האם מותר לשיר ולנגן בשמחות בימינו?

הקדמה


רבנו פוסק בהלכות תעניות (ה, יד), וכֹה דבריו: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר: 'בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן' [יש' כד, ט]. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין".


נחל בשירת קודש: "דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל", ובכן, ללא כלי נגינה על היין היא מותרת בקושי לאחר שכבר נהגו בזה כל ישראל. ברם, עם כלי נגינה אפילו שירת קודש אסורה. לגבי שירה המותרת, דהיינו שירה שמטרתה לעודד למעלות מידותיות או שירה שמעוררת את האדם להתבונן בהשקפות נכונות – מותר לשיר אך ורק ללא כלי נגינה ושלא על היין.


ובעניין גדרי השירה המותרת, ראו נא דברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רעג–רעד):


"ודע, כי השירים המחוברים באיזו שפה שתהיה אינם נבחנים אלא לפי ענייניהם [...] [ולא לפי השפה שבה הם מחוברים] והוצרכתי לבאר את זה ואף-על-פי שהוא פשוט, מפני שראיתי גדולים וחסידים מאומתנו, אם נזדמנו במסיבת משתה או חתונה או זולתה, ורצה אדם לשיר בשפה הערבית ואפילו היה עניין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות שזה מן החלק הרצוי, או בשבח היין, ממחין [=מוחים] על כך בכל אופן של מחאה, ואינם מתירים לשמעו. ואם זימר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העבריים אין ממחין בכך, ואין הדבר קשה בעיניהם על-אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו או מן המרוחק – וזה סכלות מוחלטת, לפי שאין הדיבור אסור ומותר ורצוי ומרוחק ומצוה לאמרוֹ, מחמת השפה שהוא נאמר בה אלא מחמת עניינו, שאם היה עניין אותו השיר דבר נעלה – חובה לאמרו באיזה שפה שיהיה".


ואגב ראינו, כי כוונת רבנו באמרוֹ: "גדולי וחסידים מאומתנו" היא לגדולי השוטים אשר נחשבים "לחכמי ישראל", וכפי שרבנו קובע בהמשך דבריו ביחס להוראתם: "וזה סכלות מוחלטת".


נחזור לעניין השירה, ראוי להוסיף, כי שירה על כלי נגינה אשר מיועדת לריפוי נפש האדם הדואב מדכדוכה, היא בגדר מצוה, וכמו שכותב רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנו):


"וכן אם גברה עליו מרה השחורה [=הדיכאון והדכדוך] יסירנה בשמיעת שירים ומיני נגינות [...] וכיוצא בזה ממה שמיישב את הנפש ומסיר שעמום המרה שחורה ממנה, ויתכוון בכל זה להברות את גופו, ותכלית בריאות גופו כדי שיידע [את ה' יתעלה]".


ובמאמר: "האמנות במשנת הרמב"ם" הבהרתי שמותר לדעת רבנו לשמוע מוזיקה שאין בה דברי תועבה או כיעור מכל סוג שהוא, כאשר מטרת שמיעתה היא: לרפא את נפש האדם, לרענן אותה לעבוד את ה' במרץ וביתר חשק, ולרוממה ללימודים ולידיעת ה' יתעלה.


כלומר, מותר לאדם אשר נפשו דאובה ללכת לקונצרט לדוגמה, אם הדבר ירענן את נפשו מיגונה ומתשישותה, וירוממוֹ לשמחת הנפש ההכרחית לעבודת ה' ולידיעתו. ועתה אשיב.


תשובה


ובכן, אסור להשמיע בחתונות כלי זמר וכלי שיר, כל שמותר לזמָּר הוא לשיר בפיו בלבד וזאת בהתאם להִלכת חז"ל אשר נפסקה בעקבות חורבן בית קדשנו ותפארתנו – וכל מי שמבטל את ההלכה הזו, מרחיק מאיתנו את גאולתנו הרוחנית ואת מילוי ייעודנו כעם חכם ונבון.


