האם הדרדעים החדשים עובדי אלילים?

עודכן ב: 28 דצמ 2018

זכורני לפני כעשר שנים השתתפתי ב"הקבלת פני רב" לזכרו של מָרי יוסף קאפח בירושלים. הכנס נערך בבית-הכנסת הצנוע שלו, והכותרת "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) קראה לכל המשתתפים לדרך האמת ממרום שיבוצה בהיכל ספרי התורה.


כנהוג, הרב רצון ערוסי הוא המרצה האחרון, ויש עוד שניים לפניו, השני מאותם השניים באותו הכנס היה ידידי מורי ורבי מאיר עפארי. הוא סיפר באותו המעמד על מעמדֵי "הקבלת פני רב" שנערכו למָרי בהיותו בחיים, הוא תיאר את מָרי יושב במקומו רכון על ספרו וגורס את הגמרא במונוטוניות. אגב הדברים, הוא הביע את רחשי לבו שמָרי היה קורא "לעצמו", כלומר מָרי היה גורס את הטקסט בקול חלוש ובלי להסביר כמעט כלל, כך שלמעט מי שלמד את הסוגיה לאחרונה, כמעט אף לא אחד הבין לעומק על מה הוא מדבר.


באמרוֹ דברים אלה, נשמעו מן הקהל רחשי קריאות נזעמות, "איך הוא מעז לומר על מָרי דברים כאלה", "מי הוא בכלל?", "חוצפה", וכיו"ב. כמו כן, גם רוב הציבור אשר לא הגיב ברחשי קריאות נזעמות, נע בחוסר-נוחות מופגנת והביע את מחאתו בהתלחשויות, בתנועות ידיים או בהפניית הראש כלפי המרצה שאמר את הדברים.


בראותו ובשמעו את תגובות הקהל, ידידי הרב הַמֵּאִיר מעט נבהל וניסה קצת להתנצל, אך כל ניסיונותיו לפייס את הקהל באמירות כגון "מָרי יוסף קאפח הוא מורי ורבי" וכיו"ב, לא התקבלו. ברגע שנאמרו דברי ביקורת כלשהם על מָרי, נאטמו אוזני הקהל ונסתם לבו מלשמוע עוד, כי האומר כבר נחשב לכופר בתורה ובנבואתו של משה רבנו. אז הבנתי שזו הפעם האחרונה שידידי מאיר יוזמן ל"הקבלת פני רב" למָרי יוסף קאפח בירושלים.


האם נהגו אותם התלמידים כשורה? כדי להשיב על כך נעיין בדבריו המאלפים של רבנו בתשובה, מתורגמת על-ידי מָרי ב"ספר המצוות" (עמ' ו, הע' 44), וזה לשונו:


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".

דברים דומים כתב רבנו בחתימתו לספרו "פירוש המשנה", וזה לשונו:


"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו [=שקבענו לנו למטרה], והנני מבקשוֹ יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ממה שביארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק [=כוח שיפוט כן ואמתי] וחוש הבחנה טוב.


ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן, ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קיבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עוון. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהם, שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים. ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".


ואם מָרי יוסף קאפח היה בחיים, אין לי ספק שכתלמיד נאמן לרבנו הרמב"ם הוא היה מנשק את הרב הַמֵּאִיר על מצחו, בין אם הוא צודק ובין אם הוא טועה. וחבל שאלה אשר נחשבים לדרדעים או לרמב"מיסטים כל-כך רחוקים ממידותיו של רבנו הקדוש, וריחוקם ממידותיו מלמדנו באמת על ריחוקם מדרך האמת.


אגב, מתי שמענו לאחרונה על איזה "גדול בתורה" אשר מודה שהוא עלול לטעות? מתי שמענו לאחרונה על איזה "גדול בתורה" אשר מקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת? וחלילה להם מעשות זאת, כי אם יודו שהם עלולים לטעות הם למעשה מודים שאינם כאלהים, ואם אינם כאלהים כיצד יצדיקו את תביעתם כלפינו שנעריץ אותם ונלך אחריהם בעיניים עצומות? ואף נעלים עינינו משחיתויותיהם המוסריות הגלויות והנסתרות?


