נשאלתי כך:
נכנס אלי אחד הליצנים הברסלבים לבקש צדקה ולתת לי ספרון של כומרם שיק, כמובן שלא לקחתי את ספרונו, אבל נתתי לו מטבע כי הוא ביקש צדקה. מה היית עושה במצב כזה?
תשובה:
הייתי מסביר לו שאיני נותן לו מאומה כי הקב"ה אסר עלי לתת לו, והאיסור החמור בעניין זה מופיע בפסקי חז"ל ורבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דבריהם:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
עד כאן ביחס לליצנים הברסלבים העצלנים אשר משליכים את עצמם על הציבור. ואם יוסיף וישאל השואל, ומה אם הליצן הברסלבי הזה מבקש צדקה בעבור משפחות עניות? האם יש לתת לו צדקה? ובכן, אסור לתת לו צדקה, ראו את דברי רבנו בהלכות מתנות עניים (י, יב):
"ולא ייתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא-אם-כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע לנהוג כשורה כחנניה בן תרדיון [=והכוונה שהוא יודע בוודאות מוחלטת שמדובר באדם כשר וישר]".
ומזאת נוסיף ונלמד גם לכל הקופות המפוקפקות של המינים וצאצאיהם רודפי הבצע והתאוות ומפיצי השקפות המינות, שאסור בשום-פנים-ואופן לתת או לשלשל להן מאומה.
זאת ועוד, אפילו אם הליצן הברסלבי הזה הינו עני באמת אשר אינו מסוגל לעבוד עבודה, אסור לתת לו צדקה, מפני שהוא מפיץ תרבות של הבל ומינות, ומתעה את עמֵּנו ללכת אחרי התהו. כלומר, חובת מתן צדקה "די מחסורו" היא אך ורק לעניי ישראל שהם בגדר "אחיך", אך אם הוא מפיץ ומסית ומדיח את העם ללכת בדרכי מינות, אסור לתת לו צדקה ואפילו פרוטה.
ברם, אם מדובר בעני שאיני יודע מה מצבו, ואיני יודע מה הן השקפותיו, ומראהו או הנסיבות אינם מעידים על השקפות מינות, והוא מבקש ממני שקל או שניים או חמישה לכלכלתו – מצוה רבה לתת לו, וכפסק רבנו בהלכות מתנות עניים (ז, ו): "ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה, אבל נותנין לו מתנה מועטת". אולם, אם הנני מעריך בסבירות גבוהה שהעני הזה שמבקש ממני צדקה, שהוא סכל ונבל ועובד אלילים – אסור לתת לו מאומה.
ואחתום עניין זה בפסק חז"ל ורבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
"כֹּה אָמַר יְיָ: אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְיָ יָסוּר לִבּוֹ, וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (יר' יז, ה–ח).