הונאה ויושרה בלומדי התורה

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "ממי ראוי ללמוד תורה?", עסקנו בשאלות: למי מלמדים תורה? ממי לומדים? האם מכל בעל מרדעת ומגבעת? האם כל דרשן שאומר "דברי תורה" מותר ללמוד ממנו? כן עסקנו בשאלה: כיצד מלמדין? ועוד.


בהמשך דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה רבנו עוסק באופני הלימוד בימי קדם. בימי קדם היה נהוג ללמד באמצעות מתורגמן במקום ששפת הרב ושפת התלמידים הייתה שונה, אך אולי גם במקום שקולו של הרב היה חלש והיה צורך במתורגמן בעל קול חזק אשר קולו יגיע לכל התלמידים. אגב לימוד ההלכות הללו עולות כמה תובנות חשובות מאד.


א. לימוד תורה בעזרת מתורגמן


נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ד, ד–ה):


"אם היה הרב מלמד מפיו לתלמידים – מלמד. ואם היה מלמד על-ידי מתרגם – המתרגם עומד בינו ובין התלמידים, והרב אומר למתרגם, והמתרגם משמיע לכל התלמידים. וכשהן שואלין למתרגם הוא שואל לרב, והרב משיב למתרגם, והמתרגם משיב לשואל. ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם. ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב, יותר מקול הרב".


"אין התורגמן רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות, אלא-אם-כן היה התורגמן אביו של חכם או רבו. אמר הרב לתורגמן: 'כך אמר לי רבי', או 'כך אמר לי אבא מרי', כשאומר התורגמן הדברים לעם אומרן בשם החכם ומזכיר שמו של אבי-הרב או של רבו, ואומר: 'כך אמר רבאנא פלוני', אף-על-פי שלא הזכיר החכם שמו, שאסור לו לקרות לרבו או לאביו בשמו".


דומני שההלכות הללו אינן רלבנטית לימינו, מפני שזכינו לשוב לארץ-ישראל וכולם מדברים בלשון הקודש (למעט צאצאי המינים שמתעקשים לטמא את מוחם ביידיש), ברם, ניתן ללמוד ממנה משהו חשוב מאד על תכני הלימוד בימי קדם, ואסביר:


בישיבות של הלטאות בימינו מתיימרים ומתגאים בלימוד פלפולי אשר תכליתו לבלבל את השומע ולהחדיר לוֹ את המחשבה שהליטאים שמתפלפלים לפניו הם "גאוני עולם", שהרי מי בכלל מסוגל להבין את מה שהם אומרים? וככל שהם ייראו יותר מתלהבים ויותר קופצניים, וככל שמשקפיהם יהיו עבים יותר וגודליהם יסובבו בקשת רחבה יותר – כך המתבונן הפתי והסכל, שהולעט מילדותו בהזיות המינות האורתודוקסית, יבוא לחשוב שהם "אדירי עולם" "גאוינים" "גדוילים" וכו', וכך הוא יזדרז לפתוח את כיסו ולממן את טמטומם ואת כל ההצגה הזאת שקרויה "לימוד תורה" בישיבות הלטאות הליטאיות.


ומדוע אני מזכיר את כל זאת? ובכן, מי ששמע שיעור גמרא של גודֵּל ליטאי בישיבה יבין היטב על מה אני מדבר, הלטאה עומדת לפני התלמידים, קופצת מסוגיה לסוגיה כדי להראות את כוחה בידיעת הגמרא, ומלמדת טקסטים פרשניים משובשים ובלתי מובנים (ולעתים גם אליליים), של כל מיני הוזי הזיות ששרבטו את עטם כלאחר-יד והיה נדמה להם שהם מבינים גמרא... התלמידים מתבוננים בעיני עגל על הלטאה המטומטמת שעומדת לפניהם, וכולם מראים את עצמם כמבינים: אם כדי ש"הכבוד" הדמיוני הזה יגיע אליהם, דהיינו כדי להראות שהם מצליחים להתרומם ל"פסגות" הפלפול של הלטאה, ואם בגלל החובה להתחנף ללטאה ולהראות שהם "בעניינים", אחרת איך הם יקבלו משכורת בסוף החודש על חימום הכיסא, נענוע הסטנדרים וסיבוב הגודלים?


לכל אורך השיעור ההזוי הזה, הלטאה מתאמצת בכל מאודה כדי להראות כאילו היא מבינה על מה היא מדברת, ויתרה מזאת, כאילו היא נהנית מכל מופע ההזיה הזה!


ואין ספק שהיא נהנית מזה, שהרי כל התלמידים מסתכלים עליה בהערצה, ואומרים לעצמם: וואי איזה טיפשים אנחנו לעומת הלטאה הליטאית הגאוינית הזאת! אנחנו לא מבינים כמעט מאומה, נלחמים שלא להירדם או שלא לצאת מהשיעור המייגע הזה, והוא, הליטאי הראשי, מלהטט בין הסוגיות כאילו כל חכמי המשנה והתלמוד תחת ידיו!


מדהים איך הכסף וטובות ההנאה הופכים את הטמטום והאפסות – לגאונות!


מכל מקום, לענייננו, לא יעלה על הדעת שכך למדו תורה חכמי האמת, שהרי גם בלי מתורגמן אי-אפשר להבין כמעט מאומה ממה שהליטאי הטיפש אומר, ועוד עם מתורגמן? ובמלים אחרות, אי-אפשר להעביר לימוד פלפולי מסובך ועקוש כזה באמצעות מתורגמן, אלא וודאי שמדובר בלימוד בהיר ונהיר של הלכות פסוקות, ולכל היותר לימוד בסיסי של טעמי ההלכות, ואולי גם מעט הסקת מסקנות לעניינים דומים ותו לא!