א. הספר "אפיקים להרמב"ם"


לא הייתי צריך להמתין כל כך הרבה זמן כדי למחות על העוול שראיתי לנגד עיניי, אך כנראה רק כאשר האדם מרגיש על בשרו את העוול ואת העדר האמת, רק אז הוא מתעורר לעשות מעשה – ועם ידידי יקירי הרב הַמֵּאִיר הסליחה והמחילה.


לאחרונה סיימתי להכין את ספרי "אפיקים להרמב"ם", ופניתי לכמה הוצאות ספרים בבקשה שיסייעו לי להוציא את הספר. היו שדחו אותי על הסף, והיו שאמרו לי: "למה לך לפרסם את הספר אצלנו? כדאי לך ללכת להוצאות ספרים גדולות יותר כדי לקבל חשיפה רבה יותר...", ובמלים אחרות אמרו לי בעדינות: אין מקום לספרך בהוצאתנו.


לא נותרה לי ברירה אלא לפנות לציבור בבקשת עזרה וסיוע להוצאת הספר, וברוך השם ישנם לא מעטים שאוהבים את שאיפתי לאמת, ואף שאני עלול לטעות, יודעים הם להעריך ולהוקיר את אהבתי הגדולה לאמת. בין האנשים שסייעו לי הוא חותני היקר עטרה לראשי ר' אברהם חמדי הי"ו, אשר סייע לי להשיג תרומות מכמה וכמה אנשים יקרים.


ברם, במהלך ניסיונותיו להשיג תרומות, הוא סיפר לי שהוא נתקל בכמה אנשים שאמרו לו מפורשות שאינם מעוניינים לתרום, כי אדיר מעז למתוח ביקורת על מָרי יוסף קאפח, או בלשונם: "בגלל הדברים שהוא כתב נגד מָרי". והיה אף אחד שקרא עלי את הפסוק (ויק' יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וסימאון שכלו מן האמת גרם לו לחשוב שגם אני עיוור, כי ההולך בחושך אינו מכיר מציאות אחרת.


ועל התופעה החמורה הזו יש לתמוה ולהשתומם, ממתי פעולת החשיבה הפכה בקרב הדרדעים לעבירה חמורה? ממתי ביקורת ובקרה הפכו להיות לדברי כפירה? האם מגבעותיהם הגבוהות וגלימותיהם השחורות של הדרדעים החדשים השפיעו על תודעתם? האם הכספים שהם משלשלים לכיסם מדברי תורה סימאו את מחשבתם? והאם הפכנו מבלי משים להיות חיקוי לא מוצלח של האשכנזים החשוכים מעריצי הישישים העילגים? והשאלה הקשה ביותר: האם הפכנו את מצות כבוד חכמים לעבודת אלילים?!


ב. האם קפאו הדעות אצל הדרדעים?


אחד הכללים החשובים שהרמב"ם מנחה אותנו אליהם הוא "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר יש לשפוט ולהכריע לאחר עיון בגופם של דברים ולא לאחר עיון בגופו של אדם. כמו כן, רבנו בכבודו ובעצמו סבל מקפיאת דעות כזאת בבואו לכתוב את ספרו "משנה תורה", וזה לשונו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה):


"וכאשר [...] עמדתי לחבר את הספר ["משנה תורה"], ולהזכיר את כל המצוות באופן סתמי ולמנותן בהקדמת הספר, תקפני צער שכבר נצטערתי בו זה שנים, והוא, שמנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר את עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן או בחיבור ספר על משהו מן העניין הזה, כולם נמשכו אחר בעל 'הלכות גדולות', ולא נטו מכוונותיו במניינן אלא נטייה מעטה, כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה".


