מבט אל העבר: הדרך לשוויון עוד רחוקה

עודכן ב: נוב 3

גאולת הגוף של יהדות-תימן


למרות שעדיין מצויה כיום קהילה יהודית גדולה בתימן, בכל זאת, מרגע שנסתיים מבצע "על כנפי נשרים" בשנת תש"י, הורגלנו לראות בגלות-תימן כמחוסלת וכנחלת-העבר. ואמנם, אף-על-פי שאין כלל בלי יוצא מן הכלל אפשר לנו לומר, שגאולת יהדות-תימן הייתה גאולה שלמה – בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו. התמורה הזאת נשגבה היא מכדי למוֹד אותה באמות-מידה, ונפלאה עד אין חקר מכדי לתפוס את מלוא משמעותה ועוצמה ניסה.


ואכן, אם אנחנו רואים כיום, במחצית השנייה של המאה-העשרים, כיצד יכולה מדינה נאורה – מעצמה החולשת על כחמישית מכדור-הארץ, שרגליה מוצבות ארצה וזרועותיה חובקות גרמי שמים – כיצד היא רומסת במגף-ברזל את זכויות היסוד האנושיות ביותר של מיליוני היהודים החיים בארצה; אם מדינה כמו רוסיה, המתיימרת להיות "משחררת עמים", מסוגלת באכזריות חייתית לשפוך דם יהודים, שכל חטאם הוא רצונם לחיות חיים יהודיים שלמים בארץ היהודים – אם זהו היחס ליהודים במדינה "תרבותית" – כי אז, לאיזה יחס יכולנו לצפות מתימן המוסלמית כלפי יהודיה ששאפו להשתחרר מעולה?!


ואם בכל זאת, תימן החשוכה והקנאית כבשה את איבתה ליהודים ולציונות, והתעלתה בהומניטריותה על רוסיה הסוציאליסטית בשלחה את יהודיה לשלום, הרי שכאן היה נס גדול, נס כפול ומכופל.


כי גלות-תימן הייתה גלות מרה, מרה ממוות ואפלה מאופל. כנסת-ישראל נתונה הייתה למשיסה, לשמד, להשפלה ולדיכוי, ועול השעבוד היה מוטל כריחיים על צווארה. ולא רק לבוזזים ומורטים הייתה מופקרת וחשופה, אלא גם יד ה' הייתה בה, הרעב שילח חציו בחדריה והיכה כל מחמדיה.


והנה אירע הנס הגדול, הנס המצופה – מדינת ישראל קמה. אור הגאולה זרח עליה, בתחילה טיפין טיפין, ואחר-כך האיר אפלתה כצהריים. והגאולה, שלא כדרך הטבע (כי דרכם של נסים למרוד בחוקי הטבע), אלא ככתוב: "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" (שמות, יט, ד).


לא עוד רעב, עוני ומחלות ושאר מרעין בישין, אלא לחם לשובע ובגד ללבוש ולהתהדר. לא עוד עבדות ושפלות ומעמד של יהודי-חסות, אלא יהודים גאים ובני-חורין על אדמתם המדברים את אויבים בשער.


מירב המאוויים הוגשמו, מירב התקוות. יהדות-תימן נגאלה וגאלה, נבנתה ובנתה. תרומתה של יהדות זו למפעל התחיה הלאומי, החל משנת תרמ"ב, בעבודה חלוצית בשדה ובסדנא, בכיבוש השממה, בהגנה, בבניין ובהתיישבות היא מן המפורסמות, אלא שלא קם עדיין ההיסטוריון שינציח את חלקה הנכבד במפעל התקומה. אין לתאר את תקומת ישראל ללא היסוד הזה, ללא הנוף האנושי הזה, ללא הדבֵקות על אדמת האבות וללא מסירות הנפש של יהדות-תימן.


גאולת הנפש של יהדות-תימן


אולם, חוץ מגאולת הגוף, החשובה מאד לכשעצמה, וחוץ משאר הישגים חומריים קטנים שברכתם בצדם, אי-אפשר עדיין לומר שיהדות-תימן נגאלה גאולה שלמה. לא רק משום שנותרו עדיין יהודים בתימן, אלא משום שכל מה שהושג עד כה הוא חלקי בלבד, משום שגאולת הגוף אינה צועדת יד ביד עם גאולת הנפש.