ואסביר מדוע: שוו בנפשכם איזו עוצמה הייתה להלכה הזו אם היא הייתה מקוימת כהלכתה! דהיינו שחתונות יראי השמים שבינינו היו ללא מוזיקה וללא כלי זמר! איזה הד עולמי עצום היה לדבר, איזו דחיפה וחיזוק היה הדבר לזכירת יגוננו בחורבן בית-המקדש, ועד כמה הדבר היה מעורר את עמֵּנו לשיבתנו לדרך האמת, להחזרת עטרה ליושנה, ולבניין בית הבחירה.


ברם, ישאל השואל ובצדק, מדוע הִתַּרְתָּ לנפש הדאובה לשמוע קונצרט ואינך מתיר לשמוע מוזיקה בחתונה? ובכן, מטרת הגעת בני האדם לקונצרט היא לשמיעת מוזיקה, כך שניתן להכשיר את ההתכנסות הזאת אם היא נעשית לשם ריפוי נפשם הדאובה. ברם, מטרת הגעת בני אדם לחתונה כלל אינה לשמיעת מוזיקה. כלומר, לא ניתן להכשיר את השמעת המוזיקה בחתונה ולתלות אותה בריפוי נפש בני האדם, כי האורחים לא באו לחתונה במטרה לרפא את נפשם אלא במטרה לכבד את בעלי השמחה ולשמוח עם החתן והכלה ומשפחותיהם.


כל-שכן וקל-וחומר כאשר חכמים הורו לזכור בשעת הכלולות, היא שעת שמחתנו הגדולה ביותר, את חורבן בית-המקדש! כלומר, איך יעלה על הדעת שזמן קצר לאחר ששמים אפר על ראש החתן ומזכירים את החורבן, עוברים להוללות רבתי בשמיעת מוזיקה רועשת ומחרישת אוזניים? וכי זכירת החורבן שקדמה להוללות הזו הייתה מעשה צביעות ופלסתר? שהרי אם אנחנו באמת דווים וכאובים על חורבן בית-המקדש והעדר דרך האמת, איך אנחנו רומסים ודורסים ברגל גסה את גזירת חז"ל החשובה הזו, והופכים את שמחתנו להוללות רבתי? ובמלים אחרות, בהוללות הזו אנחנו למעשה מבטאים את בעיטתנו בבית-המקדש, כאילו אין אנו רוצים בו, ויודעים לשמוח גם בלעדיו ובלעדי דרך האמת והיושר שסללו לנו ה' ושליחיו.


ומי שמבין את חומרת הדבר יברך דיין האמת בכל פעם שהוא מגיע לחתונה בימינו.


לפיכך, נראה לי ברור, שאדם ירא שמים אשר אוהב את ה' יתעלה באמת ובלבב שלם, לא יהפוך את חתונתו להוללות פרועה של שנאת בית-המקדש, חילול-שם-שמים ותיעוב דרך האמת, אלא, יסתפק בזמָּר שקט שינעים את הערב ללא תזמורת וכלי זמר רעשניים כמעשה הגויים. ולכל היותר יוסיפו מעט כלי הקשה עדינים שאינם בגדר כלי זֶמר לדעתי, ותו לא!


זהו אפוא עיקר הדין. ברם, מי שריחוקו מדרך האמת ומאהבת ה' יתעלה אינם מאפשרים לו מבחינה פסיכולוגית לקדש-שם-שמים ולזכור את ירושלים וחורבן המקדש בשעת שמחתו הגדולה, יצמצם את חילול-שם-השמים למינימום האפשרי, ויאפשר ליווי קל בלבד לזמָּר. דהיינו שהזמר ונעימותיו יהיו העיקר, והליווי יהיה רק רקע מוזיקלי עדין למילות השיר שהזמר מוציא מפיו. ואתן דוגמה, ראו ביוטיוב את שירו של ליאונרד כהן "הללויה", והתבוננו כיצד הליווי מושמע בעדינות לצד הזמר ומילות השיר – כך לדעתי יש לנהוג למי שאינו מסוגל לקיים את גזרת חז"ל כהלכתה, ונפשו כבר חלתה בתחלואי החברה (watch?v=YrLk4vdY28Q).


