top of page

האם מי שאוכל כלב נהיה מטומטם?

בערך בחודש אלול תשע"ח הצהיר ראש הרשות הרבנית המסחרית מר יצחק יוסף שמי שאוכל כלב נהיה מטומטם. ויש לשאול וללמוד: האם אכן מי שאוכל כלב או כל מאכל אסור אחֵר, האם באכילה אחת ויחידה הוא כבר נהיה מטומטם? כמו כן, שאלה קשה קמה וניצבה כנגד דבריו: אם הוא נהיה מטומטם באופן מאגי ומיידי לכל ימי חייו, כיצד חכמי ישראל לדורותיהם, כגון ר' עקיבא וריש לקיש, שמעיה ואבטליון שהיו גרי צדק ועוד רבים אחרים, שאין ספק שאכלו נבלות וטרפות ואולי גם שקצים ורמשים, כיצד הם הגיעו אפוא למעלתם הגדולה והעצומה?


וגדול מכולם, אברהם אבינו ע"ה, שעבד עבודה-זרה במשך ארבעים שנה, ואין ספק שהוא לא אכל בתקופה הזו משחיטה כשרה ולא הקפיד על קלה כבחמורה, כיצד אפוא הגיע אברהם אבינו ע"ה למעלתו העצומה? זאת ועוד, יש עוונות חמורים בהרבה מאכילת מאכלות אסורים, כגון ביאה על אשת איש, מדוע דוד המלך שבא על אשת איש, לא הפך להיות אימבציל?


נעבור עתה לעיין בדברי יצחק יוסף בעניין זה באתר "הלכה יומית", וזה לשונו שם: "והנה, בתורתנו הקדושה נאמר: 'אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מד], ולכאורה צריך היה להיות כתוב 'ונטמאתם בם', ומפני מה נכתב: 'וְנִטְמֵתֶם בָּם'? אלא להודיענו כי על-ידי אכילת מאכלות אסורות נעשה מטומטם לבו של האדם, ואין רוח קדושה שורה בו".


ובהמשך דבריו הוא מוסיף: "וכל יהודי יודע תורה, חפץ לראות את בנו גדל על ברכי התורה ויראת ה', ובחוסר זהירות ממאכלות אסורות, הוא עלול לגרום לבנו או לבתו רעה גדולה, שתחת לב הבשר אשר להם, מקשה את לבם להיות לב אבן, שלא ישמעו לקול מוֹרִים חס ושלום". כלומר, לפי יצחק יוסף אכילת מאכלות אסורים גורמת באופן מאגי לטמטום הלב, ואפילו אם הילד כלל איננו יודע שמדובר במאכל אסור – הדבר מקשה ומטמא את לבו באופן מיידי.


המקור התלמודי לטמטום הלב הוא במדרש אגדה במסכת יומא, ושם (לט ע"א) נאמר כך: "תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם' [ויק' יא, מד], אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". נשים לב, שבמקור המדרש שבתלמוד לא נאמר שמדובר במאכלות אסורות דווקא, אלא בעבירה מכל סוג שהוא. ויש לשאול: מהו הטמטום שעליו מדבר התלמוד? אך כדי להשיב ולהבין יש לעיין תחילה בהשקפת רבנו בעניין סיבת איסור המאכלות האסורות, ולשם כך נלמד מעט-מזער על תורת הנפש של הרמב"ם.


א. תורת הנפש של הרמב"ם


בהקדמתו למסכת אבות, רבנו הרמב"ם פורשׂ את משנתו בתורת הנפש ומדריך את האדם כיצד עליו לרפא את נפשו מן המידות הרעות. הרמב"ם הרחיב בעניין זה מפני שבריאות הנפש ואיזון מידותיה "מביאים לידי שלמות גדולה ואושר אמיתי" (שם, עמ' רמז).


בנפש האדם ישנן תכונות רבות, כל תכונה ותכונה מורכבת משלוש מידות: שתי מידות רעות ואחת טובה. לדוגמה, הנדיבות שהיא מידה טובה, נמצאת בין שתי מידות רעות: הקמצנות והפזרנות. על האדם לאזן את תכונת נפשו זו, ולהביא את נפשו למידת הנדיבות שהיא ממוצעת בין הקמצנות והפזרנות (שביל הזהב המפורסם של הרמב"ם). רבנו הרמב"ם מלמד אותנו דבר גדול מאד והוא: שיש בכוח האדם להשפיע על נפשו בפעולותיו, מפני שכל מעשה וכל פעולה של האדם מַטִּים מעט את תכונת נפשו לכיוון המידה הטובה או הרעה.


