top of page

תוכחה קשה ביישוב הדעת

מעשה שהיה כך היה, בחג השבועות בשנת תש"ע התארחתי אצל קרובי משפחה. לאחר סעודת החג ביום, ולאחר מנוחה קלה, שמתי פעמיי לבית-הכנסת ללמוד. למדתי לבדי בערך משעה שתיים. לאחר כשעה ומחצה הגיע לבית-הכנסת רב בית-הכנסת ועמו שלושה אנשים. הייתי עסוק בלימודיי, והמשכתי ללמוד בשקט בירכתי בית-הכנסת. שלושת האנשים התיישבו למול הרב השכיר שמקומו היה לצד ההיכל, והחלו ללמוד הלכות מתוך הספר ילקוט יוסף.


אני עסקתי בשלי והם בשלהם ולא הייתה שום בעיה, לאחר כעשר דקות פתח אחד מהלומדים שקית ובה ערימה גדולה של קאת והניח אותה לפני הרב ושלושת הלומדים. הרב לא העיר להם והמשיך ללמֵּד, תוך כדי הלימוד, הלומדים "כיזנו" עלי-קאת ושמעו את ההלכות מפי הרב. לא עבר זמן רב, ואחד האנשים הוציא חבילת סיגריות מכיסו, חילק לרב וללומדים, וכולם החלו לעשן סיגריות בתוך בית-הכנסת. מדובר בבית-כנסת קטן, העשן אפף את בית-הכנסת, וכמובן שהגיע אלי וטרד את יכולתי להתרכז בלימודיי. הלומדים לא הסתפקו בסיגריות ונדהמתי לראות שאחד מהם אף הוציא סיגרים (החומים הארוכים), שוב חילק לרב וללומדים, ושוב כולם עישנו וכיזנו, ותוך כדי חגיגת התאוות נזרקו לחלל האוויר כמה הלכות מילקוטו החלול של ג'וחא.


כך נגלה לנגד עיניי מחזה סוריאליסטי, יושב לו רב ממסדי עם מגבעת ומרדעת צמוד להיכל בית-הכנסת, מעשן סיגריות וסיגרים כשלפניו ערימה גדולה של חציר, ואף שתיה כדת אין אונס עברה מיד ליד, וכדי ביזיון וקצף. נלאיתי כלכל את חזיון התעתועים שנגלה לעיניי, קמתי ממקומי וניגשתי אל הרב האורתודוקסי הזה ואל שלושת הלומדים, ובחמה עצורה אמרתי להם: "איך אתם מסוגלים לעשות כדבר הרע הזה?" ואף הוספתי שאני בז לרב ולהתנהגותו.


אמנם, למרות שצדקתי בתוכחתי לא הייתי צריך לאומרה מתוך חמה עצורה, אלא לומר ליושבים כך: "תראו חבר'ה, אני רואה שאתם מאד נהנים..." וכיו"ב, ואז לבטא את מחאתי באופן קשה אך נינוח ורגוע. ברם, כאמור, העשן שאפף ומילא את בית-הכנסת והמחזה המביש הזה: הקאת הסיגרים והשתייה החריפה, וכן לעגוֹ של הרב שנהג ללעוג לי בקול רם כשהייתי מברך בתום הקריאה בתורה "חיי עולם נטעהּ" (היה לועג לי על שהקפדתי לבטא את המפִּיק), כל אלה שיבשו את שיקול דעתי ואמרתי את הדברים בחמת זעם, וכאמור טעיתי.


האמת חייבת להיאמר, ברם, קשה ככל שתהיה, יש לאומרה ביישוב הדעת, לא מתוך זעם עצור חלילה אלא מתוך שלוות נפש פנימית עמוקה, ואפילו מתוך אדישות וחוסר-אכפתיות מסוים אם יקבלוה אם לאו, כי אם יקבלוה – הם המרוויחים, ואם ידחוה – הם המפסידים.


ערבּובו של קאפח


אולם, לפי קאפח אסור לומר תוכחות קשות, אלא לעולם יש לומר דברים באופן אשר לא יעורר התנגדות מצד השומע, והנה לפניכם דברי קאפח השכיר בכתבים א (עמ' 117):


"הרמב"ם, בפרק ב מהלכות סנהדרין [...] מפרט את המידות הדרושות לתפקידים [הציבוריים] השונים [...] ה) אהבת אמת; ו) אהבת הבריות להם; ז) בעלי שם טוב [...]. שלוש המידות הללו יש ביניהן קשר פנימי, אף-על-פי שלכאורה נראות הן כסותרות זו את זו.


