האם כדאי לסמוך על מכירת חמץ?

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים חדרו לעולם הדת, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף?


א. מקור ראשון למכירת חמץ


יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ. שתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה", והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, ו), שמקורו בהלכה הראשונה מבין שתי הלכות התוספתא:


"ישראל וגוי שהיו בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית, הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה".


מהלכה זו עולים שלושה תנאים הכרחיים להתיר מכירת חמץ:


א) "שעת הדוחק" – בהלכה מדובר על "ישראל וגוי שהיו בספינה". כלומר, היהודי נמצא במהלך מסע בים, וקרוב לוודאי שהוא יזדקק לחמץ הזה בהמשך מסעו (אחרת היה מפורר את החמץ וזורק אותו לים). בשעת דוחק זו, התירו ליהודי למכור את החמץ לגוי או לתת לו אותו במתנה, ולאחר הפסח הוא יהיה רשאי לקנות או לקבל במתנה את החמץ בחזרה.


ראיה נוספת לכך שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ניתן להביא מהיתרו של הרמב"ם לתת מתנה לגוי, שהרי לפי כללי ההלכה אסור לתת לגוי מתנת חינם משום "לֹא תְחָנֵּם" (דב' ז, ב; הלכות עבודה-זרה י, ו). לאור דברים אלה, ברור שמדובר בהלכה זו בשעת הדוחק, ורק בגלל שזו שעת הדוחק התירו חכמים כאן לתת מתנה לגוי או למכור לו את החמץ – כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית של קניית החמץ בחזרה.


ובמלים אחרות, לפי הלכה זו, אם לא מדובר בשעת הדוחק, אסור לתת מתנה לגוי או למכור לו חמץ כאשר ברקע המכירה ישנה עסקה עתידית, שהרי חז"ל השוו כאן בין שני האיסורים: נתינת מתנה לגוי ומכירת חמץ – וכמו שאסור לתת מתנה לגוי כך אסור למכור לו חמץ כאשר יש עסקה עתידית ברקע, למעט בשעת הדוחק כאמור.


ב) מכירה גמורה – התירו למכור לגוי בשעת הדוחק רק כשמדובר במכירה גמורה, כלומר שהחמץ עובר לידי הגוי, והגוי העביר תשלום מלא וממשי בעבור החמץ, ורבנו שב ומדגיש: "וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח", נמצא שהחמץ עבר בפועל לידי הגוי. ואין צריך לומר, שאם הגוי ירצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח הוא יכול ורשאי מפני שהחמץ עבר לרשותו ושייך לו לכל דבר ועניין, והוא אף יכול להחליט שאינו מוכרו בחזרה ליהודי לאחר הפסח.


ג) מכירה ללא תנאי – רבנו מדגיש: "ובלבד שיתנוֹ לו מתנה גמורה", מדברים אלה עולה, שאסור ליהודי שמוכר או נותן במתנה, לקבוע תנאי בעת המכירה או נתינת המתנה, והוא שהחמץ יחזור לידיו לאחר הפסח. כמו כן, אפילו בשעת הדוחק שבה התירו לתת לגוי את החמץ במתנה, התירו זאת בתנאי שמדובר במתנה גמורה, כלומר אם הגוי יחליט שהוא רוצה להשתמש בחמץ בתוך הפסח או שלא להחזיר את המתנה ליהודי, הוא יהיה רשאי לעשות כן, ואין ליהודי שום זכות להתרעם עליו.


ב. מקור שני למכירת חמץ


את ההלכה השנייה בתוספתא רבנו פוסק בהלכה הבאה שם:


"אומר ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל – שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו על תנאי – ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא".


