top of page

האם יש לדון לכף זכות את המינים?

על-אף חומרת כסילותם ורשעותם, הכישלון החמור ביותר של חכמי-יועצי-אשכנז הוא שרבים מראשיהם האמינו, שה', יתעלה ויתרומם מהזיותיהם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".


על פסיקת הרמב"ם הזו התלונן הנחש הצרפתי הקדמוני, וזה לשונו: "ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


ובכן, אף שהוא לא התכוון לכך, בלעם הזעמני חשף בהשגתו זו שרבים מרבותיו היו מינים. כלומר, הטיפש הזה עשה שירות חשוב לדרך האמת, שהרי הוא הודה שרבותיו הם מינים! ולא רק שהוא הסגיר ברוב כסילותו את רבותיו, בדבריו הוא גם ערער באופן מובהק על יסוד שלילת הגשמות, והנה לפניכם דברי רבנו בדינו של מי שמפקפק ביסוד מיסודות הדת:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


נוסיף ונזכיר שהפוחז הקדמוני התגורר בפרובנס שבדרום-צרפת, וחי בין השנים 1120–1198, ורבו רש"י חי בין השנים 1040–1105 והיה גדול פרשני וחכמי צרפת – כך שברור שרש"י נכלל בדברי הפוחז. זאת ועוד, הפוחז הניח בתלונתו רמז עבה מאד לגבי זהותם של רבותיו המינים, הוא התכוון ללמד עליהם זכות, אך למעשה הוא מגלה לנו בדיוק במי דברים אמורים:


"וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


ומי הם אלה אשר פירשו את ביטויי ההגשמה שבתורה כפשוטם? מי הם אלה אשר פירשו את אגדות חז"ל כפשוטן? ובכן, הדברים ברורים למי שאינו מבקש להטעות את עצמו, שרש"י הוא ראש וראשון לאותה שיטת פרשנות-מינות מעֻוותת, אשר החריבה את דת האמת – ועד היום לא ראיתי מקום אחד שבו רש"י אינו מפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, בין בפירושו לתורה ובין בפירושו לתלמוד, והנה לפניכם ראיה אחת לעניין זה מדברי שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את ספרות האגדה במובנה הפשוט, ובמכֻוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".


"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


האם יש לדון לכף זכות את המינים?


רבים הם התועים אשר טוענים שהמינים האירופים "לא התכוונו" להגשים, או שיש לדון אותם לכף זכות מפני שהם התגוררו בקרבת הנוצרים והושפעו מהנצרות, או שהם חונכו כך על-ידי אבותיהם ואבות-אבותיהם המינים ולא היה סיפק בידם לעמוד על האמת, או שפשטי פסוקי התורה והנביאים גרמו להם להתדרדר להגשמה ולמינות (וכדברי הפוחז), ועוד. כל השאלות הללו מתנקזות למעשה לשאלה אחת: האם יש לדון לכף זכות את המגשימים למיניהם?


על השגת הנחש הזעמני שהובאה לעיל, אומר קאפח בפירושו ל"משנה תורה" שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב ב'מורה הנבוכים' ח"א סוף פל"ו", וקאפח חוזר ואומר במורה שם (א, לו), שדברי רבנו הינם תשובה לזעמן הצרפתי: "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הפוחז] אשר דוחה רבנו כאן, שהאחת חינוך והרגל והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה".


והנה לפניכם תשובתו של רבנו במורה (א, לו) לקרציה הצרפתית מפוסקיירא:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [חולין יג ע"ב; ובימינו טוענים צאצאי המגשימים ש'מנהג דוחה הלכה']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [שבתנ"ך או שבפשטי אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו [וכמו שטען הפוחז מפוסקיירא כנגד רבנו בהשגתו להלכות תשובה ג, טו], כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים.

נמצא, שאין התנצלות [אין שום פתח לטענת הצטדקות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית [וגאוותם של חכמי-יועצי-אשכנז לא אִפשרה להם להודות שהם סכלים ומחוסרי-דעת וחסרי יכולת עיונית אמיתית, ולהודות על האמת], ואיני חושב לכופר מי שלא הוּכחה לו [על-ידי מחקר מחשבתי ומדעי מעמיק] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה [כלומר, לאחר שהם כתבו את תרגומיהם-פירושיהם, אין עוד שום פתח להתבלבל בפשטי המקראות ולטעות בהגשמה, וכל-שכן שאין עוד שום פתח לשגות ולחבֵּר פרשנות שמובילה להגשמה]".


ותרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל היו לפני הקרצייה ולפני רש"י-שר"י והם יכלו ללכת בדרך הישרה אם היו רוצים, אך הם בחרו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י ואשכנז בכלל לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההתעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי מהובל ופרימיטיבי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.


והנה לפניכם גם פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק שהזכרנו (מש' ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דבריו: "ומטעותם [של המינים], שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".


שגגת תלמוד עולה זדון


זאת ועוד, אסור לדון את עכברי-יועצי-אשכנז הללו לכף זכות מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.

והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של רש"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו); "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו); "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ); "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


חובת התוכחה וההוקעה


אצרף שני קטעים מתוך דברי רבנו הנכוחים, המוכיחים שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס את מעשיהם וזכרם בעיני בני האדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכן אומר רבנו בהקדמתו שם (עמ' רנז): "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבֵּר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך: כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


והנה לפנינו גם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחוֹ בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכל הדברים הללו נאמרו ביחס לסתם בעלי-מגרעות שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, ואפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם! כל-שכן ביחס לכומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא. וכמו שעשו כל הנביאים לישראל! וכל-שכן המינים הארורים שדינם הוא מורידין ולא מעלין, וכֹה דברי רבנו בשלושה-עשר יסודות דתנו:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכל-שכן המינים הארורים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, וכֹה דברי חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".


"לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט [...] לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דב' א, יז).


סוף דבר


אחתום בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) על המינים המגשימים ועל המסופקים (התועים בספקות כמו הפוחז מפוסקיירא), אשר הבינו את כל אגדות חז"ל כפשוטן:


"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".


מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.


בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).


האם יש לדון לכף זכות את המינים
.pdf
Download PDF • 204KB

101 צפיות4 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page