האם הדרדעים החדשים עובדי אלילים?

זכורני שבערך בשנת תשס"ח השתתפתי ב"הקבלת פני רב" לזכרו של הדיין השכיר יוסף קאפח בירושלים. הכנס נערך בבית-הכנסת בנחלאות, והכותרת: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב) קראה לכל המשתתפים לדרך האמת ממרום שיבוצה בהיכל ספרי התורה.


כנהוג, השכיר רצון ערוסי הוא המרצה האחרון, ויש עוד שניים לפניו, השני מאותם השניים באותו הכנס היה מאיר עפארי (אשר בינתיים פרש מאור הרמב"ם). הוא סיפר באותו המעמד על מעמדֵי "הקבלת פני רב" שנערכו לקאפח בהיותו בחיים, הוא תיאר אותו יושב במקומו רכון על ספרו וגורס את הגמרא במונוטוניות משמימה. אגב הדברים עפארי העיר על-כך שקאפח היה קורא "לעצמו", כלומר קאפח היה גורס את הטקסט בקול מונוטוני ובלי להסביר כמעט מאומה, כך שלמעט מי שלמד את הסוגייה לאחרונה, אף אחד לא הבין באמת את דבריו.


באמרוֹ דברים אלה, נשמעו מן הקהל רחשי קריאות נזעמות: "איך הוא מעז לומר על קאפח דברים כאלה", "מי הוא בכלל?", "חוצפה", וכיו"ב. כמו כן, גם רוב הציבור אשר לא הגיב ברחשי קריאות נזעמות, נע בחוסר-נוחות מופגנת והביע את מחאתו בהתלחשויות ולחשושים, בתנועות ידיים או בהפניית הראש כלפי המרצה שאמר את הדברים.


בראותו ובשמעו את תגובות הקהל, עפארי מעט נבהל וניסה קצת להתנצל, אך כל ניסיונותיו לפייס את הקהל באמירות כגון "מָרי יוסף קאפח הוא מורי ורבי" וכיו"ב, לא התקבלו. ברגע שנאמרו דברי ביקורת כלשהם על קאפח אלילם השכיר, נאטמו אוזני הקהל ונסתם לבו מלשמוע עוד, כי האומר כבר נחשב לכופר בתורה ובנבואתו של משה רבנו. אז הבנתי שזו הפעם האחרונה שעפארי יוזמן ל"הקבלת פני רב" לדיין השכיר יוסף קאפח בירושלים.


כיצד אפוא יש להשיב לאותם תלמידים שוטים? ובכן, הבה נעיין בדבריו המאלפים של רבנו בתשובה, מתורגמת על-ידי קאפח בעצמו ב"ספר המצוות" (עמ' ו, הע' 44), וכֹה דבריו:


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


דברים דומים כותב רבנו בחתימתו לספרו "פירוש המשנה", וכֹה דבריו:


"כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו [=שקבענו לנו למטרה], והנני מבקשוֹ יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות ביאור טוב ממה שביארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק [=כוח שיפוט כן ואמיתי] וחוש הבחנה טוב.


ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן, ומה שגזר ה' עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קיבלנו שכר דבר זה 'גלות מכפרת עוון'. יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהן, שכתבתי פירושן במסעותיי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים. ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חיבור פירוש זה, הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב".


וחבל שאלה אשר נחשבים לדרדעים או לרמב"מיסטים כל-כך רחוקים ממידותיו של רבנו הקדוש, וריחוקם ממידותיו מלמדנו באמת על ריחוקם מדרך האמת. אך האמת שהאשם בכך הוא קאפח, שהרי קאפח רומם את ההערצה כלפי המינים וצאצאיהם שהחריבו את דתנו בהזיות ובהבלים, עד שהוא אפילו הודה בקדושתו של ספר הזוהר! תלמידיו של קאפח הפכו אפוא להיות צאצאי מינים בעצמם, בדַמותם שאסור למתוח ביקורת על גדולי האסלה...


אגב, מתי שמענו על איזה "גדול בתורה" אשר מודה שהוא עלול לטעות? מתי שמענו על איזה "גדול בתורה" אשר מקיים את צוואת חז"ל ומודה על האמת? וחלילה להם מלהודות בפרהסיה שהם טעו ושגו, כי אם יודו שהם עלולים לטעות וכל-שכן שטעו בפועל, הם למעשה יודו שאינם כאלהים, ואם אינם כאלהים כיצד יצדיקו את תביעתם כלפינו שנעריץ אותם ונלך אחריהם בעיניים עצומות? ואף נעלים עינינו משחיתויותיהם המוסריות הגלויות והנסתרות?