בהלכה זו רבנו פוסק, שמותר ליהודי להציע לגוי לקנות ממנו חמץ בכמות הגדולה ממה שהגוי צריך (="עד שאתה לוקח בְּמָנֶה [=במאה דינר] בוא וקח במאתיים") או שיקנה דווקא ממנו ולא יקנה מגוי (="עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל"). בהמשך הדברים נאמר בהלכה שמותר להוסיף ולומר במהלך העסקה: "שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח", ונראה כי המשפט הזה – למרות שהוא כלל אינו מחייב את הגוי למכור בחזרה ולמרות שאחריו נאמר במפורש שאסור למכור על תנאי – גרם לפוסקים רבים להתיר מכירת חמץ ללא הבחנה, שהרי כידוע, במקומות של הפסד ממון די במשפט שנראה מרחוק כאילו הוא מתיר, כדי לסמוך עליו להתיר – וכל מי שאינו מטעה את עצמו רואה בבירור שאין בהלכה זו שום מקור להתיר מכירת חמץ באופנים הנהוגים כיום.


גם מהלכה זו, הקובעת שמי שעושה תנאי במכירה או במתנה עובר על שני לאווין מן התורה: על בל ייראה ועל בל יימצא – ניתן ללמוד על אותם שלושת התנאים ההכרחיים הנדרשים להתיר מכירת חמץ אשר ראינו בהלכה הקודמת:


א) גם בהלכה זו מדובר ב"שעת הדוחק", כלומר נשארו בידי היהודי כמויות גדולות של חמץ, שהרי כמות שנקנית במאתיים דינר היא כמות גדולה (מאתיים דינר הם סכום כתובת הבתולה), ואם יבערוֹ יפסיד ממון רב.


ב) גם כאן מדובר במכירה גמורה, החמץ עובר לידי הגוי ממש, והוא רשאי לעשות בחמץ ככל העולה על רוחו.


ג) בהלכה זו נאמר במפורש שאסור להתנות את מכירת החמץ לגוי בקניית החמץ בחזרה לאחר הפסח.


יש לציין, שמה שכותב רבנו: "עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים" וכו', לא מדובר במשקל מנה (=משקל 100 דינרים שהוא כ-420 גרם – כך שמשקל מאתיים קרוב לכיכר לחם אחת בימינו), שהרי על כמות פעוטה כזו לא דיברו חז"ל, ואדם רגיל לא יטרח למכור כמות שכזו אלא יבער אותה; ואם בכל זאת מישהו החליט לחפש גוי שיקנה ממנו כמות כזו, בוודאי שלא יטרח לציין בפניו: "שמא אצטרך ואקח ממך לאחר הפסח".


ברור אפוא שמדובר כאן בחמץ ששווה 200 דינרים, וכך עולה גם מהלכות מכירה (יג, ה), שם נאמר "לוקח במנה", והכוונה לקניית סחורה ששווייה 100 דינרים, והוא הדין למאתיים, והנה לשון רבנו בהלכות מכירה (יג, ה):


"מוכר שאמר ללוקח, חפץ זה שאני נותן לך במאתיים, יודע אני שאינו שווה אלא מנה [...]. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששווה מאתים".


ג. מכירת חמץ בימינו


מכירת החמץ בימינו אינה עומדת בתנאים שנזכרו לעיל, מהסיבות הבאות:


א) ברוב המקרים שמוכרים את החמץ לא מדובר ב"שעת הדוחק" ולא קרוב לכך, כלומר לא מדובר בהפסד ממון רב או במקרה שהיהודי זקוק לחמץ הזה לאחר הפסח, שהרי ב"ה בימינו יש שפע של מזון.


ב) בשום מקום בימינו לא נעשית מכירה גמורה, החמץ לא עובר לרשותו של הגוי, היהודי לא מקבל כסף בעבור המכירה, ואין צריך לומר שהגוי לא יכול להשתמש בחמץ ככל העולה על רוחו. ויתרה מזו, ברוב המקרים הגוי אפילו לא יודע היכן ומהו החמץ שכביכול קנה.


ג) אף שבעת המכירה לגוי לא נקבע תנאי שמחייב מכירה חוזרת לישראל, זו רוח הדברים המפורשת, ואפשר לומר שזה תנאי גלוי וידוע שברור ליהודי וברור לגוי. וכל שכן אם נקבע תנאי מפורש בסיכום בדברים או בכתב.


