האם מותר לזמר לשיר ולנגן בשמחות בימינו?

הקדמה


רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד):


"וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".


נמצא, כי שירה ללא כלי נגינה שאינה על היין מותרת לכתחילה, שירה ללא כלי נגינה על היין מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, שירה עם כלי נגינה אסורה. כמובן שכל תשובתנו עוסקת בשירה שהיא בגדר שירה המותרת, כגון שירה שמטרתה לעודד למעלות מידותיות או שירה שמעוררת את האדם להתבונן בהשקפות נכונות. וכמו שרבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רעג–רעד):


"ודע, כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי ענייניהם, [...]. והוצרכתי לבאר את זה ואף-על-פי שהוא פשוט, מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתנו אם נזדמנו במסיבת משתה או חתונה או זולתה, ורצה אדם לשיר בשפה הערבית ואפילו היה עניין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות שזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין, ממחין על כך בכל אופן של מחאה ואינם מתירים לשמעו. ואם זימר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים אין ממחין בכך, ואין הדבר קשה בעיניהם על-אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו או מן המרוחק – וזה סכלות מוחלטת, לפי שאין הדיבור אסור ומותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרו, מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת עניינו, שאם היה עניין אותו השיר דבר נעלה חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה".


חשוב לציין, כי שירה על כלי נגינה כאשר היא מיועדת לריפוי נפש האדם הדואב מדכדוכה, היא בגדר מצוה, וכמו שכותב רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנו):


"וכן אם גברה עליו מרה השחורה [=דיכאון] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות, [...] וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה שחורה ממנה, ויתכוון בכל זה להברות את גופו, ותכלית בריאות גופו כדי שיידע [את ה' יתעלה]".


תשובה


לאחר הקדמה קצרה זו, נחל בתשובה ונראה שיש לחלקה לשלושה חלקים:


1) כאשר יש לזמר מקור אחר של פרנסה – נראה שאין להקל במקרה כזה, ולאסור לשיר בחתונות וברי מצוה וכיו"ב. ובמיוחד שהחתונות והשמחות בימינו הפכו לשמחה של הוללות המנוגדת לחלוטין למטרת חכמים בגזירתם, שהיא שניזכר בחורבן ונצטער על ריחוקנו מדרך האמת. והשמחות בימינו מבטאות את ההיפך הגמור: שמחת הוללות חיצונית ופרועה בקולות מחרישי אוזניים, כביכול עם-ישראל כבר הגיע לשלמותו המוסרית ולמילוי ייעודו הרוחני והאוניברסלי – ויש בשמחות הפרועות הללו הטעיה גדולה מדרך האמת.


ברם, לא לחינם הקב"ה נתן כישרון לאדם וחלילה לאדם המוכשר לחנוק את כשרונו, ויש מקום לדעת רבנו לאמנות ולשירה, גם כאשר יש לזמר מקור אחר של פרנסה. ולכן, על הזמר להתמקד ביצירה של הקלטת תקליטים וכיו"ב, כדי שהאנשים אשר זקוקים למוזיקה כדי לעודד את נפשם הנכאה, יוכלו לשמוע את השירה על דרך הריפוי, ולחזק את נפשם.


זאת ועוד, חובה עלינו לצפות לישועה, ולא מן הנמנע שנזכה לבניין בית המקדש בימינו, כך שיש מקום להכין את הקרקע לביאתו, ולהכין שירים בעלי תכנים נעלים מרוממי נפש, אשר יחזקו את עם-ישראל ללכת בדרך האמת, ויסייעו לנו ללמד ולהורות לכל באי עולם על מציאותו וייחודו של מלך מלכי המלכים.


2) כאשר אין לזמר מקור אחר של פרנסה – נראה שיש להתיר במקרה כזה לאור הטעמים הבאים:


א) לא מדובר במצות לא תעשה מן התורה כגון חילול השם וכיו"ב, אלא בגזירת חז"ל. ויתרה מזאת, כבר ראינו שגזירה זו חלשה במידה מסוימת, שהרי רבנו הסכים לדחות חלק ממנה משום המנהג שנהגו בו כל ישראל.


ב) בימינו יש נסיבות מאד מיוחדות שאין להתעלם מהן: שירת העגבים וזמרת הפריצות גאתה מאד, ולכן אם מדובר בשירת קודש אמתית, אשר תועיל להרחיק את הרבים משירה אסורה, יש להקל משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו).