ויש לשאול, לפי שיטת הדרדעים החדשים, מעריצי ה"גדוילים" המגמגמים והזעוּפים, לפיה העולם מתחלק ל"גדולים" ו"בעלי בתים" ו"כופרים": האם מָרי יוסף קאפח גדול מר' שמעון קיארה בעל "הלכות גדולות" אשר שגה שגיאות עצומות? האם הם בעצמם גדולים מאותם החכמים שקדמו לרבנו הרמב"ם, ששגו ותעו אחר בעל "הלכות גדולות" ודעותיהם קפאו? האם הם גדולים עד כדי-כך שהם חסינים מפני קפיאת הדעת? וכיצד לא השכילו להבין את מוּסר רבנו הרמב"ם, אשר מלמדנו בדבריו הללו שהעדר האמת הנורא נובע מקפיאת הדעת! כלומר כיצד לא השכילו להבין את חומרת קפיאת הדעת?!


רבנו מוסיף ואומר בהקדמתו שם (עמ' ו):


"וה' יתעלה יודע וְעֵד, כי בכל עת שחשבתי על שגיאותיהם [...], ושנמשכו זה אחר זה בעניין זה בלי התבוננות, גדל בעיניי אסוננו, ונתאמת הכרח איומו יתעלה עלינו: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל יוֹדֵעַ סֵפֶר לֵאמֹר קְרָא נָא זֶה, וְאָמַר לֹא אוּכַל כִּי חָתוּם הוּא' [יש' כט, יא]".


כלומר לדעת רבנו, המצב שבו נמשכים זה אחר זה בלי התבוננות הוא אסון גדול לאומה! מפני שהוא גורם לסכלות ומנציח את הבערות, שהרי העדר ההתבוננות וההליכה בעיניים עצומות מקהה את המחשבה מאד עד כדי כביונה המוחלט! וכמו שתיאר בחזון ישעיה, שתימהון הלב וחוסר האונים המחשבתי יגדל בימים ההם, עד כדי-כך שאפילו יודעי הספר אינם יודעים עוד מה כתוב בו וכיצד להבינו. והתוצאה המצערת היא המשך תעיית האומה אחר ההזיות וההבלים, והמשך ריחוקנו מהצדקת קיומנו וייחודינו כ"עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דב' ד, ו), וממילוי ייעודנו האוניברסלי: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).


ג. פרסום הדבר אינו מעיד בהכרח על אמיתתו


בהמשך הקדמתו שם, רבנו מתאר את כאב הלב שחש כאשר ראה כיצד הנחות שגויות נתפרסמו בקרב העם והפכו לאמיתות מוחלטות שאין להרהר אחריהן, כביכול ניתנו למשה בסיני. עד כדי-כך, שאם יבוא מישהו ויטען היפך הדברים, הוא ייחשב מיד לטועה, והראיה לכך שהוא טועה תהיה, שהוא כתב היפך הדברים שנתפרסמו בקרב העם.


והנה לשון רבנו שם (עמ' ה–ו):


"וכן בכל עת ששמעתי את האזהרות רבות המספר שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צִירַי עלי [עדה"כ בדניאל י, טז] מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. [...] כי נמשכו בו אחר בעל 'הלכות גדולות' וזולתו מן החכמים האחרונים. [...] וכאשר חשבתי בכך וידעתי את פרסום המנוי [=מניין המצוות] הזה שבידי העם, ידעתי כי כשאזכיר אני את המנוי האמתי אשר ראוי למנותו, באופן סתום ובלי ראיות, הרי הקורא הראשון שיקראהו יעלה בלבו שזה טעות, ותהיה לדעתו הוכחת הטעות, היותו היפך מה שכתב פלוני ופלוני, כי כך היא דעת רוב יחידי הסגולה בזמננו זה, שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם, וכל שכן ההמון".