ואולי אף יתרה מזאת, אם הם יודו על טעות כלשהי, הדבר כל-כך יערער את תדמיתם בעיני ההמונים, שהרי אם הם אינם כאלהים מה הם שווים בכלל? כמו כן, הודאה בטעות אחת תוביל לבחינה ביקורתית ומדעית של השקפותיהם וכתביהם, ותתגלה פסולת הסיגים אשר בידם. כלומר, מה שמונע בחינה אמיתית של דעותיהם היא ההזיה שהם כאלהים שאינם טועים, ואם הם יודו שהם טעו ושגו, הרי שהם אינם כאלהים ויש לבדוק ולבחון היטב את כל דבריהם.


א. הספר "אפיקים להרמב"ם"


זכורני לאחר שסיימתי להכין את ספרי "אפיקים להרמב"ם", פניתי לכמה הוצאות ספרים בבקשה שיסייעו לי להוציא את הספר. היו שדחו אותי על הסף בשלילה מוחלטת, והיו צבועים ומתחסדים שאמרו לי: "למה לך לפרסם את הספר אצלנו? כדאי לך ללכת להוצאות ספרים גדולות יותר כדי לקבל חשיפה רבה יותר...", ובמלים אחרות אמרו לי בעדינות: אין מקום לספרך בהוצאתנו. פניתי לציבור שיסייעו לי בהוצאת הספר בעיקר כדי לזַכות ולשתף אותם במצוה. ברם, במהלך הניסיונות להשיג מימון להוצאת הספר, סיפר לי חותני שהוא נתקל באנשים שאמרו לו מפורשות שהם אינם מעוניינים להשתתף, כי אדיר מעז למתוח ביקורת על הדיין השכיר יוסף קאפח, או בלשונם: "בגלל הדברים שהוא כתב נגד מָרי". והיה אומלל אחד שאף ההביל לקרוא עלי את הפסוק (ויק' יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וסימאון שכלו מן האמת גרם לו לחשוב שגם אני עיוור, כי ההולך בחושך אינו מכיר מציאות אחרת.


וחשוב מאד-מאד לציין, שכל מה שאמרתי בזמנו על קאפח הוא, ששותפותו בממסד הרבני הִטְּתה לעתים את שיקול דעתו מן האמת, ואף נהגתי אז לכנותו בתואר מָרי. כלומר, ביקורתי כלפי קאפח הייתה אז בראשיתה בטרם נחשפתי לרוע מעלליו ושיבושיו החמורים. ואף-על-פי-כן, די היה בזרזיף של ביקורת כלפי אלילם הדרדעי, כדי שהדרדעים יזעקו "גוואעלד".


נחזור עתה לדרדעים עובדי האלילים שפסלוני בשל ביקורת מאד עדינה על אלילם:


על התופעה החמורה הזו יש לתמוה ולהשתומם, ממתי פעולת החשיבה והביקורת המדעית בקרב הדרדעים הפכה לעבירה חמורה? ממתי פיקוח ובקרה הפכו להיות לדברי כפירה? ובכן, גם בזאת אשמים קאפח וערוסי, אשר החדירו לצאן מרעיתם את ההשקפה שיש להעריץ גדולי תורה ואסור באיסור חמור למתוח עליהם ביקורת חריפה (לכל היותר ביקורת מרומזת מוכמנת היטב), וחובה לרומם ולפאר את שמם בכינויי גדולה: "קדושי עליון", "גאוני עולם", וכיו"ב.


קאפח וערוסי בחרו לחצוב משכורות וטובות הנאה מן התורה, לפיכך, הם נלכדו ברשת הערצת המינים. כלומר, הם למעשה כבלו את עצמם לחובה להעריץ את המינים ולרומם את ההשקפה שאסור באיסור חמור לבחון ולבקר את דבריהם כתביהם ופעולותיהם. שהרי אם לדוגמה יוכח שקארו היה מין ועובד אלילים אשר חילל-שם-שמים ביד רמה כירבעם, לא תהיה הצדקה לקאפח ולערוסי ליהנות מכבוד תורה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (שהרי קארו היה הראשון שהגה את ההיתר הזה, ראו: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים"). ובמלים אחרות, הואיל וחציבתם תלויה ברוממות המינים והחוצבים, הם חויבו לרומם אותם ואת השקפותיהם, וההשקפה המרכזית שעליה עומדת כל ההערצה האלילית הזו היא: ש"קדושי העליון" ו"גאוני העולם" (המינים) הם צדיקים וחסידים גדולים מאד-מאד, שהולכים בדרכי יושר אמת וצדק.


לפיכך, גם תלמידיהם נלכדו בשוחה הזו, הם כבר אינם חושבים ובודקים ובוחנים לפי אמות מידה הגיוניות, הם אכולים בדעות קדומות ומחשבתם זוהמה מאד בהזיות המינים וצאצאיהם, אשר החדירו להם קאפח וערוסי ושאר הדרדעים השכירים למיניהם האוכלין מן התורה.