האם נכון לערוך "הקבלת פני רב" לחכם שמת?

מָרי יוסף קאפח נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד היום מקיימים מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני רב" בבית-הכנסת של מָרי בירושלים. כנס מסוג זה מוגדר כ"הקבלת פני רב", מפני שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם, אף-על-פי שמָרי כבר נפטר מזה זמן רב, עדיין ממשיכים לערוך לכבודו פעמיים בשנה מדי חול-המועד כנס "הקבלת פני רב" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל.


הרצון להמשיך ולקיים את מורשתו של מָרי הוא חשוב, והשיעורים המועברים במעמד זה אף הם חשובים – אך אין מצוה הבאה בעבירה, ובמיוחד שאין מצוה אשר מכפרת מכשירה ומצדיקה עוון עבודה-זרה. לדעת רבנו, הציר שעליו סובבת התורה הוא: "עקירת עבודה זרה ומחיית עקבותיה" – ותלמידי הרמב"ם אמורים להיות האחרונים אשר נופלים בפח האלילות, והאחרונים אשר נתלים ונאחזים בבשר ודם שסופו רמה ותולעה. קיום מעמד "הקבלת פני רב" לחכם שמת, גם אם מדובר במשתתפים נבונים, יש בו טעם גדול לפגם, מפני שהוא מבטא את ההשקפה שמָרי עדיין חי או שהוא "מת חי".


ככל שהאדם גדול יותר כך יש להתרחק יותר מהערצתו ולהיזהר יותר מאהבתו, ככל שהאדם הצטייר בימי חייו כ"מלאך" או כ"קדוש", כך הסכנה של הפיכתו לעבודה-זרה גדולה יותר. על ההולכים בדרכו של רבנו לעמוד בראש המחנה הנלחם בעבודה-הזרה, והקורא לכל באי עולם לאהבתו ולייחודו של בורא-עולם – ולא חלילה לשמש דוגמה אישית שלילית לפולחן אישיות אלילי מגונה ביותר. לזכותם של אחינו האשכנזים והספרדים יש לציין, שהם למדו מאיתנו לקיים כנסי "הקבלת פני רב" לרבניהם החיים, אך הם לא למדו את המידה הרעה הזו, ואינם מקיימים "הקבלות פני רב" לרבניהם המתים. ויש ללמוד מהם, כי הם יודעים ללמוד את הטוב מזולתם ולהשאיר אצלו את הרע, אך אנחנו התימנים, לומדים מהאשכנזים והספרדים את הרע והמכוער, וזונחים את הטוב ואת האמת שהיו מנת חלקנו.


לצד תופעה זו קיימת תופעה נוספת אשר משלימה את התמונה, ובה תלמידים של מָרי למחצה לשליש ולרביע, מתייחסים אליו כאל "רב אלהי", כאילו כל דבריו נאמרו אות באות מפי הגבורה – ובכל פעם שמותחים ביקורת על מָרי, הם מתייחסים למבקרים כאל כופרים בעיקר! ומה הם שונים בזה מאותם עיקשים צוררים או אשכנזים אכזריים אשר מענים אותם, ורואים בהם כופרים בעיקר?! והאמת היא שמָרי שגה בעניינים לא מעטים, ואפילו ביסודות דת משה. כלומר, יש מקומות שמָרי שגה בעניינים הקשורים לחילול ה', כמו בלקיחת דמים בעבור פסיקת דינים, ובשותפותו בממסד הרבנים השכירים הרחוקים מדרכי מישרים, ובמקום שיש חילול ה' – אין חולקים כבוד לרב, יהיה מי שיהיה.


תופעה זו, של זעם מתפרץ כלפי כל מי שמותח ביקורת על מָרי, מבלי להתייחס לביקורת גופה, הינה לפי דעתי ביטוי מובהק של עבודה-זרה, כי אם אנחנו מניחים מראש שמָרי מעולם לא טעה ולא שגה, והוא מעל ומעבר לכל ביקורת – הרי שהוא בגדר אלוה, שהרי אפילו משה רבנו טעה ושגה, ונאמרו עליו דברים קשים מאין-כמותם בתורת ה' יתעלה. כמו כן, ההנחה שמָרי היה מושלם וכל מעשיו מדויקים ומדוקדקים, מסיטה אותנו מדרך האמת, כי אם אנחנו מתבוננים ולומדים את דבריו ללא בחינה ובקרה, הרי שאנחנו בהכרח נמשיך להנציח את כל שגיאותיו, ולעולם לא נתרומם לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