ראויים לתשומת לב מיוחדת דברי רבנו: "כך היא דעת רוב יחידי הסגולה", כלומר רוב "גדולי ישראל" המפורסמים בתקופתו של רבנו הרמב"ם, היו אנשים קטנים מאד, אשר אינם בוחנים את דרכם ואת השקפותיהם, ואולי אף אינם מסוגלים מבחינת רמת מחשבתם לעשות כן. וזו בדיוק דרכם ורמתם של "גדולי ישראל" גם בימינו, שהרי האמת אינה נבחנת לגופה, אלא לפי כמות הפוסקים ורמת "גדולתם" המדומה, אשר מסכימים על פסק מסוים, ואת הדרך הכוזבת הזו הנחיל לעם-ישראל ר' יוסף קארו בעזבו מקור מים חיים.


באמצעות דיקטטורת הרוב והתעלמות כמעט מוחלטת מדרך האמת, יצרו "גדולי ישראל" באלף השנים האחרונות דת חדשה, אשר אפשרה להם לעשות את התורה קורדום לחפור בה. כך חשך אור ההלכה ונעדר אור המחשבה, ודת משה יושבת בגלות על הארץ, בוכה ומתייפחת על "עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" (כדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק), אשר הפנה עורף לקריאת הצדק של אברהם אבינו: "בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג).


ד. ממלכת כהנים וגוי קדוש


לאחר שפרסמתי את מאמרי "מבט לפיוט 'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם", שלחתי שאלה לאחד מרבני תימן המפורסמים תוך שאני מציג בראשי פרקים את שגיאותיו המחשבתיות החמורות של רשב"ג. אותו רב דחה את דבריי, וחתם את דחייתו בטיעון ש"לא טובים אנו מאבותינו, ומרבותינו, ומהרב קאפח זצ''ל", ולכן לפי דעתו אין לדלג על שום קטע בפיוט "כתר מלכות" (תשובתו ותשובתי המלאות יפורסמו בספר "אפיקים להרמב"ם").


על חתימת דבריו הללו השבתי לו כך:


באשר לדברי הרב ש"אין אנו טובים מאבותינו", לענ"ד אנו חייבים לשאוף להיות יותר טובים מאבותינו מפני שאם לא נעשה כן, לעולם לא נתרומם למלא את ייעודנו בארץ-הקודש במקום שאבותינו נכשלו (כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו). ויתרה מזו, אבותינו שגו בעניינים רבים מאד, די לרפרף ב"הליכות תימן" ולראות עד כמה הם היו רחוקים מדעות והשקפות נכונות, ודי להתבונן בהתנגדותם ללימודי המדעים לפני כ-120 שנה ומלחמת החֹרמה כנגד לימודם (כלומר כנגד ידיעת השם), כדי להבין עד כמה היו רחוקים מדעת.


עד כאן דבריי ממאמרי, ובמלים אחרות, האם לא ראוי ללמוד מטעויות ושגיאות אבותינו? שהרי אם נצדיק אותם תמיד ונחסום כל אפשרות של ביקורת ובקרה, איך נצליח להיות הדור שייבנה בית-המקדש בימיו? והלא אם נעריץ את אבותינו כאלילים נגרום שוב להעתקת ולהנצחת שגיאותיהם ותעייתם, אשר בגינן נענשו בעונש הגלות הארורה ונכשלו בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהרי כל דור שלא נבנה בימיו כאילו חרב בימיו...


ושמא טוב להם ל"גדולי ישראל" שלא נכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש ושהאמת תישאר נעדרת, כי האמת אשר מארץ תצמח: תטפח על פניהם ומגבעתם, תחשוף את פסולת הסיגים אשר בידם, תמנע מהם מלהשתמש עוד בדת משה הטהורה כעטרה להתגדל בה, וחזות מעילה קשה תהיה חזותם על כל טובות ההנאה אשר בידם...


ונצרף לפרק זה את קביעת רבנו במורה (ב, כג), כי הרוצה להכריע בצדק בין שתי השקפות נגדיות, עליו להשתחרר מכל דעה קדומה לצד אחת מהן, וזה לשונו: "אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות, אם מחמת שחוּנך כך ואם לאיזו תועלת שהיא, הרי הוא מתעוור מן האמת". ומָרי העיר שם ביחס לאלה אשר מעדיפים השקפה מסוימת מפני שיש להם תועלת מסוימת באחיזתה, וזה לשונו: "גורם זה, הנוהֵג אצל רבים בימינו, הוא כדי לנחול כבוד אצל בעלי אותה הדעה או אף בעלי אותו הרצון, ולעתים קרובות גם הטבות גשמיות כידוע".