לדוגמה, כאשר אדם קמצן נותן פרוטה לעני הוא מַטֶּה את תכונת נפשו לכיוון הנדיבות, ועליו לחזור פעמים רבות על מעשה הנדיבות והנתינה, כדי שנפשו תתרפא מקמצנותה. אמנם, לאדם רע עין קשה יותר לרפא את נפשו ולהטות אותה לנדיבות מאשר לאדם פזרן, מפני שהנפש בדרך כלל נמשכת לקצה התאוותני והאינטרסנטי, וזאת בשל השפעת טבע האדם הבהמי והאנוכי מראשית יצירתו. ולכן במקרה דנן, הצייקן יצטרך לחזור פעמים רבות יותר על פעולת הנדיבות, מאשר פעולות הריסון שיהיה על האדם הפזרן לנקוט, כדי לרסן את פזרנותו ולהגיע למעלת הנדיבות. ועל כל זאת ועוד ראו במאמר: "שביל הזהב של הרמב"ם".


ב. מדוע נאסרו המאכלות האסורות?


לפי הרמב"ם, רוב המצוות נועדו להכשיר את האדם להיות אדם, כלומר לעצב את נפשו ולרוממו להיות אדם ישר, נעים, נוח, מתון, גמיש (=נוח לקבל את האמת כאשר מציעים אותה בפניו, ולא כסיל עיקש עקוש ויקוש), מרסן את תאוותיו, רודף צדק ואמת, נדיב, שמח וטוב-לב, וכיוצא בזה מן המידות הטובות והנעלות. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנד):


"התורה לא אסרה מה שאסרה וציוותה מה שציוותה כי אם מסיבה זו [...] כי איסור כל המאכלות האסורות ואיסור הביאות האסורות [...] כל זה לא ציווה ה' עלינו אלא כדי שנתרחק מגבול התאוותנות הרחקה גדולה [...] כדי שתתחזק בנפשנו תכונת הפרישות [...] וכן כל מה שבא בתורה מנתינת המעשרות, והלקט, והשכחה, והפאה, והפרט, והעוללות, ודין השמיטה והיובל, והצדקה די מחסורו, כל זה [...] כדי שנתרחק מגבול הכיליות [=הקמצנות וצרות העין] מרחק גדול ונתקרב לגבול הפזרנות, כדי שתתחזק בנו מידת הנדיבות. ועל דרך זו התבונן ברוב המצוות תמצא שכולן מכשירות את כוחות הנפש".


כלומר, מטרת התורה ברוב המצוות היא להכשיר את כוחות הנפש, ולהביא כל תכונה ותכונה שבקרב האדם לאיזון, דהיינו למעלה המידותית הממוצעת שבין שתי המגרעות. וכך הם פני הדברים גם ביחס למאכלות האסורות, כי המטרה באיסור הזה היא להרחיק אותנו מגבול התאוותנות הרחקה יתרה. נמצא, כי הטמטום שעליו מדבר ר' ישמעאל בתלמוד, אינו טמטום שכלי-אורגני שנגרם באופן מאגי-מיסטי, אלא ההליכה אחרי התאוות היא זו שגורמת בסופו-של-דבר לטמטום המחשבה. כי בהפניית כל כוחות הנפש אל התאווה סוף האדם להיות כבהמה – זהו אפוא הטמטום. אך פעולה אחת לכיוון התאוות, אף שהיא תַּטֶּה את האדם מעט לכיוון בהמיותו, היא לא תגרום לו להיות כבהמה או תטמטם אותו. רק חזרה שוב ושוב על העבירות תגרום לנפשו בסופו-של-דבר להיטמטם – כלומר להיות שפלה וגסה כבהמה.


וכך ביאר עניין זה דוד המלך ע"ה בתהלים (מט, יג): "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ", כלומר, אדם שאינו דָּבֵק ביקר שכלו – בצלם האלוה שבו, וחדֵל מלהנחות את הליכותיו ואורחות חייו לפיו, הופך אט-אט לבהמה, עד שהוא נמשל לה ודומה לה ומתנהג כמותה. וכך ביאר גם רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה, וכֹה דבריו (עמ' כג): "ודי לך דברי גדול הפילוסופים [אריסטו]: 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים', שאם היה האדם חכם ונבון אבל רודף אחרי התאוות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא ייקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כדי קיום הגוף". וכוונת אריסטו במילת "צדיקים" היא לכל העניינים והמצוות שבין אדם לחברו, נמצא אפוא, כי תכלית האדם עלי אדמות היא להיות אדם חכם ונבון ומשכיל ונוח לבריות.