לאחר כל פעולה צבאית, ואפילו שהיא הייתה המוצלחת ביותר, מתקיים תחקיר, כדי לבדוק היכן ניתן לתקן ולשפר. מדוע דווקא בדת משה הטהורה שניתנה מאת ה' יתעלה ואשר שואפת לשלמות האדם והחברה – דווקא בקודש הקודשים נחתור להנציח בערות ובינוניות? מדוע שנקבל מראש דברי חכם מבלי לבדוק האם הוא צודק והאם הוא מדייק? והחמור מכל, מדוע נתייחס לשאלות ולביקורת כאל בלתי-לגיטימיות? האין זו חובה לבדוק את דרכינו?


זאת ועוד, המנהג שמָרי אימץ מחכמי-יועצי-אשכנז לחלוק בעדינות לאחר ביטויי התנצלויות והתרפסויות ולאחר "בקשת הסליחה רבתי", הוא מנהג אשר זר מאד לדרך האמת – כי ממי יש לבקש סליחה? וכלפי מי יש להתנצל ולהתרפס? כלפי חכם שמת? כלפי "חכם" שלא ידע ידיעת ה' מהי? כלפי "חכם" שלא ידע ייחוד ה' מהו? וכל נושאי הכלים של רבנו לדורותיהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, הם לא ידעו כמעט מאומה מיסודות התורה, ואף עיקמו ועיקשו את דרכי רבנו הטהורים, הוציאו דיבה ולעז והחטיאו את הרבים אחר ההבל.


ויתרה מזאת, על מה יש להתנצל להתרפס ולבקש סליחה? על בקשת האמת? על דרישת דרך האמת? מנהג רע זה מזיק מאד לדרך האמת, כי הוא מחליש את טענות הצדק והיושר, וגם מתייחס להשקפות התועים והמתעים כאל נכונות במידה חלקית, שהרי אם טענותיהם הן שקר גמור מדוע עלינו להתנצל ולהתרפס? ובמקום לעקרן מיסודן באופן ברור וחד-משמעי, המתנצלים והמתרפסים מטשטשים את דרך האמת, ומותירים פתח רחב להלכות משובשות ולהשקפות הבל ומדוחים לחדור ולזהם את כוח המחשבה שלנו.


וגדולה מכולן, מנהג זה מנציח את מעמדם של "חכמי ישראל" כ"קדושי עליון" אף-על-פי שהם תעו ולעו, חטאו והחטיאו. כלומר, מנהג זה אשר מנציח את הערצת הקדושים השקרית והאלילית של חכמי-יועצי-אשכנז, מונע מעם-ישראל להתנער מדרכי ההבל, מציג את אנשי האמת ככופרים – ומשמש בעליל ככלי משחית קטלני ביותר בידי כומרי השקר, שהרי כל מי שיחלוק מבלי להתנצל להתרפס ולהתחנף – דבריו נחשבים מראש כדברי כפירה.


כיצד יש לנהוג? הנה לפניכם דרך האמת אשר באה לידי ביטוי בפירושו של רס"ג למשלי (יח, כג): "אבל הראוי הוא שיהא בעל האמת מדבר בתוקף, בין שהיה עשיר או עני. וכך בעל הספק ידבר ברכות, ובעל השווא לא ידבר כלל" – ואין לי שום ספק, ששותפותו של מָרי בממסד הרבנים השכירים מחללי ה' יתעלה ומתעי הרבים אחר ההבל, גרמה לו לכרוע ולהשתחוות להמן, ולהתנצל ולהתרפס ולבקש סליחה ומחילה רבתי על כל צעד ושעל – שהרי הוא היה חייב לטשטש את האמת, אחרת הוא היה כופר בטובה הגדולה של הממסד האשכנזי שפיטם ודישן אותו מעל ומעבר לצרכיו ולצרכי ביתו. וגדולה מזאת, איך יאמר על מעסיקיו שאבותיהם ואבות-אבותיהם הם עובדי אלילים?! האם הוא היה מסוגל לבטל את אקסיומת "קדושי העליון" ולהודות שהינה שקר מוחלט? והלא התורה כבר לימדה אותנו כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, איך מָרי יראה את האמת בתוך חושך מיליוני הש"ח שנטל מהממסד הרבני המגואל? האם מָרי מעל הטבע האנושי?