ידועה היא אמרת הגמרא שתלמיד-חכמים האהוב על בני עירו לא סימן טוב הוא לו כיוון שאינו מוכיחם. ואמנם, אהבת הבריות לאדם סותרת במידה רבה את אהבת האמת שבו. כי אדם שמעוניין לומר את האמת [...] צריך להסתכן מראש בשנאת הבריות אליו. אך למעשה לא צריכה להיות כל סתירה בין מידות אלו. אהבת האמת [...] אינה מוגבלת רק לאי-אמירת דברי שקר, אלא במשמעותה העמוקה פירושה, עמידה על עקרונות ועל השקפת עולם [...] [האדם] חייב להיות משוכנע שכנוע פנימי עמוק ובלתי מעורער בנחיצות ובצִדקת הדברים אותם הוא מתכונן לומר, ובעמידתו האיתנה על דעותיו ועקרונותיו טמון סוד כוחו והשפעתו.


מאידך, אין עלולים דברים אלו לגרום ליחס עוין כלפי אומרם, כי שנאת הבריות לא באה בשל מהות הדברים הנאמרים אלא בגלל הצורה בה נאמרו. וזהו אמנם היסוד החשוב ביותר להתנהגות [...] גישה מכובדת ונעלה לכל אדם [...] אם רוצים לשכנע אין צורך להתקיף ולפגוע, ואף לא כדאי להוריד את הדברים לרמת הזול והשטחי. דברים אלו מעוררים מרירות ומלבים שנאה. צורה מכובדת בפעילות ובדברים מקנה לאדם שם טוב ואהבת הבריות אליו, בלי שתפגע באהבת האמת שבו – בנאמנותו לעצמו ולעקרונותיו".


ברם, קאפח השכיר התערבּב ושקע בקופת השרצים של הממסד האורתודוקסי ולכן הוא פסח על שתי הסעיפים, יש בדבריו מן האמת אך יש בהם גם שקרים חמורים אשר מסלפים את התורה-שבעל-פה ומעקמים אותה כדי שתותאם ותתאים לחציבת רווחים וטובות הנאה.


ואסביר את הדברים:


קאפח צדק בדבריו בפסקה האמצעית, אהבת האמת במשמעותה הרחבה היא אכן "עמידה על עקרונות ועל השקפת עולם". אולם, בפסקה האחרונה קאפח מסלף קשות את דת האמת: לפי קאפח "אין צורך להתקיף ולפגוע [...] דברים אלו מעוררים מרירות ומלבים שנאה" – ודבריו הללו הם נגד התורה-שבעל-פה, שהרי נצטווינו לשנוא את הרשעים ואף את האדם אשר מסרב לקבל תוכחה! ויתרה מזאת! אף נצטווינו להתקומם ולהילחם כנגד הרשעים ומחללי-שם-שמים, דהיינו מצוה מן התורה להתקיף אותם ולפגוע בהם ולזלזל בהם בכל דרך אפשרית!


ראו נא את ההלכות הבאות, ונחל בהלכה אשר מורה לנו כיצד לנהוג בקאפח עצמו:


"כל דיין שנתן ממון [וכל-שכן כאשר הוא נוטל ממון ומחלל-שם-שמים ועובר על ארור לוקח שוחד] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור" (סנהדרין ג, ט).


ויתרה מזאת, אדם שעבר עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו (וכל-שכן אם הוא מחלל-שם-שמים ומתעה את הרבים אחרי ההבל ומשקר במצח נחושה): מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


כמו שעשו כל הנביאים לישראל! ומעניין מה קאפח היה אומר לפני הנביאים? ומעניין גם מה היה אומר ערוסי תלמידו אם היה חי בזמנם, ואין לי ספק שהוא היה שׂוֹטם אותם... וכאמור, הלכה זו עוסקת בסתם עבירה שבין אדם למקום, כל-שכן וקל-וחומר עבירה חמורה כגון חילול-שם-שמים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים וכמו שנהג קאפח וכמו שנוהגים תלמידיו.