למדנו אפוא, שהאויבת הגדולה ביותר של החכמה היא הרדיפה אחרי התאוות, כי רדיפת התאוות מרחיקה את האדם מן החכמות ומדרדרת אותו לגסות ולשפלות הבהמות, ולעתים אף גרוע מן החיות והבהמות (ולעיון נרחב בעניין זה ראו: 'ריסון התאוות – השער לחכמה'). ולא רק הימשכות אחרי המאכלות האסורות, נהייה ושקיעה בכל תאווה הינה חרפה גדולה לאדם בעולם-הזה ובעולם-הבא, ולעולם צריך האדם לזכור בעת שיצרו מנסה להטותו לדבר עבירה, אנה יוליך את חרפתו ליום הדין וליום התוכחה? וכֹה דברי רבנו במורה (ג, ח):


"יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [וכוונתו שם ליחידי הסגולה: אנשי המידות המוסר הדעת והחכמה], כל הכרחֵי החומר אצלם [=כל דרישות החומר ההכרחיות לקיום האדם, הינן לפי תפישתם] חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש [=ההנאה החושנית] אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, ושבו מתאווים אנו את האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. [...] אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי אפשר בלעדיו [...] אבל [...] עדת הסכלים [...] עשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש [=יחסי מין] ולא יותר".


ומעניינת העובדה שרבנו הרמב"ם בוחר להביא דוגמאות לאדם שלם במידותיו דווקא מאריסטו, וזו ראיה להערכתו את חוכמתו ומעלותיו המידותיות. כמו כן, לעיון נוסף ונרחב יותר בענייני המאכלות האסורות ראו את המאמר: "מדוע נאסרו המאכלות האסורות?".


ג. נבלים שלא ברשות התורה


מטרת התורה בהרחקתה מכל המאכלות האסורות היא כאמור, להכשיר את האדם להיות מרוסן בתאוותיו, להתרחק מבהמיותו ולדבוק בצלם האלוה שבו. אולם, ישנם לא מעטים אשר חזות הכל בעיניהם היא הידורי כשרות דמיוניים. הם ידקדקו שלא לאכול אצל הוריהם וקרוביהם מפני שהוריהם או קרוביהם אינם מקפידים על כשרות מסוימת מבית היוצר של המינים השחורים וצאצאיהם, ברם, בבואם על שולחנם זוללים וסובאים קבר פתוח גרונם.


הם שגו והושגו לחשוב שבזלילתם וסביאתם הם אינם חוטאים לנפשם, מפני שהכשר שר"ץ הוטבע על שולחנם והכשיר את תאוותם: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח). ואיני בטוח ששחורי המרדעות טובים בהרבה מאוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר שנואי נפשם (החילוניים), שהרי אלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה עד קצה התאוותנות, ואלה שטופים במאכל ומשתה ונפשם הגיעה לאותו קצה בזוי. ואולי לא לחינם הזכירם הנביא יחדיו (יש' סו, יז): "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים [...] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר".


ואלה ואלה מתנודדים נפוּחים והלוּמים, מבעירים את אש התאווה בבטנם ומבַערים את הדעת מקרבם, ואלה וגם אלה אינם שׂמים לנגד עיניהם את תכלית האדם, וכמו שאומר רבנו במורה (ג, ח): "והוא ציור המושכלות [...] אשר הנעלה והנכבדה בהן השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת", וכן בפתיחת ספרו משנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" את ה' יתברך. ואיך ישכילו וידעו? והלא בהמיותם כבר מוליכה אותם ומנהיגה את מה שנותר משכלם. ולזאת נצרף את דברי נתנאל בן פיומי בספרו גן-השכלים, וזה לשונו (עמ' סו):


"אמר אחד החכמים: עליכם לירוא את ה' ישתבח, ולחדול מלהרבות במאכלות, ומלהרבות בדברים, ומלהרבות בשינה, ולסבול את נזקי בני אדם [...] כי ביראת ה' תשיגו את האושר, ובעזיבת ריבוי המאכלות יְשׁוּתְּקוּ התאוות, ובעזיבת ריבוי הדברים תינצלו מצרות, ובעזיבת ריבוי השינה תתבוננו בבריאת שמים וארץ, ובסבלכם נזקי בני אדם תשיגו את כל חפציכם, ואז תהיה נפשכם כמלך בתוך גינה וכסוס בתוך רחבה".


נמצא אפוא, שיצחק יוסף ודומיו רחוקים מאד מן האמת, שהרי הם שוגים להבין את המדרש ביומא כפשוטו, ובעקבות זאת הם תועים לסבור שאכילת מאכל אסור מטמטמת את לבו של האדם באופן מאגי. אולם, לשיטתם, הפרזה באכילה וזלילה וסביאה, כל עוד היא בהכשר השר"ץ היא מותרת ואף רצויה (אכול וקבל שכר, ועדיף שיקנו כמה שיותר, שהרי כך מוסדות הכשרות שלהם מרוויחים יותר, ובעקיפין גם גדולי האסלה אשר מתואמים בחשאי עם בעלי ההון); ואולי הם אף מפחידים את ההמון בהזיות בכוונה תחילה, כדי לגרום להם לקנות דווקא מהכשרות ה"מהודרת" שלהם, ולא להסתפק בכשרות הרגילה, והכל חוזר אל הכסף...