ואם תשאלו מי הנחיל לנו את הנורמה הרבנית הזו? התשובה פשוטה, הממסד האשכנזי הוא זה אשר ייסד את הנורמה הרבנית האלילית הזו, במטרה לפאר ולרומם את גדוליהם השקריים, להנציח את שיטותיהם העקומות, ולחזק את שלטונם המסואב בדת משה – אשר הפך את דת האמת והיושר לדת פרו-נוצרית שמטרתה הראשונה היא להפיק רווחים ותאוות וטובות הנאה, ואולי על הדרך לעשות כמה מצוות – בדיוק כמו הנצרות.


יעקב אבינו לא מת?


האמונה שאדם מסוגל להמשיך לחיות לאחר המוות באה לידי ביטוי בפירוש רש"י, אשר פירש את האגדה בתענית (ה ע"ב) כפשוטה: "אמר ר' יוחנן: יעקב אבינו לא מת, [...] וכי בכדי [=לחינם] ספדו ספדניא וחנטו חנטיא וקברו קבריא? [...] מקרא אני דורש, שנאמר: 'וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם' [יר' ל, י] – מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".


רש"י פירש שם: "מקרא אני דורש – והאי דחנטו חנטיא, סבורים היו שמת [...]; אף הוא בחיים – [...] ודרשינן, [זהו] ישראל סבא [כלומר יעקב אבינו עדיין חי]; ודחנטו חנטיא – נדמה להם שמת, אבל חי היה". פירוש מעוות זה מתעלם לחלוטין מתפקידה המדרשי של האגדה ותופש אותה כפשוטה, וכבר ביארנו במקומות לא מעטים, כי תפישת האגדות כפשוטן החדירה לעם-ישראל הזיות מאגיות-אליליות ואף חיזקה מאד את אמונת ההגשמה. מכל מקום אנו רואים, כי רש"י האמין באפשרות שאדם ימשיך לחיות לאחר מותו (כמו יש"ו), והנה לנו דוגמה נוספת לרעות הגדולות העולות מפירושיו.


אגדה זו הייתה שגורה תדיר בפיו של מנחם-מנדל אדמו"ר חב"ד (=חכמה בינה ודעת?!), אשר נהג לכנות את פירוש רש"י "יינה של תורה". באמצעות אגדה זו, הוא החדיר מסר סמוי להמונים שהוא עתיד לחיות לנצח נצחים, תוך שהוא שומר על מידת הענווה המדומה. כי אם היה אומר זאת במפורש, היו חושדים בו בגאווה ובשיכרון גדלות, אך אמירה עדינה כזו שיש לה לכאורה ביסוס במקורות (פירוש רש"י הוא תורה לשיטתם), ואשר מבטאת גדוּלה לצד ענווה מעושה, עשויה לחדור, והיא אכן חדרה עמוק למוחות הפתאים והסכלים. חשוב להוסיף, שמטרת האגדה ללמד אותנו, שיעקב אבינו חי וקיים בהיבט הקיום הלאומי של עם-ישראל, כלומר כל עוד עם-ישראל חי וקיים, שמו של יעקב אבינו שנקרא ישראל חי וקיים.


לאחר שראינו כל זאת יש לשאול, האם ראוי שתלמידי הרמב"ם ילכו בדרכי עובדי האלילים? האם ראוי שיתדמו להם ולו במקצת? האם ראוי שיקיימו "הקבלת פני רב" לחכם שמת? האם לא ראוי שהדרדעים החדשים יהיו חוד החנית במלחמה בעבודה-הזרה ובאלילות?! ודומני כי תלמידי רבנו שכחו את יסוד היסודות ועמוד החכמות, והפכו את רבנו לפוסק-אליל אשכנזי טיפוסי, אשר דנים בהלכותיו כאילו היו מטרה בפני עצמה, והשליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, תוך שהם הופכים את הלכות רבנו לזירת התגוששויות והתנצחויות הלכתיות מיותרות המנותקות לחלוטין מהמציאות המעשית.


קצרו של דבר, יש לשנות את שם ההתכנסות הדו-שנתית בחגים לזכרו של מָרי מ"הקבלת פני רב" ל"כנס הגות והלכה לזכרו של מָרי" או "כנס מורשת ולימוד לאורו של מָרי" וכיו"ב – "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל" (דב' יז, יב; כב, כב), "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (יש' נט, כ).


צילום תמונת שער הרשומה: צופית צחי.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!