ובעניין זה מוסיף ופוסק רבנו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, יד):


"השונא שנאמר בתורה [="כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ" (שמ' כג, ה)] הוא מישראל ולא מאומות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר: 'לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'? [ויק' יט, יז]. אמרו חכמים: כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והִתרה בו ולא חזר – הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו".


וכאשר מדובר בכומרי הדת אשר מתעים את העם אחרי ההבל, היחס קשה עוד יותר:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (סהנדרין יא, ו).


וקאפח הוא בגדר המתעים את העם אחרי ההבל, שהרי הוא חצב והכשיר הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, והפך את זרם הדרדעים לעוד זרם מבאיש בתוך זרמי הביוב האורתודוקסי. ומעט על תעתועיו ונכלוליו ראו במאמר: "קאפח ודוראן – אותה גברת בשינוי אדרת".


ונצרף עוד שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):


"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא).

"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


וראוי לחתום את מסכת הראיות בדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת אשר מכֻוונים כלפי כל הולך-על-שתיים אשר מעז לפקפק ביסודות הדת, כל-שכן מי שדורס אותם ברגל גסה, וכל-שכן וקל-וחומר מי שמרוצץ אותם במגפיים מסומרים וכפי שעשו חכמי-יועצי-אשכנז באלף השנים האחרונות, בסלפם ובזייפם את תורת האמת עד להפיכתה לדת פרו-נוצרית.


וכֹה דברי רבנו שם: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". אגב, יש עוד הלכות רבות בעניין היחס הנכון למינים ולמחללי-שם-שמים, אך די בזה. ראו לדוגמה: "וכל המינים כרגע יאבדו".

***

ממכלול ההלכות הללו עולה שקאפח משקר, הוא מוחק הלכות מאד חשובות ומרכזיות בדת האמת, ומחדיר למתבונן את ההשקפה שדת משה היא דת פרו-נוצרית אשר אוהבת את כולם – כל עוד הם משלמים מיסים ומן המיסים הללו מעבירים מענקים ומשכורות שחיתות לכומרי הדת... ולא רק מיסים, כל עוד מועברים אינספור טובות הנאה לכומרי הדת מאת הממסד ומאת חסידיהם השוטים – לא פלא אפוא שכומרי הדת הפכו לְהִיפִּים שאוהבים את כולם... ומי שלוקח שוחד ומשכורות אינו יכול להיות איש אמת, כי הוא לעולם יפסח על שתי הסעיפים.


ובעניין שקרי הכומרים הממוסדים ומחיקת הלכות אשר אינן עולות בקנה אחד עם מטרתו המרכזית של הממסד, דהיינו הפקת רווחים וטובות הנאה, ראו מאמרי: "שלום עכשיו!". ובעניין חובת התוכחה שהיא מיסודותיה של דת משה, וכן בעניין חובת שנאת הרשעים, ראו במאמרים: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ו"אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים".


ואם יקשה המקשה, איך אפוא יזכה האדם שוחר האמת לאהבת הבריות ולשם טוב? ובכן, ההלכה הזו עוסקת במינוי דיינים לבית-הדין כאשר מנהיגי הדת מכירים בדרך האמת ואינם רודפים אחר הבצע ואינם תועים בדת אורתודוקסית פרו-נוצרית. בתקופה כזו איש האמת אכן עשוי לזכות לאהבת הבריות, אך בדורנו, בדומה מאד לדורותיהם של נביאי ישראל, אי-אפשר לזכות לאהבת הבריות, כי הבריות תועות כבהמות ומגששות ונחבלות באפלת ההזיות – מי באפלת דמיונות התאוות ומי באפלת הבצע המינות והשררה. וכמו שרוב נביאי ישראל לא זכו לאהבת הבריות: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים" (יר' ט, א), כך בדורנו הדבר בלתי אפשרי.


הדרך היחידה בימינו ליהנות מאהבת הבריות היא להצטרף לעולם השקר: או לעולם הדתי האורתודוקסי הפרו-נוצרי הנכלולי אשר השחית את דת משה ומשתמש בה כקורדום, או לשממה הרוחנית של העולם החילוני הרדוד והשטחי אשר ריקנותו כמדקרות חרב.