ג) מצוה פרנסת ביתו היא מצוה גדולה וחשובה, ומעבודות ה' הנעלות ביותר: וכמו שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' (תה' קכח, ב) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


ד) לפי דעתנו אין מקום לבוא ולטעון שכל האנשים הם בגדר "חולי דיכאון" כדי להתיר ולבטל לגמרי את גזירת חכמים. ברם יש מקום להיעזר בהיתר זה כדי לצרף אותו להקל על הזמר שאין לו פרנסה ממקור אחר, להמשיך ולשיר בחתונות וברי מצוות, כי לצערנו הרב פני הדור כפני הכלב, ורבים מבני דורנו אינם מסוגלים לשמוח שמחה אמתית של מצוה ללא אלכוהול וללא מוזיקה מחרישת אוזניים שתקהה את חושיהם ותפיג מעט את יגונם.


ה) לצד כל האמור לעיל, על הזמר לזכור תמיד שאין זו פעולה שהיא כשרה לחלוטין, וכמו שאומר רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנז):


"וכבר זירזו גם הנביאים עליהם השלום על עניין זה ואמר: 'בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' [מש' ג, ו], ופירשו חכמים ואמרו 'אפילו בדבר עבירה' [ברכות סג ע"א], כלומר שתשים לאותה הפעולה תכלית כלפי האמת ואף-על-פי שיש בה עבירה מאיזו בחינה שהיא".


3) נסיים בסיפור קצר שסיפר לי חילוני גמור אשר מתגורר בשכנות לאבי מרי הי"ו: לפני כמה שנים הגיע הזמר המפורסם ליאונרד כהן להופעה בארץ ישראל. הוא הופיע בגני התערוכה לפני קהל של עשרות אלפי אנשים נלהבים, רובם ככולם חילונים גמורים ללא שום זיקה ליהדות. אותו שכן חילוני נכח באותה ההופעה, וסיפר לי שליאונרד כהן שר בסיום הופעתו את השיר המפורסם "הללויה".


השכן סיפר לי שעשרות אלפי אנשים שרו את השיר יחד עם הזמר, בדבקות עילאית ובהתלהבות בלתי נתפשת. אותו חילוני גמור אמר לי נפעם: "מה שעשה ליאונרד כהן בשיר אחד, לא עשו כל הרבנים ומחזירי התשובה במשך עשרות בשנים". ואפילו שאף-לא-אחד חזר בתשובה כתוצאה מן השיר הזה, לגרום לעשרות אלפי אנשים כופרים להלל את ה' יתעלה (הללו-יה) – אין מלים לתאר את חשיבות המעמד הזה לפי דעתי, ולא ניתן להעריך את השפעת המעמד הזה על האנשים ועל השקפותיהם לטווח הארוך, ולא אתפלא אם ליאונרד כהן קנה את עולמו בשיר הזה.


לאור האמור נראה להוסיף, כי אם מזמינים זמר ירא שמים לשיר לפני קהל של אלפי אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות או אפילו מסורתיים, יש להתיר בוודאי לזמר לשיר לפני קהל כזה, כי שירת קודש לפני קהל שאינו קרוב אל ה' יתעלה, היא אחת מעבודות השם הגדולות ביותר לפי דעתי, וממצוות קידוש ה' שעליהן נאמר יש קונה עולמו בשעה אחת.


בהקשר זה ניתן להוסיף את פסיקת רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, א –ג):


"אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מִדַּמִין להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ, כג], ונאמר: 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ' [שם יח, ג], ונאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם' [דב' יב, ל], הכל בעניין אחד הוא מזהיר – שלא ידמה להם. [...] לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין וזה הוא הנקרא 'בלורית'. ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהן עושין. [...] וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהן – לוקה. [...] ישראל שהיה קרוב למלכות וצרך לישב לפני מלכיהם, והיה לו גנאי לפי שלא ידמה להם, הרי זה מותר ללבוש כמלבושים שלהם, ולגלח כנגד פניו כדרך שהן עושין".


נמצא שיש נסיבות שבהן התירו חז"ל ליהודי מסוים שנמצא בעמדה מסוימת, להראות כאילו הוא נוהג בחוקות הגויים, במטרה לסייע ולהועיל לעם-ישראל. ונראה לי שהוא הדין לעניין זמר ירא שמים, אשר יש ביכולתו להנחות רבים לדרך האמת, מותר לו להתחפש ולהראות שהוא כביכול חלק מן ההמונים והגויים, ובדרכם שלהם להורות להם את הדרך למציאות אל אחד יחיד ומיוחד.


0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!