נועדו להפליא את הפתאים ולהחדיר למוחם העקוש שמדובר בעניינים נשגבים ונעלים מאד-מאד.


"הסבון בכה מאד, דני לא רוצה בי עוד, ומברשת השיניים מתייפחת שבעתיים, ואומרת למשחה, אל תבכי אך היא בוכה" וכו', "שורום זורום זורום רים, שורום זורום זורום רים"...


דוגמה מו


בהמשך שרבוטי הזוהר שם (ז ע"ב), נאמר כך:


"'יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי' [חב' ג, ב], את הפסוק הזה אמר חבקוק בשעה שראה מיתתו, והתקיים על-ידי אלישע. למה נקרא חבקוק? משום שכתוב: 'וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן' [מ"ב ד, טז], וזה היה בנה של השונמית. ושני חיבוקים היו: אחד של אימו, ואחד של אלישע, שכתוב: 'וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו' [מ"ב ד, לד] [...] והוא אמר: 'יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי', שמעתי מה שהיה לי שטעמתי מהעולם ההוא ופחדתי. התחיל לבקש רחמים על נפשו" וכו'.


ואיך ייתכן שחבקוק "טעם" מהעולם-הבא? ועוד ידע לתאר את טעימתו? והלא ישעיה אומר: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


כמו כן, משרבט הזוהר החליט שחבקוק הנביא היה בנה של השונמית, דבר שאין לו שום יסוד. עוד הוא טוען, שאת הפסוק הזה אמר חבקוק בשעה שאלישע החייה אותו. ברם, בנבואת חבקוק שם נאמר (ג, א–ב): "תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיֹנוֹת, יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי" וכו', כלומר, הפסוק הזה נאמר כשחבקוק היה כבר נביא בוגר, ואילו אלישע החיה נער קטן. כמו כן, טענתו שחבקוק נקרא על שם שני החיבוקים שקיבל: מאימו ומאלישע הנביא, פשוט הזוי, שהרי איזו אֵם אינה חובקת את בנה? וכן אלישע הנביא לא חיבק את הנער אלא גהר עליו: "וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד" (מ"ב ד, לד).


בהמשך שרבוטי ההבלים שוב שיקוץ שמעון בוכה ואף נופל על פניו, וכך נאמר שם:


"בכה רבי שמעון ואמר, אף אני ממה ששמעתי פחדתי מהקדוש-ברוך-הוא".


כלומר, הטמא מחדיר לנו את ההזיה שגם שיקוץ שמעון, כמו הנביא חבקוק, שמע דברים נשגבים ונסתרים שגרמו לו לפחוד פחד גדול מהקב"ה, והטמא מוסיף ואומר שם:


"הֵרים [שיקוץ שמעון] ידו על ראשו ואמר: ומה רב המנונא הזקן, אור התורה, אתם זכיתם לראות פנים בפנים, ולא זכיתי בו".


כלומר שיקוץ שמעון מתבכיין למה הוא לא זכה שרב המנונא הזקן יבוא מן המתים לגלות לו "סתרי תורה", אך הטמא לא מקפח את שיקוץ שמעון, והנה המשך הדברים שם:


"נפל על פניו [שיקוץ שמעון נפל על פניו ועבר לעולמות העליונים] וראה אותו [את רב המנונא הזקן בעולם-הבא] עוקר הרים, מאיר נרות בהיכל מלך המשיח. אמר לו [=אמר רב המנונא הזקן לשיקוץ שמעון]: רבי, באותו העולם תהיו שכנים בעלי הוראה לפני הקדוש-ברוך-הוא".


כלומר, רב המנונא הזקן, "אור המאור העליון", "עוקר הרים ומאיר נרות בהיכל מלך המשיח" שבעולם-הבא, קורא לשיקוץ שמעון: "רבי", ומרגיע אותו שלא יתבכיין, כי בעולם-הבא יהיו שיקוץ שמעון ושמשון ויובב [ר' אבא ור' אלעזר בנו] "בעלי הוראה לפני הקדוש-ברוך-הוא".


פשש... איזה גדול שיקוץ שמעון! לא רק שרב המנונא הזקן "עוקר הרים ומאיר נרות בהיכל מלך המשיח", קורא לו "רבי", אלא שהוא יהיה בשורה הראשונה בעולם-הבא לפני הקב"ה!


ולסיום עניין זה נאמר שם:


"מהיום ההוא היה קורא [שיקוץ שמעון] לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא: 'פניאל', כמו שנאמר: 'כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים' [בר' לב, לא]".