וגם זה יהיה קידוש שם שמים לעומת הפריצות ההוללות והבעיטה בבית-המקדש שמתרחשות בחתונות מחרישות האוזניים בימינו, כי כאמור (והנני חוזר על זה כדי שנבין עד כמה החתונות הפרועות הללו מרחיקות אותנו מייעודנו), החתונות והשמחות בימינו הפכו להוללות המנוגדת לחלוטין למטרת חכמים בגזירתם, והיא שניזכר בחורבן ונצטער על ריחוקנו מדרך האמת ומה' יתעלה. אולם, השמחות הללו מבטאות את ההיפך הגמור: מסיבות הוללות חיצוניות ופרועות בקולות מחרישי אוזניים, כביכול עם-ישראל כבר הגיע לשלמותו המוסרית ולמילוי ייעודו הרוחני והאוניברסלי, לפיכך יש בשמחות הפרועות הללו הטעיה גדולה מדרך האמת.


"וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְאוֹתָם לֹא יַעֲשׂוּ כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ, וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן וְשָׁמְעוּ אֶת דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם" (יח' לג, לא–לב).


"לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי" (יר' טו, יז).


סוף דבר


אסיים בסיפור קצר שסיפר לי גוי חילוני גמור אשר התגורר בשכנות לאבי מרי ע"ה: בספטמבר 2009 הגיע הזמר הידוע ליאונרד כהן להופעה בארץ ישראל. הוא הופיע בתל-אביב בגני התערוכה לפני קהל של עשרות אלפי אנשים נלהבים, רובם ככולם גויים חילונים גמורים ללא שום זיקה ליהדות, מחללי שבתות בפרהסיה ערומים ומקועקעים. אותו שכן חילוני נכח באותה ההופעה, וסיפר לי שליאונרד כהן שר בסיום הופעתו את השיר המפורסם "הללויה".


השכן הזה סיפר לי שעשרות אלפי אנשים שרו את השיר יחד עם הזמר, בדבקות עילאית ובהתלהבות בלתי נתפשת. אותו גוי חילוני גמור אמר לי נפעם: "מה שעשה ליאונרד כהן בשיר אחד, לא עשו כל הרבנים ומחזירי התשובה במשך עשרות בשנים". ואפילו שקרוב לוודאי שאף-לא-אחד שב אל ה' יתעלה כתוצאה מן השיר הזה, בכל זאת, לגרום לעשרות אלפי גויים חילוניים כופרים להלל את ה' יתעלה (הללו-יה) – אין מלים לתאר את חשיבותו של המעמד הזה לפי דעתי, ולא ניתן להעריך את השפעת המעמד הזה על האנשים ועל השקפותיהם לטווח הארוך, ולא אתפלא אם ליאונרד כהן קנה את עולמו בשיר הזה.


נשים גם לב שהוא בחר לפתוח את הופעתו במלים: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", וחתם את הופעתו בביצוע ייחודי לברכת כהנים (שהרי הוא היה כהן כאמור).


הנה לכם ראיה שניתן לעורר את הקהל ליראת שמים ולאהבת ה' יתעלה גם בלי כלי זמר מחרישי אוזניים, אשר בועטים בעיטה גסה בבית קודשנו ותפארתנו, ורומסים באכזריות וביד רמה את שאיפת עמֵּנו לשוב לה' יתעלה ולדרך האמת, ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש.


"וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ, לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא, לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ" (יש' ה, יב–יד).

האם מותר לשיר ולנגן בשמחות בימינו
.pdf
Download PDF • 169KB