לכן, כדי לקיים את ההלכה ולא לעבור על בל יראה ובל ימצא, יש לבער את כל החמץ מן הבית לפני הפסח, והחכם עיניו בראשו, וחודש לפני הפסח ייזהר מלהכניס כמויות של חמץ לביתו, ויקפיד לסיים את כל החמץ שנותר בביתו עד הפסח. וסיפר לי חבר על חנווני ירא שמים שהכיר לפני כארבעים שנה, שהיה מקפיד שלא להכניס סחורת חמץ חדשה לאחר פורים (למעט לחם), ובערב הפסח כבר לא נשאר בחנותו שום חמץ. כמו כן, בזכות זאת הוא גם לא הכשיל את הרבים במכירת "חמץ שעבר עליו הפסח", שהרי אם המכירה איננה מכירה, מדובר בחמץ שעבר עליו הפסח שאסור ליהנות ממנו.


הערה חשובה, לדעת רבנו אם מדובר בתערובת חמץ, כלומר במוצר שמעורב בו חמץ – אם החמץ מעורב באופן שלא ניתן לזהותו בפני עצמו, וכמוּתוֹ בתערובת פחותה מעשרה אחוז, מותר להשאיר את תערובת החמץ הזו בארון (בלא "מכירת חמץ"), ולאכלה לאחר הפסח ללא שום חשש.


ד. מכירת חמץ וביטול חמץ


בעיה הלכתית נוספת שצצה בעקבות מכירת החמץ הפיקטיבית, היא ביטול מצות השבתת החמץ, וכמו שפוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ב, א): "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם' [שמ' יב, טו]". כלומר, בשל השארת החמץ בארון בבית במהלך הפסח, הוצאת החמץ מרשותנו לפני הפסח כאילו היה עפר – איננה תקפה, שהרי נותר חמץ ברשותנו ודעתנו עליו לאכלו לאחר הפסח! ובמלים אחרות, לא ניתן לסלק את החמץ מרשותנו באמת, כאשר יש לנו בתוך הבית בארון המטבח חמץ שדעתנו עליו. וכפי שכותב מָרי יוסף קאפח בסוף דבריו להלן, וזה לשונו במלואו בהלכות חמץ ומצה (עמ' רסא):


"ולא אמנע מלהביע צערי על מכירת החמץ הנהוגה כיום בישראל, גם כאשר נניח שמוכרי החמץ מהדרין בכל החומרות שבקולות של מכירה זו, הרי רבים החנוונים וסוחרי החמץ שאינם שומרי תורה ואין להם כל עניין במכירה זו, וכפי שענה אחד החנוונים לשאלתי אם החמץ שלו מלפני הפסח, ענה: כן, אבל היה אצלי 'הרב מהחמץ' נתתי לו כמה גרושות ונתן לי תעודה, גם עשה לי שבועה כמו שעושים לחתן. אלו דבריו.


כנראה שאותו 'הרב מהחמץ' קבל ממנו בקגו"ש [=קניין גמור ושלם]. ואף גם זאת, הן רבים עתה עם הארץ בעלי בתים שיש להם חמץ גמור בבתיהם, הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואומר לו: יש לי חמץ בבית אני אביא אליך תמכרנו עם החמץ שלך. וזה עונה: אל תביא, אני כבר אמכרנו עם שלי. ובכך מוכרים חמץ והרי מדובר בבעלי בתים שעדין יש להם זיקה כל שהיא לדת ודין. והרי לא מכירתם מכירה ולא ביטולם ביטול [...].


לכן אמינא [=אומר אני], אשריך יהדות תימן בתימן שלא עסקת באלה, שום יהודי לא הניח שום חמץ, לא בביתו ולא ברשותו לא מכור ולא בלתי מכור, קיימו מצוות התורה כפשוטם וכמשמעם, ביטלו את החמץ כצוואת חז"ל כדי לקיים מצות התורה 'תשביתו' כפשוטן של הדברים. ואין ספק שביטלו בלבם באמת כי לא נותר להם על מה לחשוב לזכות או שלא לזכות לאחר הפסח [...] וה' הטוב יכפר בעד".