כלומר, משרבט הזוהר הִשווה בין "התגלותו" של רב המנונא הזקן, שחזר מעולם המתים לפי דמיונו, ונגלה לרבי אלעזר ולרבי אבא – למראה הנבואה של יעקב אבינו את המלאך, ובמלים אחרות: מעלתם של שמשון ויובב היא כמעלתו של יעקב אבינו, אך מעלתו של שיקוץ שמעון גדולה אפילו ממעלתו של יעקב אבינו, שהרי אם מעלת בנו היא כשל יעקב אבינו, ברור שמעלת שיקוץ שמעון גדולה ממעלת יעקב אבינו. כמו כן, ליעקב אבינו לא היו יכולות ליפול על פניו ולהתחבר לעולם-הבא, ולראות מראות שאפילו משה רבנו ע"ה לא היה מסוגל לראותם.


כמו כן, לשיקוץ שמעון ולשמשון ויובב שמוּרים מקומות בשורה הראשונה בעולם-הבא...


קצרו של דבר, שוב אנחנו רואים את מגמת הפיכת בר יוחי לאלוה נעבד, ולשיקוץ נתעב.


כמו כן, שוב עולה שכל ההזיות הללו אינן בגדר משלים, אלא תיאורים למאורעות שאירעו במציאות הממשית לפי דמיונו של הטמא ששרבט את ספר הזוהר, בעודו מתגולל בקיאו – שהרי נאמר לעיל: "הֵרים [שיקוץ שמעון] ידו על ראשו ואמר: ומה רב המנונא הזקן, אור התורה, אתם זכיתם לראות פנים בפנים, ולא זכיתי בו". כלומר, הם ראו את רב המנונא בעיניהם!


ואם רב המנונא הזקן, "אור התורה", קורא לשיקוץ שמעון "רבי", מה זה אומר על השיקוץ?


דוגמה מז


עוד נאמר בהקדמה שם (הקטע הבא מובא בין הקטעים שהובאו בדוגמה הקודמת):


"מצאנו בספרו של שלמה המלך שֵׁם חקוק ש-72 שמות חקוקים עליו בתיבות. משום שאותיות האל"ף-בי"ת שחקק בו אביו בראשונה, כשמת, פרחו ממנו. וכעת, כשאלישע חיבק אותו, חקק בו כל אותן האותיות של 72 השמות, והאותיות של 72 השמות הללו החקוקים, הם 216 אותיות. ואת כל האותיות חקק אלישע, כדי להעמידו באותיות של 72 שמות. וקרא לו 'חבקוק', השם שמשלים את כל הצדדים, משלים את החיבוקים, כמבואר. והשלים לסוד של 216 האותיות של השם הקדוש. בתיבות התקיים להחזיר את רוחו, ובאותיות התקיים כל גופו על קיומו, ועל-כן נקרא חבקוק".


כלומר, משרבט הזוהר טוען שהוא מצא בספרו של שלמה המלך "שֵׁם קדוש" של הקב"ה, אשר 72 שמות חקוקים עליו. עוד הוא טוען, שאביו של חבקוק, בעלה של השונמית כביכול, חקק בבנו את אותיות האל"ף-בי"ת, אך כאשר מת חבקוק בהיותו נער, פרחו ממנו האותיות החקוקות הללו. ולכן, כדי להחיותו, היה צריך אלישע הנביא לחבק אותו ולחקוק בו את 72 השמות הקדושים הללו, שהיו חקוקים בשם הקדוש שנמצא בספר של שלמה המלך. סך כל האותיות של 72 השמות הן 216 אותיות. כמו כן, אלישע הנביא הוא זה שקרא לחבקוק בשמו, מפני שהוא חקק בו את השם הקדוש המיוחד "שמשלים את כל הצדדים" וגם "משלים את כל החיבוקים". באמצעות חקיקת 72 "השמות הקדושים" ובהשלמת ה"סוד של 216 האותיות של השם הקדוש", אלישע החיה את בנה של השונמית, שהוא כזכור חבקוק לפי הטמא.


כלומר, לפי הטמא, אלישע הנביא היה מכשף! שהרי הוא לא פעל בסיוע נבואי אלהי נדיר וייחודי, אלא באמצעות לחשי כישופים של "שמות קדושים" דמיוניים. ולא רק אלישע, גם בעלה של השונמית היה מכשף, שהרי גם הוא חקק אותיות בבנו, אך הכישוף שלו לא היה מספיק חזק כדי להתגבר על המוות, ולכן נדרש הכישוף של אלישע כדי להחיות את הנער.


וברור שבעלה של השונמית לא היה נביא, ולכן ברור כשמש שאלישע לא פעל, לפי משרבט הזוהר, מכוחו סיועו האלהי של בורא-עולם לנביאיו, אלא מכוחות הכישופים הפגאניים! כי אם בעלה של השונמית חקק שמות קדושים, ואלישע אף הוא חקק שמות קדושים, ברור שמדובר בפעולה של מכשפים ולא בפעולה של נביאים, שהרי בעלה של השונמית לא היה נביא.