ואין לי ספק שמי ששגה ואכל פעם אחת בשר כלב או חזיר וכיו"ב, רחוק מבהמיותו יותר ממי שממלא כרסו באכילה מכל הבא ליד בכשרות השר"ץ, זולל וסובא; ומי שכרסו מתפקעת מרוב אכילה קרוב לבהמיותו הרבה יותר ממי ששגה פעם אחת או פעמיים או שלוש. אך לעולם גדולי התורה המדומים והממוסדים האוכלין מן התורה, לא יאמרו זאת, כי הדבר עלול לגרום נזק לצריכה מבעלי ההון ש"תורמים" לגדוילים ולמוסדותיהם, ולא לחינם הם תורמים להם, וזאת כדי שהגדוילים יורו לחסידיהם לרכוש דווקא את מוצריהם (וכל המאכערים למיניהם, ובמיוחד המפורסמים והפוליטיקאים שביניהם, קשורים ואסורים לבעלי ההון בעבותות החטאת).


"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).


ד. הרחקה מעשיית תשובה


הזיותיהם של הכומרים השכירים מרחיקות רבים מעשיית תשובה, שהרי אדם שישמע את ההוזים הללו שאכילת בשר כלב או חזיר מטמטמת את לבו, עלול להרגיש רע מאד ולהתרחק מעשיית תשובה, שהרי הוא ישגה לחשוב שכבר אין לו תקנה ואת הנעשה אין להשיב – ואילו לפי הבנתו של רבנו הרמב"ם, לא קרה שום דבר בלתי הפיך, החוטא אמנם הסיט את נפשו לכיוון הבהמי, אך בידו היכולת לשוב בתשובה מהפקרותו, ולהרחיק את נפשו מבהמיותו.


נחזור עתה לדברי יצחק יוסף שם, כי מהמשך דבריו אנחנו לומדים שהוא לא הראשון ששוגה בעניינים אלה. היו רבים מ"חכמי ישראל" המדומים באלף השנים האחרונות אשר התרחקו מאד ממחשבה נכונה, והנה לפניכם המשך דבריו של יצחק אבן עבדאללה אל-מַצרי:


"וכמו שכתב הרשב"א, שישראל הם ביישנים ורחמנים בטבעם, ועל-ידי יניקה מעובדי כוכבים, נולד בהם טבע של אכזריות ועזות. ועוד כתב תלמידו הריטב"א, שחלב אשה גויה האוכלת בעצמה שקצים ורמשים, מוליד בתינוק טבע רע ואכזריות. ושורש הדבר הוא מדרשת רבותינו, שאכילת מאכלים אסורים מביאה לטמטום לבו של אדם, שלא תכנס בו רוח טהרה, ולא יוכל לספוג מקדושת התורה".


וכי חלב של אשה גויה יגרום לתינוק יהודי להיות אכזרי? והאם השערים לקדושה וטהרה נעולים בפניו עד עולם? לצערי הוזי ההזיות רחקו מן האמת והבינו את דרשת חז"ל כפשוטה, ובזאת הם כיבו את אור המצוות שעוסקות במאכלות האסורות, ונעלו את שערי התשובה בפני רבים – ולא רק שהם נעלו את שערי התשובה הם גם נעלו את שערי הדעת והחכמה, ואין זה הנר היחיד שכיבו, כי רבים ממאורות הדת כבויים וחשוכים כבר מאות רבות בשנים בשל סכלותם והזיותיהם, ולכן טרם זכינו להיות עם חכם ונבון ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


והנה לפניכם גם דבריו של אמנון המג'נון בכנס באור יהודה (16.9.2015; בדקה ה-26:30):


"תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת את לבו של אדם, שנאמר: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם [עד כאן ציטוט הגמרא ביומא לט ע"א], רש"י מפרש: 'מטמטמת, אוטמת וסותמת מכל חכמה' [ואמנון מוסיף:] ברגע שאדם אכל מאכל איסור נסתם הלב שלו ונאטם לחכמה, זה אומר מרגע זה הוא סתום, אכילת איסור פעם אחת, פעם אחת".


נחתום בדברי רבנו בהקדמתו לפרק עשירי במסכת סנהדרין (עמ' קלו–קלז):


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו [...] רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".


וזהו בדיוק המצב של העולם הדתי האורתודוקסי הפרו-נוצרי בימינו: "רק עם סכל ונבל".


"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).


לדברי ראש הרשות הרבנית המסחרית שנזכרו לעיל, ראו כאן.

בתמונת שער הרשומה: ג'וחא (נאסר א-דין), דמות הטיפש בארצות העולם המוסלמי.


האם מי שאוכל כלב נהיה מטומטם
.pdf
Download PDF • 208KB

581 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page