אגב, סוף דברי מָרי תמוה מאד בעיניי, מדוע אמר בסוף תוכחתו "וה' הטוב יכפר בעד"? מדוע ריכך את תוכחתו? מדוע לאחר כל דבריו הוא רומז לכך שה' מכפר לכל אלה אשר עושים מכירת חמץ? וכי ה' באמת מכפר למי שעובר באופן קבוע מדי שנה על בל ייראה ובל יימצא? וכי וותרן הוא ה' יתעלה? וכי הסכים לבטל שתי מצוות מן התורה? והיה על מָרי לומר את דברי האמת הללו ללא מורא ומגור וללא טשטוש הלכתי פוליטי רבני טיפוסי...


ה. זילות הדת ומסחורה


בעקבות פיקציית מכירת החמץ ודומותיה, נוצרה מראית-עין שדת משה פותרת התנגשויות הלכתיות-מסחריות בהנהגת מנהגים פיקטיביים עוקפי הלכה. המתבונן במכירת החמץ עלול לחשוב שמה שחשוב יותר ל"מחזיקי הדת" זה הכסף ולא ההלכה, כלומר ברגע שמדובר בהפסד כלכלי, הדת מכופפת את האמת ונכנעת לאינטרסים כלכליים.


שימת הדגש על הכסף באה לידי ביטויה במקומות רבים מאוד בעולם הדתי של ימינו: כסף בעבור ישיבות ולומדי תורה, כסף לנושאי משרות רבניות, כסף לדיינים, כסף לאדמו"רים, כסף למקובלים, ועוד. כל אלה מגלגלים מאות רבות של מיליונים על גבה של דת משה, ללא אמת הלכתית וללא אמת מוסרית, ואת מוסר ר' צדוק באבות (ד, ה): "אל תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדום לחפור בהם" – השליכו אחרי גוום.


זכורני שנסעתי פעם עם אחד ממקורבי אדמו"ר מסוים, שבבעלותו בית ענק בן ארבע קומות, ובו מקווה ובית-כנסת צמודים, כחמש מאות מ"ר בנוי! ולמרות כל הגודל הזה, בונים לאותו אדמו"ר בית מפואר נוסף בקיסריה. אותו אדם סיפר לי, שכל כיור בבית החדש עלה 17 אלף דולר, והוא התרעם בפניי: "מדוע האדמו"ר 'הקדוש' צריך כיור ב-17 אלף דולר? כיור באלף דולר לא מספיק טוב?". לימים, נסעתי באוטובוס עם חסיד של אותו אדמו"ר והוא "הסביר" לי, כי לאדמו"ר יש "לב חלש" כתוצאה מטורח הנהגת אותה החסידות, ולכן הוא זקוק לבית בקיסריה כדי לרפא את גופו מהקושי הגדול והעצום שבהנהגה. מדברי החסיד הבנתי, שהאדמו"ר "עושה טובה" גדולה מאד לחסידיו, והוא משתוקק יום ולילה שיבוא מישהו להחליפו, ויפטור אותו מן השררה, מטובות ההנאה ומן הבית בקיסריה...


לצערנו הרב, דת משה עברה באלף השנים האחרונות רפורמות קשות מאוד שהפכו אותה לדת מסחרית, דת שמשמשת אמצעי להשגת מטרות כלכליות וטובות הנאה, דת נטולת מעוף פילוסופי והשקפות אמתיות. מגמה שלטת זו משפיעה בתחומים רבים, ומכירת החמץ הפיקטיבית היא דוגמה אחת מני רבות. נושאי הדת אינם מסוגלים לעמוד כנגד בעלי ההון שתורמים לרבנים ומתמרנים אותם כרצונם, וכבר הזהירה תורת משה מפני השחיתות המוסרית והרדיפה אחר הבצע וטובות ההנאה: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט), ואם החכמים והצדיקים כך, כל שכן "הגדולים" הסכלים תאבי הבצע, שרובם הגדול עובדי-אלילים או בובות התלויות על חוטי העסקנים.


התמונה בשער הרשומה מאת דניאל קייס, CC BY-SA 3.0.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!