טרם שאעיר על "השמות הקדושים" אוסיף, שההזיה לפיה ניתן לפעול גדולות ונצורות, וזאת באמצעות חקיקת "שמות קדושים" שנעשית על-ידי "חיבוקים", גיפופים ומשמושים, פותחת פתח רחב למקובלים הפגאניים והזימתיים לתעתע בנשים החלשות והמיוסרות, אשר וודאי רואות במקובלים הפגאניים "סמכות אלהית עליונה", ולעשות עמהן כל מיני פעולות זימתיות אשר באמצעותן המקובל הפגאני מחוקק בהן "שמות קדושים". כמובן שהמקובל הפגאני מתעתע בהן, שבחקיקת "השמות הקדושים" הוא מוריד להן שפע או מסיר מעליהן עין הרע או מטהר ומתקן אותן מעוונות ב"גלגולים קודמים", לא משנה, העיקר שזימתו וניאופו בידו.


"השמות הקדושים"


ועתה ארחיב מעט בעניין "השמות הקדושים" המפורסמים בקבלה הפגאנית. בספרו הטהור "מורה הנבוכים" רבנו הרמב"ם מלמד אותנו שהיו באומה שלושה שמות מיוחדים לה' יתברך. השם האחד הוא השם המפורש: יהוה, השם השני הוא שם בן 12 אותיות, והשם השלישי הוא שם בן 42 אותיות. שני השמות האחרונים אבדו במהלך הזמן ואינם ידועים בימינו.


השמות בני ה-12 וה-42 אותיות אינם שם אחד, אלא מספר מלים שמוֹרוֹת על ייחוד ה'. וכֹה דברי רבנו במורה (א, סב): "ואין ספק כי אותן המלים מורות על עניינים [מחשבתיים] בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השׂכלת עצמותו יתעלה". כלומר, לא מדובר במלים שמלהגים אותן כ"כשפים" או שיש להן "כוחות" מאגיים, אלא במלים שהחכמים יראי ה' יבינו מֵהן עניינים עמוקים ביחס למציאות אמיתת עצמותו של הבורא והנהגתו. בהמשך דבריו, הרמב"ם מתייחס לעניין "השמות הקדושים" שנזכרו בתפילה לעיל, וכֹה דבריו שם:


"וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות [=השמות] הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר [=לומר דברי שקר וכזב], שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כישופים והזיות]. ואחר-כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים [?] החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר: 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]. וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיון שהזכרנו את השמות ["הקדושים"] ועניינם ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


ובעיני רבנו מדובר בהזיות פתאים וסכלים נחותים, "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון"!


ומי הם אותם "הכשרים החלשים הפתאים" שהרמב"ם מזכיר? ובכן, קאפח השכיר אומר שם כך: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים [והיה עליו לציין ספרים כי מדובר בביעור עבודה-זרה מן הארץ ואסור לכבדהּ ואף מצוה לבזותהּ, וברור ששותפותו בממסד הכמורה האורתודוקסי מנעה ממנו מלהיות שלם בדרך האמת]". כלומר, יש מחוסרי-דעת אשר חוששים להכריע בין האמת לבין השקר, ופעמים רבות תשמעו אותם אומרים על שתי השקפות מנוגדות: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", בעוד שלפי האמת אחת מהן היא האמת והאחרת שקר וכזב ויסודה בעבודה-זרה, אלא שחולשת דעתם ושכלם גרמה להם לשפלות מחשבתית ולאיבוד דרך השקפתי.


ההזיה שישנם "שמות קדושים" אשר "פועלים" גדולות ונצורות בשמים ובארץ, יסודה בעבודה-הזרה. כלומר, הזיה פגאנית זו נובעת מהזיות הוברי-הַהֲבָרִים, מכשפי העבודה-הזרה הקדמונים, שהאמינו שפעולות ו"כישופים" ו"לחשים" מחוללים גדולות ונצורות – וההזיות הללו מייחסות כוחות על-טבעיים לשוכני-בתי-חומר והופכת אותם בזה לאלילים משוקצים.


ולעיון נרחב בעניינים אלו ראו: "אלו ואלו דברי אלהים חיים?", "אל תפנו אל האלילים".


ועל כל ענייני המאגיה הללו ראו את דברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


בתמונת שער הרשומה: מנוח ואשתו מעלים קורבן. ציור שיוחס בעבר לרמברנדט, שמן על קנבס ציור משנת 1641 מוצג במוזיאון הציירים הגדולים בדרזדן.

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ז)
.pdf
הורידו את PDF • 267KB

230 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page