ונסיים בדברי רבנו שם, אשר מלמדים על סיבת נטיית הסכלים לאחוז בדבקות כפייתית בהשקפותיהם הרעות, ואף שהאמת אור בהיר בשחקים, אינם מסוגלים עוד לראותו, כי מרוב סיאוב נפשם עיניהם כבר כהו וטחו מראות את אור האמת, וזה לשונו: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו". וכבר ציינתי באחד ממאמריי, כי לא לחינם קרא הראב"ד לספרו "בעלי הנפש" – הוא התכוון לעצב את התודעה כי האשכנזים הם האדונים בני האלהים ודתם החדשה היא פסגת היהדות, אך שלמה המלך במשלי כבר גילה לנו את האמת (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה".


סוף דבר – קבל האמת ממי שאמרו


לא קל להדליק את אור האמת ולסלק דעות עקומות ועקושות, אך כאשר מצליחים לבסוף להתרומם לְמַעֲלָה נשׂגבה זו, הנוף שנגלה לְעֵין המחשבה מרהיב ומפעים נפלא ומופלא. וטענו וטוענים כנגדנו: והלא אתם מתי-מעט, ולכן ודאי שאתם טועים בדרכּכם! לאלה יש להשיב: אברהם אבינו יחיד היה, וכי יעלה על דעתכם שאברהם אבינו טעה?


כמות ההמונים שהולכים בדת או בדרך מסוימת איננה ראיה לאמיתתה, ההיפך הוא הנכון, האמת היא נחלת יחידי הסגולה מתי המעט: "לֹא מֵרֻבְּכֶם [...] חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דב' ז, ז).


את ספרו "מורה הנבוכים" יִיעֵד הרמב"ם לתלמיד אחד בלבד! וכֹה דבריו בצוואת ספרו (עמ' יג): "כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי-כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרוֹ בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


מאין כוחו הגדול של רבנו שלא לחשוש מ"גינוי אותם ההמון המרובים"? מאין נובעת מסירותו הבלתי-נתפסת ל"טפל בהצלת אותו היחיד הנעלה"? מדוע רבנו הרמב"ם לא שקל שיקולי פופולאריות ופוליטיקה? מדוע הרמב"ם לא השתוקק להערצת ההמונים? וכיצד התייחס בשלילה ובהתעלמות מוחלטת לשנאתם ולקנאתם?


אהבתו הגדולה לה' יתעלה ואהבתו הגדולה לאמת, הן אלה שהעניקו לו את הכוח ללכת בדרך כה קשה זו. והיו לא מעטים שהחלו בדרך זו, אך טובות ההנאה במהלך מסעם אל האמת היטו את שיקול דעתם להתחשב בשיקולים פוליטיים; לקיחתם טובות הנאה החדירה לנפשם פחד ויראה מבשר ודם; ומשכורתם השמנה מהממסד אף השחיתה את נפשם בתשוקה אחר אהבת הממון, וזו גורמת בסופו של דבר לעיוורון כמעט מוחלט.


והנה לשון רבנו בעניין זה בפירושו לנדרים (ד, ג), וזה לשונו: "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות". "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמ' יח, כא).


השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור נדירים ביותר, וכמו שאומר רבנו: "והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין" (פירושו לסנהדרין, עמ' קלז); "ויבוא בלי ספק [=הספר משנה-תורה] גם לידי השׂרידים אשר ה' קורא [עדה"כ ביואל ג, ה] בעלי היושר והצדק וטוֹבֵי התבונה, וְאֵלֶּה יֵדְעוּ ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דַּיִּי" (איגרתו לתלמידו, עמ' קכו).



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!