האם מי שאוכל כלב נהיה מטומטם?

בערך בחודש אלול תשע"ח הצהיר ראש הרשות הרבנית המסחרית מר יצחק יוסף שמי שאוכל כלב נהיה מטומטם. ויש לשאול וללמוד: האם אכן מי שאוכל כלב או כל מאכל אסור אחֵר, האם באכילה אחת ויחידה הוא כבר נהיה מטומטם? כמו כן, שאלה קשה קמה וניצבה כנגד דבריו: אם הוא נהיה מטומטם באופן מאגי ומיידי לכל ימי חייו, כיצד חכמי ישראל לדורותיהם, כגון ר' עקיבא וריש לקיש, שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק ועוד רבים אחרים, שאין ספק שאכלו נבלות וטרפות ואולי גם שקצים ורמשים, כיצד הם הגיעו אפוא למעלתם הגדולה והעצומה?


וגדול מכולם, אברהם אבינו ע"ה, שעבד עבודה-זרה במשך ארבעים שנה, ואין ספק שהוא לא אכל בתקופה הזו משחיטה כשרה ולא הקפיד על קלה כבחמורה, כיצד אפוא הגיע אברהם אבינו ע"ה למעלתו העצומה? זאת ועוד, יש עוונות חמורים בהרבה מאכילת מאכלות אסורים, כגון ביאה על אשת איש, מדוע דוד המלך שבא על אשת איש, לא הפך להיות אימבציל?


נעבור עתה לעיין בדברי יצחק יוסף בעניין זה באתר "הלכה יומית", וזה לשונו שם:


"והנה, בתורתנו הקדושה נאמר: 'אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מד], ולכאורה צריך היה להיות כתוב 'ונטמאתם בם', ומפני מה נכתב: 'וְנִטְמֵתֶם בָּם'? אלא להודיענו כי על-ידי אכילת מאכלות אסורות נעשה מטומטם לבו של האדם, ואין רוח קדושה שורה בו".


ובהמשך דבריו הוא מוסיף: "וכל יהודי יודע תורה, חפץ לראות את בנו גדל על ברכי התורה ויראת ה', ובחוסר זהירות ממאכלות אסורות, הוא עלול לגרום לבנו או לבתו רעה גדולה, שתחת לב הבשר אשר להם, מקשה את לבם להיות לב אבן, שלא ישמעו לקול מורִים חס ושלום". כלומר, לפי יצחק יוסף אכילת מאכלות אסורים גורמת באופן מאגי לטמטום הלב, ואפילו אם הילד כלל איננו יודע שמדובר במאכל אסור – הדבר מקשה ומטמא את לבו באופן מיידי.


המקור התלמודי לטמטום הלב הוא במדרש אגדה במסכת יומא, ושם (לט ע"א) נאמר כך: "תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מד], אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". נשים לב, שבמקור המדרש בתלמוד לא נאמר שמדובר במאכלות אסורות דווקא, אלא בעבירה מכל סוג שהוא. ויש לשאול: מהו הטמטום שעליו מדבר התלמוד? אך כדי להשיב ולהבין יש לעיין תחילה בהשקפת רבנו בעניין סיבת איסור המאכלות האסורות, ולשם כך נלמד מעט מזער על תורת הנפש של הרמב"ם.


תורת הנפש של הרמב"ם


בהקדמתו למסכת אבות, הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו לרפא את נפשו מן המידות הרעות. הרמב"ם הרחיב בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמיתי" (שם, עמ' רמז).


בנפש האדם ישנן תכונות רבות, כל תכונה ותכונה מורכבת משלוש מידות: שתי מידות רעות ואחת טובה. לדוגמה, הנדיבות שהיא מידה טובה, נמצאת בין שתי מידות רעות: הקמצנות והפזרנות. על האדם לאזן את תכונת נפשו זו, ולהביא את נפשו למידת הנדיבות שהיא ממוצעת בין הקמצנות והפזרנות (שביל הזהב המפורסם של הרמב"ם). רבנו הרמב"ם מלמד אותנו דבר גדול מאד והוא: שיש בכוח האדם להשפיע על נפשו בפעולותיו, מפני שכל מעשה וכל פעולה של האדם מַטִּים מעט את תכונת נפשו לכיוון המידה הטובה או הרעה.