עיוותו של קאפח


קאפח שלל את ההליכה בדרך המאבק למען דרך האמת, מפני שתפקידו הראשון בממסד הכמורה האורתודוקסי היה לחנוק כל התעוררות לדרך האמת שעלולה לסכן את יציבותו של הממסד הפרו-נוצרי אשר שילם את משכורותיו והעניק לו אינספור טובות הנאה.


לפיכך, קאפח הציג את המאבק למען דרך האמת כעניין מגונה, ראו לדוגמה את ביטויו: "אם רוצים לשכנע אין צורך להתקיף ולפגוע [...] דברים אלו מעוררים מרירות ומלבים שנאה", כלומר, יש למנוע מרירות וליבוי שנאה בכל מחיר! גם במחיר של מחיקת הלכות מפורשות וגם במחיר של עוון חילול-שם-שמים! כמו כן, באמרוֹ: "ואף לא כדאי להוריד את הדברים לרמת הזול והשטחי", הוא למעשה מגנה באופן מתוחכם מאד את חובת התוכחה! וכאילו קללות וחרפות וגידופים (שאינם ניבול-פה) אינם חלק מתורת משה, ודברי חז"ל ורבנו מתקוממים כנגדו: "מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו".


זאת ועוד, קאפח אומר לעיל: "אם רוצים לשכנע" וכו', ושאלה גדולה קמה וניצבה כנגדו: מי בכלל אמר שצריך לשכנע? וכי חובת התוכחה תלויה במידת סיכויי הצלחת השכנוע?! והלא חובת אמירת התוכחה, קשה כלל שתהיה, אינה תלויה כלל בקבלתה על-ידי המוכח, והיא חייבת להיאמר – כך ציווה עלינו ה' יתעלה וכך נהגו כל נביאי ישראל לדורותיהם. נמצא, שהטענה ש"אין להוכיח מפני שממילא לא ישמעו", היא למעשה סילוף מצוה חשובה ויסודית מאד בדת משה! וכפירה בדרך ה' ובאמיתת ובצִדקת שליחת כל נביאי ישראל לדורותיהם!


"וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם".


יַא קאפַּח יַא נוכל!


כמו כן, קאפח מוסיף ומשקר במצח נחושה בהמשך דבריו, שהרי הוא למעשה אומר שמחיקת הלכות מפורשות גם במחיר של חילול-שם-שמים והליכה בדרכי המינים האירופים והכופרים האורתודוקסים, אינה פוגעת "באהבת האמת שבו – בנאמנותו לעצמו ולעקרונותיו".


יַא קאפַּח יַא נוכל! האמנם? האמנם אי-הוצאתו לאור של הספר "מלחמות השם" לא פגעה באהבת האמת? האמנם לקיחת משכורות שחיתות ומענקי טומאה במשך יובל שנים מממסד אורתודוקסי פרו-נוצרי לא פגעה באהבת האמת? האמנם הודאה ב"קדושתו" של ספר הזוהר האלילי והטמא לא פגעה באהבת האמת? האמנם קבלת כל המתעים את העם אחרי ההבל כ"קדושי עליון" ו"אדירי עולם" והנצחת תעתועיהם וכזביהם לא פגעה באהבת האמת?


יַא קאפַּח יַא שקרן! קול הכסף מדבר מגרונך! וקופת השרצים תסתפח אליך לנצח-נצחים!


ואצרף את תשובתו של קאפח לשאלה מה דעתו על הפיוט "כתר מלכות"? תשובתו הייתה: "יש לו נעימה יפה", כלומר, קאפח ברח מדיון אמיתי בפיוט שמכיל שורשי עבודה-זרה... ואם בענייני עבודה-זרה קאפח אינו מסוגל להוכיח, ואפילו שלא לומר את האמת, מה נשאר?


ולקאפח כבר אין תקווה, אך על ערוסי תלמידו לערוך חשבון נפש נוקב כי ימי השילום קרובים, ועליו לשאול את עצמו: האם הוא רוצה לקחת עמו לַשְּׁאוֹל קופת שרצים של נכלולים?


ושמא הוא מתכנן שיגידו עליו קדישים לעילוי נשמתו ויעלו אותו ואת קופתו מן השאול?


"כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קה' ט, י).


***

"עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְיָ הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ" (יר' ו, י).


"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת [מועצת הרבנות הראשית – מועצת הכמורה האורתודוקסית] בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ, וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם" (יר' ז, כד–כח).


סוף דבר


אחתום מאמר זה בתגובה שנתקבלה בעקבות המאמר הנדון: "שלום אדיר, אף שהמאמר הזה היה קשה עלי לקריאה, ניכרין (ולפעמים גם עצובים) דברי אמת. ואשריך שיש בך את תעצומות הנפש הנדרשות, בכדי לצעוד בדרכיו של אברהם אבינו, שעמד יחידי בעבר הנהר...


שאלה אחת:


מדוע הרמב"ם עצמו לא הכלים וביזה וקילל את ראשוני אשכנז, ובראשם רש"י, באופן ישיר ותוך כדי קריאה מפורשת בשמותיהם, אלא בחר לכתוב באופן כללי, ללא התייחסויות אישיות?


תשובתי:


אני מבין שהמאמר קשה לקריאה, אך האמת חייבת להיאמר, שהרי אם לא נערוך חשבון נפש ונבין את שגיאותינו ושגיאות אבותינו ועמֵּנו, לעולם לא נמלא את ייעודנו ולעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכידוע, ייעודנו זה אינו רשות אלא חובה גדולה עצומה ונוראה.


ורק לפני כשמונים שנה סירבה יהדות אירופה למלא את ייעודו של עם-ישראל והקב"ה הנחית עליה מכה קשה ואיומה, וכל מוראות התוכחה וכל המיתות המשונות שנאמרו בתורה ואף יותר מהן, חלו בהם. ובמלים אחרות, הפניית עורף לייעודו של עם-ישראל הינה עוון גדול מאד.


ובעניין תעצומות הנפש שציינת, לעתים קרובות הנני נושא עיניי לבורא-עולם ומתחנן אליו שיוסיף וייתן לי יישוב הדעת ובריאות הגוף והנפש כדי לעמוד איתן כנגד כל הגלים והקשיים.


לשאלתך מדוע רבנו הרמב"ם לא קיים את הִלכת חז"ל ככתבה וכלשונה:


להלן התשובה שכתבתי בעניין זה במאמרי: "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י ותשובתי":


אחת הטענות שטען הכותב במשתמע, היא מדוע רבנו ואחרים לא יצאו כנגד רש"י באופן ברור וגלוי כמוני. ובכן, האחרים אינם מעניינים אותי, כי מי שאינו מבין ידיעת ה' מהי, ואינו מבין כמעט מאומה על יסודות הדת הבסיסיים ביותר, אין להתחשב כלל במעשיו ובדבריו. ברם, לגבי רבנו, נראה לי ברור כי רבנו הרמב"ם לא יצא נגד רש"י ודומיו מסיבה מרכזית אחת:


קידוש מלחמה ישירה כנגד האלילות והמינות דורשת הקרבה רבה וכוחות נפש עצומים, כוחות נפש שרבנו לא היה יכול להפנותם ולהקדישם למלחמה כנגד המינות, וזאת כי רבנו עסק בהנצחת התורה-שבעל-פה, והעוסק במצוה היסטורית כל-כך גדולה ורבה פטור מן המצוה. ברם, פטור בלא כלום אי-אפשר, ובכל זאת הוא נלחם במינות בדרך הקלה יותר, בעשרות מקומות הוא תקף באופן חריף מאד את "חכמי ישראל" האירופים הוזי ההזיות אך כמעט תמיד מבלי להזכיר שמות, ראו את סדרת המאמרים: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה".


אמנם, לדעתי רבנו אכן שגה בנקודה מסוימת: היה עליו לפחות בכמה מקומות לצאת באופן מפורש כנגד רש"י או כנגד פרשן מינות אחֵר ולהזכירו בשמו, וכמו שעשה רס"ג בכמה מקומות בהתקיפוֹ את הקראים, אך רבנו לא עשה זאת, ובעניין זה ראו: "רבנו לא היה אלהים".

תוכחה קשה ביישוב הדעת
.pdf
Download PDF • 210KB

310 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page