הונאה ויושרה בלומדי התורה

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "ממי ראוי ללמוד תורה?", עסקנו בשאלות: למי מלמדים תורה? ממי לומדים? האם מכל בעל מרדעת ומגבעת? האם כל דרשן שאומר "דברי תורה" מותר ללמוד ממנו? כן עסקנו בשאלה: כיצד מלמדין? ועוד.


בהמשך דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה רבנו עוסק באופני הלימוד בימי קדם. בימי קדם היה נהוג ללמד באמצעות מתורגמן במקום ששפת הרב ושפת התלמידים הייתה שונה, אך אולי גם במקום שקולו של הרב היה חלש והיה צורך במתורגמן בעל קול חזק אשר קולו יגיע לכל התלמידים. אגב לימוד ההלכות הללו עולות כמה תובנות חשובות מאד.


א. לימוד תורה בעזרת מתורגמן


נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ד–ה):


"אם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים – מלמד. ואם היה מלמד על-ידי מתרגם – המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים. וכשהן שואלין למתרגם הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם. ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב, יותר מקול הרב".


"אין התורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא-אם-כן היה התורגמן אביו של חכם או רבו. אמר הרב לתורגמן: 'כך אמר לי רבי', או 'כך אמר לי אבא מרי', כשאומר התורגמן הדברים לעם אומרן בשם החכם ומזכיר שמו של אבי-הרב או של רבו, ואומר: 'כך אמר רבאנא פלוני', אף-על-פי שלא הזכיר החכם שמו, שאסור לו לקרות לרבו או לאביו בשמו".


דומני שההלכות הללו אינן רלבנטית לימינו, מפני שזכינו לשוב לארץ-ישראל וכולם מדברים בלשון הקודש (למעט צאצאי המינים שמתעקשים לטמא את מוחם ביידיש), ברם, ניתן ללמוד ממנה משהו חשוב מאד על תכני הלימוד בימי קדם, ואסביר:


בישיבות של הלטאות בימינו מתיימרים ומתגאים בלימוד פלפולי אשר תכליתו לבלבל את השומע ולהחדיר לוֹ את המחשבה שהליטאים שמתפלפלים לפניו הם "גאוני עולם", שהרי מי בכלל מסוגל להבין את מה שהם אומרים? וככל שהם ייראו יותר מתלהבים ויותר קופצניים, וככל שמשקפיהם יהיו עבים יותר וגודליהם יסובבו בקשת רחבה יותר – כך המתבונן הפתי והסכל, שהולעט מילדותו בהזיות המינות האורתודוקסית, יבוא לחשוב שהם "אדירי עולם" "גאוינים" "גדוילים" וכו', וכך הוא יזדרז לפתוח את כיסו ולממן את טמטומם ואת כל ההצגה הזאת שקרויה "לימוד תורה" בישיבות הלטאות הליטאיות.


ומדוע אני מזכיר את כל זאת? ובכן, מי ששמע שיעור גמרא של גודֵּל ליטאי בישיבה יבין היטב על מה אני מדבר, הלטאה עומדת לפני התלמידים, קופצת מסוגיה לסוגיה כדי להראות את כוחה בידיעת הגמרא, ומלמדת טקסטים פרשניים משובשים ובלתי מובנים (ולעתים גם אליליים), של כל מיני הוזי הזיות ששרבטו את עטם כלאחר-יד והיה נדמה להם שהם מבינים גמרא... התלמידים מתבוננים בעיני עגל על הלטאה המטומטמת שעומדת לפניהם, וכולם מראים את עצמם כמבינים: אם כדי ש"הכבוד" הדמיוני הזה יגיע אליהם, דהיינו כדי להראות שהם מצליחים להתרומם ל"פסגות" הפלפול של הלטאה, ואם בגלל החובה להתחנף ללטאה ולהראות שהם "בעניינים", אחרת איך הם יקבלו משכורת בסוף החודש על חימום הכיסא, נענוע הסטנדרים וסיבוב הגודלים?


לכל אורך השיעור ההזוי הזה, הלטאה מתאמצת בכל מאודה כדי להראות כאילו היא מבינה על מה היא מדברת, ויתרה מזאת, כאילו היא נהנית מכל מופע ההזיה הזה!


ואין ספק שהיא נהנית מזה, שהרי כל התלמידים מסתכלים עליה בהערצה, ואומרים לעצמם: וואי איזה טיפשים אנחנו לעומת הלטאה הליטאית הגאוינית הזאת! אנחנו לא מבינים כמעט מאומה, נלחמים שלא להירדם או שלא לצאת מהשיעור המייגע הזה, והוא, הליטאי הראשי, מלהטט בין הסוגיות כאילו כל חכמי המשנה והתלמוד תחת ידיו!


מדהים