לדוגמה, כאשר אדם קמצן נותן פרוטה לעני הוא מַטֶּה את תכונת נפשו לכיוון הנדיבות, ועליו לחזור פעמים רבות על מעשה הנדיבות והנתינה, כדי שנפשו תתרפא מקמצנותה. אמנם, לאדם רע עין קשה יותר לרפא את נפשו ולהטות אותה לנדיבות מאשר לאדם פזרן, מפני שהנפש בדרך כלל נמשכת לקצה התאוותני והאינטרסנטי, וזאת בשל השפעת טבע האדם הבהמי והאנוכי מראשית יצירתו. ולכן במקרה דנן, הצייקן יצטרך לחזור פעמים רבות יותר על פעולת הנדיבות, מאשר פעולות הריסון שיהיה על האדם הפזרן לנקוט, כדי לרסן את פזרנותו ולהגיע למעלת הנדיבות. ועל כל זאת ועוד ראו מאמרי: "שביל הזהב של הרמב"ם".


מדוע נאסרו המאכלות האסורות?


לפי הרמב"ם, רוב המצוות נועדו להכשיר את האדם להיות אדם, כלומר לעצב את נפשו ולרוממו להיות אדם ישר, נעים, נוח, מתון, גמיש (=נוח לקבל את האמת), מרסן את תאוותיו, רודף צדק ואמת, נדיב, שמח וטוב-לב, וכיו"ב. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד):


"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות [=הקמצנות וצרות העין] מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולם מכשירים כוחות הנפש".


כלומר, מטרת התורה ברוב המצוות היא להכשיר את כוחות הנפש, ולהביא כל תכונה ותכונה שבקרב האדם לאיזון, דהיינו למעלה המידותית הממוצעת שבין שתי המגרעות. וכך הם פני הדברים גם ביחס למאכלות האסורות, כי המטרה באיסור הזה היא להרחיק אותנו מגבול התאוותנות הרחקה יתרה. נמצא, כי הטמטום שעליו מדבר ר' ישמעאל בתלמוד, אינו טמטום שכלי-אורגני שנגרם באופן מאגי-מיסטי, אלא ההליכה אחר התאוות היא זו שגורמת בסופו-של-דבר לטמטום המחשבה. כי בהפניית כל כוחות הנפש אל התאווה סוף האדם להיות כבהמה – זהו אפוא הטמטום. אך פעולה אחת לכיוון התאוות, אף שהיא תטה את האדם מעט לכיוון בהמיותו, היא לא תגרום לו להיות כבהמה או תטמטם אותו. רק חזרה שוב ושוב על העבירות תגרום לנפשו בסופו-של-דבר להיטמטם – כלומר להיות שפלה וגסה כבהמה.


וכך ביאר עניין זה דוד המלך ע"ה בתהלים (מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", כלומר, אדם שאינו דבֵק ביקר שכלו – בצלם האלוה שבו, וחדֵל מלהנחות את הליכותיו לפיו, הופך אט-אט לבהמה, עד שהוא נמשל לה ודומה לה ומתנהג כמותה. וכך ביאר גם רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה, וכֹה דבריו (עמ' כג): "ודי לך דברי גדול הפילוסופים [אריסטו]: 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". וכוונת אריסטו במילת "צדיקים" היא לכל העניינים שבין אדם לחברו, נמצא אפוא, כי תכלית האדם עלי אדמות היא להיות אדם חכם נבון משכיל ונוח לבריות.


למדנו אפוא, שהאויבת הגדולה ביותר של החכמה היא הרדיפה אחר התאוות, כי רדיפת התאוות מרחיקה את האדם מן החכמות ומדרדרת אותו לגסות ולשפלות הבהמות, ולעתים אף גרוע מן החיות והבהמות (ולעיון נרחב בעניין זה ראו מאמרי: "ריסון התאוות – השער לחכמה"). ולא רק הימשכות אחר המאכלות האסורות, נהייה ושקיעה בכל תאווה הינה חרפה גדולה לאדם בעולם-הזה ובעולם-הבא, ולעולם צריך האדם לזכור בעת שיצרו מנסה להטותו לדבר עבירה, אנה יוליך את חרפתו ליום הדין וליום התוכחה? וכֹה דברי רבנו במורה (ג, ח):


"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [וכוונתו שם ליחידי הסגולה: אנשי המידות המוסר הדעת והחכמה], כל הכרחֵי החומר אצלם [=כל דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם, הינן לפי תפישתם] חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר".


ומעניינת העובדה שהרמב"ם בוחר להביא דוגמאות לאדם שלם במידותיו דווקא מאריסטו, וזו ראיה להערכתו את חוכמתו ומעלותיו המידותיות. כמו כן, לעיון נוסף ונרחב יותר בענייני המאכלות האסורות ראו גם מאמרי: "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?".