בארץ גלותה היוותה יהדות-תימן אומה בעלת עצמאיות משלה. אומה משועבדת בגופה אך איתנה בנפשה וריבונית ברוחה. שלטונה הפנימי-הדתי היה מוחלט. והנה, משהגיעה לארץ-ישראל – לבית חייה, תש כוחה נסתתמו מקורותיה וחדלה להיות שוררת בביתה. ולא זו בלבד שהיא אינה מטביעה את חותמה ואינה משאירה את רישומה בחיי הכלל, אלא היא הולכת ומאבדת את צביונה, ייחודה, מתרוקנת מטוּבה וממורשתה, פרוצה לכל רוח ונתונה אך להשפעות רצויות ובלתי-רצויות. רפיון עצום הבא לאחר מאמץ ממושך אחז בה ושיתק אותה.


בדת יש לה עשר ידות, אך לא היא יושבת על מדין ולא היא תורה הוראה. חכמיה ורבניה אינם עוטי גלימות של בעלי-שררה, אלא עובדים בטיט ובלבנים. המעטים זוכים לפירורים ולעצמות יבשות הנופלים משולחנם של השליטים מכוח הדת.


מוסדות החינוך נשמטו מידי האבות ותהומות נפערו בין הדורות. ההורים רצו לשמור על מסגרות קפואות באמצעים מיושנים ונכשלו. רבים מן הבנים פגומים בנפשם ונחותים בעיני עצמם, אין בהם מיינו המשומר של הישן ואל החדש לא באו. מכאן נטייתם-ריצתם להתבטלות, לחיקוי עלוב במבטא ובהליכות, ומי לקיצוניות דתית נוסח נטורי-קרתא.


החינוך של ילדיהם מוכתב מאויש ומבוצע על-ידי גוף ממשלתי שאין להם כל השפעה עליו, לא מצד התוכן ולא מצד הצורה.


בפוליטיקה, דרכם של יוצאי-תימן דרך מעקשים ועקלקלות, ומאשרים-מתעים נהגו ונוהגים בם. במקום לרכז את כוחותיהם הם מפוצלים לפצלות ולשברים, לוחמים איש באחיו ואיש ברעהו על ריב לא להם, ועל כיסאות שלא עליהם הם יישבו. עשרות שנים של פעילות מפלגתית כושלת ומכשילה לא לימדו אותם את סוד כוחה של ההתארגנות.


בשטח הכלכלה בורותם של התימנים היא משוועת. הם נעדרי יוזמה ונטולי כוח רצון ללמוד מאחרים את הדברים המועילים. הם יודעים להיות פועלים שכירי-יום, לשאת עיניהם לחסדיו של המעביד, לתת צווארם לעול. עולם העסקים והמסחר זר להם, שיטות הקואופרציה, ההשקעות, הייצור והבנקאות עדיין מהם והלאה.


הכל כותבים על הכל. נהרי נחלי-דיו נשפכים יום-יום בהוצאות עיתונים וספרים, ואילו התימנים דוממים חוץ מיחידי-סגולה. אין הם כותבים לא על עצמם ולא על אחרים, אלא משמשים חומר בידי אחרים לכתיבה, לכתיבה טובה או קריקטוריסטית ומעוותת.


הדרך לשוויון עודנה רחוקה


כיום, עשרים שנה לאחר סיום העלייה מתימן, ותשעים שנה מאז העלייה ההמונית הראשונה בשנת תרמ"ב, ההישגים שהושגו בתקופה ארוכה זו, אם נשווה אותם לאלה של אחינו האשכנזים, הם צנועים מאד ודלים מאד. ההתקדמות בשטחים מסוימים נעשית בזחילה ממש ובשטחים מסוימים היא אפסית, טרום התחלתית. זכינו לגאולת הגוף אך לגאולה שלמה טרם הגענו, והדרך לשוויון מלא עודנה רחוקה, רחוקה מאד מאד!


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" לז (כה בכסלו תשל"א), עמ' 19,1.

מבט אל העבר הדרך לשוויון עוד רחוקה
.pdf
Download PDF • 99KB

24 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!