כך למדו תורת אמת בימי קדם, טרם שהשתלטו על דתנו המינים האדומיים.


וזכורני כאשר למדתי בכויללים של צאצאי המינים, הר"מים היו מחלקים דפי מקורות בבוקר והיה עלינו ללמוד אותם במשך כמה שעות עד שמגיע זמן השיעור. בכולל שבו למדתי היו גם תלמידים מבוגרים (בעלי בתים), ופעם אחת הייתי לידם כאשר הם התבוננו בדפי המקורות העמוסים בראשוינים ואחרוינים ועוד כהנה וכהנה מרעין בישין... הם היו צוחקים כאשר הם היו רואים את דפי המקורות הללו, והיו מתלוצצים על-כך שרק כדי להבין פרשן מטומטם אחד יש לכלות יום שלם של עיון ולימוד... הם זכו לעבוד לפרנסתם במשך כל חייהם ולא הולעטו בהזיות הכויללים מגיל ינקות, ולכן, שכלם טרם עֻוות הושחר וטומטם כליל – זאת, יחד עם מרום גילם, סייעו להם לראות את קצהו של אור האמת.


ואחתום פרק זה בשתי הלכות שמבארות את דברי רבנו לעיל: "שאסור לו לקרות לרבו או לאביו בשמו", דהיינו שאסור לרב לקרוא בשמו של רבו או בשמו של אביו.


וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ה, ה):


"ואסור לו לתלמיד חכמים לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר שמו בפניו. ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו. אלא ישנה שמן אפילו לאחר מותם, והוא שיהיה להם שם פלאי שכל השומע יידע שהוא פלוני".


וכֹה דברי רבנו בהלכות ממרים (ו, ג–ד):


"איזה הוא מורא? [...] לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: 'אבא מרי'. היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים, משנה את שמם".


"ייראה לי, שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פליא שאין הכול דשין בו. אבל השמות שקוראין בהן כל העם, כגון אברהם יצחק ויעקוב משה ואהרון וכיוצא בהן, בכל לשון ובכל זמן, קורא בהן לאחרים שלא בפניו [=בפני אביו] ואין בכך כלום [אך בפניו – אסור]".


ב. סבלנות ויושרה בלימוד התורה


בהלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה רבנו מלמד אותנו שעל המורה לנהוג בסבלנות רבה בלימוד התורה, ועל התלמיד לעומתו לנהוג ביושרה, ואסביר: על הרב להסביר לתלמידים שוב ושוב עד שיבינו מבלי לכעוס ולהתרגז, ועל התלמידים לנהוג ביושר ולהודות על האמת כאשר הם לא הבינו, ולבקש בהכנעה מן הרב שילמדם שוב ושוב – עד שיבינו.


והנה לפניכם ההלכה הנדונה בהלכות תלמוד תורה (ד, ו):


"הרב שלימד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהן וירגז, אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה. וכן לא יאמר התלמיד: 'הבינותי' והוא לא הבין, אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים. ואם כעס עליו רבו ורגז, יאמר לו: 'רבי, תורה היא, וללמוד אני צריך, ודעתי קצרה'".


ברם, כאשר הרב והתלמידים לוקחים כסף בעבור לימוד התורה, הכל משתבש, שהרי הרב מתבונן על לימוד התורה כאל פרנסה ומקצוע, ויש גבול להשקעה שאדם צריך להשקיע במלאכתו. כלומר, אם הרב ילמֵּד תלמידים קשי קליטה במיוחד, הוא עלול בקלות להתרגז ולכעוס, שהרי המשכורת שלו מותאמת ללימוד נערים ממוצעים ולא נערים בעלי לקויות למידה, ועל נערים בעלי לקויות למידה הוא צריך לקבל תעריף מיוחד...


וכן התלמידים, כאשר הם מקבלים שכר בעבור לימוד התורה, הם יתביישו ואף יחששו להודות שהם טעו, שהרי משכורותיהם תלויות ביוקרה המדומה שהם מפיצים לעצמם, דהיינו בחריפותם, בהבנתם המעמיקה ובגדולתם הדמיונית בתורה העקושה שלהם... ובמלים אחרות, התלמידים הפרו-נוצריים יעדיפו לשקר ולומר: "הבנתי", ולהראות פנים של מבינים ומעמיקים, כדי שהם לא ייתפשׂו כנחותים ורפי שכל, כי אם הם ייתפשו כך, לא רק משכורותיהם ומלגותיהם ושלמוניהם ייפגעו, גם השידוך שלהם וכל מעמדם ומעמד משפחתם! כך יוצא, שהכסף גורם לכך שכל "לימוד התורה" שלהם, שגם ככה מעוות מעוקם ומעוקש ורחוק מאד מדרך האמת, הופך להיות למשחק שפל ונכלולי, מחנך למידות רעות, ומנציח תרבות של שקר והתעייה, כאילו זו דרכה של תורה.


והוא הדין להלכה הבאה בהלכות תלמוד תורה (ד, ז), אשר חושפת עוד ועוד את תרבות השקר של חכמי-יועצי-אשכנז:


"לא יהיה התלמיד בוש מחברו שלמד מפעם ראשונה או שנייה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. לפיכך אמרו חכמים הראשונים: אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד".