דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ה

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בשמונה-עשרה ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין ועשיית הצרכים, וכן למדנו בהן על אופני דיבורו הנעלים ועל אופני הילוכו ומלבושו של תלמיד החכמים – בחלק הזה נדון בכלכול דבריו.


א. כלכול דבריו של תלמיד החכמים


רבנו מקדיש לעניין זה חמש הלכות אשר עוסקות באופני התנהלות כלליים, כגון בענייני ניהול תזונת הבית, מידת יגיעת האדם במלאכתו, סדר הפעולות הנכון בתחילת דרכו של האדם כאדם עצמאי, וכן ניהול ממונו ורכישת נכסיו. וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, יט): "תלמיד חכמים מכלכל דבריו במשפט, אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו, ולא יטריח על עצמו יותר מדי". כלומר, רבנו מורה שעל האדם לזון את עצמו ואת בני ביתו בהתאם לממונו ולהצלחתו בעסקיו, אך יחד עם זאת, אם הוא רואה שכבר כל צרכיהם מלאים מבחינה זו, לא יוסיף ויטריח על עצמו רק כדי שיהיו מפוטמים מדושנים ומפונקים.


ובימינו תרבות הבזבוז והצריכה הורסת כל חלקה טובה, אנשים ממלאים את ביתם באוכל שמזיק לאדם, ומכלים את ממונם ואת ימיהם ברדיפה אחר מילוי לועם וניפוח קיבתם. אם רק היו מסתפקים במועט ובבריא: הם גם לא היו משחיתים כמויות עצומות של אוכל אשר יוצא אחר-כך לתוך האסלה, גם שומרים על בריאותם ולא מזמינים מחלות לגופם, וגם שומרים על ממונם ומאפשרים לעצמם לעבוד פחות כדי להגות מעט במושכלות.


עוד פוסק רבנו בהלכות דעות שם (ה, כ):


"ציוו חכמים בדרכי ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, שנאמר: 'כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר' [דב' יב, כ], די לו לבריא לאכלו מערב שבת לערב שבת, ואם היה עשיר כדי לאכול בשר כל יום – אוכל".


רבנו בהלכה זו פוסק את הוראת חז"ל שלא יאכל אדם בשר אלא אם הוא רעב, ולא רק כדי לפטם ולדשן את גופו ולעבות את בשרו, ולכן, די לו לאדם לאכול בשר פעם אחת בשבוע. ברם, אם הוא עשיר ויכול להרשות לעצמו, מותר לו שהתפריט שלו יהיה מורכב מאכילת בשר כל יום, ברם, ברור שגם לעשיר אסור להרבות באכילת בשר, אלא יאכל בשר בכל יום בכמויות אשר לא ינפחו את בני מעיו, ולא יהפכוהו לעב בשר ולמטומטם מחשבה.


רבנו חותם את ענייני ניהול פרנסת ותזונת הבית בהלכה הבאה (ה, כא): "ציוו חכמים ואמרו: לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו, וילבש כראוי לו, ויכבד אשתו ובניו יתר מן הראוי לו". כלומר, על האדם לקמץ על עצמו בענייני המזון, ויאכל פחות מכפי שהוא מסוגל להרשות לעצמו. ברם, ביחס ללבוש, על האדם לכוון את איכות בגדיו למידת הצלחתו וממונו, כדי שייראה מכובד ונקי ומסודר כל העת, ובזה גם יזכה להערכה ולהצלחה. אולם, ביחס לאשתו ובניו, ייתן להם יותר ממה שנראה לו שהוא מסוגל לתת, כי אושרם ושמחתם ובריאות גופם ונפשם, הם סוד הצלחתו ואושרו ויסוד בריאותו הגופנית והנפשית.


ב. קביעת מלאכה, קניית בית ונשיאת אשה


אחת מההוראות המפורסמות ביותר של רבנו נוגעת לסדר כלכול הדברים הנכון בראשית דרכו של האדם, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, כא):


"דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר-כך יקנה בית-דירה, ואחר-כך יישא אשה, שנאמר: 'וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ' [דב' כ, ו], 'אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת' [דב' כ, ה], 'אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה' [דב' כ, ז]. אבל הטיפשין מתחילין לישא אשה, ואחר-כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר-כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה [=כיושבי הישיבות הטיפשים על שלל מיניהם ומחלקותיהם]. וכן הוא אומר בקללות: 'אִשָּׁה תְאָרֵשׂ', 'בַּיִת תִּבְנֶה', 'כֶּרֶם תִּטַּע' [דב' כח, ל] – כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך. ובברכה מה הוא אומר: 'וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַייָ עִמּוֹ' [ש"א יח, יד]".


מעניין הדבר שסדר התורה בספר דברים (כ, ז) שונה מן הסדר שרבנו קובע בהלכה. רבנו פוסק שעל האדם לדאוג תחילה לפרנסה ולשם-כך הוא מביא ראיה מן הפסוק בעניין נטיעת הכרם, לאחר-מכן על האדם לבנות בית ולשם-כך הוא מביא ראיה מן הפסוק בעניין בניית הבית, ולבסוף הוא פוסק שעל האדם לשאת אשה, והוא מביא ראיה מן הפסוק בעניין אירוסי האשה. ברם, מילות הפסוק שרבנו מביא ממנו ראיה נקבעו בתורה בסדר שונה: תחילה נזכרה בפסוק בניית הבית, לאחר-מכן נטיעת הכרם, ובסוף הפסוק נזכרו אירוסי האשה. ובמלים אחרות, התורה הקדימה בסדר העניינים את בניית הבית לנטיעת הכרם.


ולפי דעתי ברור מדוע סדר התורה שונה מסדרו של רבנו, כי בתורה (דב' כ, ז) העניינים הללו נאמרו בפסוק שעוסק בפטוֹרים הניתנים לאדם מיציאה למלחמת-רשות. הפטור הראשון ניתן לאדם שבנה בית ולא חנכו, הפטוֹר השני ניתן לאדם שנטע כרם ולא חיללו, והפטוֹר השלישי ניתן לאדם שנשא אשה ולא לקחהּ. כלומר, סדר הפטוֹרים שבתורה אינו נוגע לעניין כלכול מעשי האדם בראשית דרכו, אלא לסדר העניינים לפי מידת הקושי בהשגתם, כלומר, ככל שהדבר קשה יותר על האדם להשיגו – כך מקומו ברשימה גבוה יותר.


ובמלים אחרות, בניית הבית הינה הפרויקט הקשה ביותר שמוטל על האדם, וגם בימינו אנחנו רואים שעל האדם לעמול עשרות שנים כדי לרכוש בית; נטיעת הכרם הינה פעולה קשה אף היא, אך קלה יותר מאשר רכישת בית, ובימינו ניתן להשוות זאת לבניית עסק וביסוסו; ואילו נשיאת אשה נחשבת לפעולה הקלה ביותר, כי מציאת אשה וסידור האירוסין ואפילו הנישואין קלים יותר למי שאינו מחפש את מה שלא קיים במציאות או שבלתי ניתן או ראוי להשגה. ומכל מקום, כל הפעולות וההישגים הללו נחשבים מורכבים ולא פשוטים, ולכן התורה קובעת שהשגת אחד מהם תהווה עילה לפטוֹר מיציאה למלחמת-רשות.


אולם, רבנו בהלכה אינו עוסק בנתינת פטוֹרים מלצאת למלחמת-רשות, אלא מטרתו לקבוע את הסדר הנכון והראוי לאדם בתחילת דרכו, וההיגיון אף מחייב שהסדר של רבנו הוא הסדר הנכון, שהרי מי שאין לו פרנסה מאין יהיה לו ממון לבנות או לקנות בית? ולכן ברור שיש להקדים פרנסה לבניית בית. ברם, מפרשי רבנו לא הבינו את מטרת התורה בסדר המיוחד שנקבע בה, ואם את התורה הם אינם מבינים כיצד יבינו את ההלכה? ואיני יודע אם סכלותם גרמה להם לחשוב שהם ראויים לחבר ספרים או שאיפתם לגדֵּל את שמם ולחצוב טובות הנאה מן התורה גרמה להם לחבר ספרים, כך או כך, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.


והנה דברי מָרי שם בעניין זה בתארוֹ את "קושיות" המפרשים השונים:


"ידועה השאלה ששואלין ראשונים ואחרונים על לשון רבנו כאן, ולהלן אביא דבריהם, דבקרא [=בתורה] הסדר הוא: בית-אומנות-אשה. והנראה לי דלא נחת רבנו כלל לסדר בית-אומנות, אומנות-בית, וכל מטרתו היא שתהא אשה בסוף. כי כאשר רחיים בצווארו ובנוהג הישר שבעולם תוך שנה-שנתיים באים ילדים, והיכן יושיב אותם ומהיכן יפרנסם?".


גם מָרי לא הבין את ההבדל שבין מטרת התורה למטרתו של רבנו, ולכן הוא נדחק למעשה לומר שרבנו לא דקדק בדבריו, וכל מטרתו היא שתהא נשיאת האשה בסוף. ברם, האם יעלה על הדעת לומר על רבנו שהוא לא דקדק בדבריו? וכי רבנו יהפוך את פסוקי התורה לחינם? אלא נראה ברור כפי שאמרתי לעיל, ואף ההיגיון מחייב זאת כאמור. ביחס לשאר המפרשים לא אנהג כמנהגו הקלוקל של מָרי ואעתיקם כאן, כי אין שום צורך בצאצאי המינים.


ונחתום בראיה נוספת לדברינו, והיא מדברי התורה בעניין הקללות האמורות למי שיַפנה עורף לה' יתעלה, שם הסדר הוא בדיוק לפי הסדר של רבנו. כלומר, מובא שם הסדר ההפוך מדרכו הנכונה של העולם: "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ" – "בַּיִת תִּבְנֶה" – "כֶּרֶם תִּטַּע", ושם לא מדובר בעניין פטוֹרים מיציאה למלחמה אלא בעניין סדר הדברים הנכון לחיים בריאים! ובמלים אחרות, הסדר הנכון לאדם הוא לנטוע כרם תחילה, דהיינו לדאוג לפרנסה, לאחר-מכן לבנות בית, ורק לבסוף לשאת אשה, ובדיוק כמו הסדר של רבנו בהלכה. וזה גם הסדר ההגיוני כאמור, שהרי אם אין לאדם פרנסה מאין יהיה לו ממון לבנות או לקנות לעצמו בית?


ג. ניהול ממון ונכסים


רבנו חותם את הלכותיו בעניין כלכול מעשיו של תלמיד החכמים, וכֹה דבריו (ה, כג):


"ואסור לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות. ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא ימכור בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו. אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה. כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו, לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה".


העניין הראשון שרבנו מלמד אותנו בהלכה זו, הוא שאסור לאדם להפקיר או להקדיש את כל נכסיו, והלכה דומה לזו ישנה בהלכות ערכין (ח, יז):


"לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו. והעושה זה עבר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר: 'מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ' [ויק' כז, כח] ולא כל אשר לו – כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא-בו אמרו חכמים: חסיד שוטה מכלל מבלי עולם [=גורמים הפסד לעולם]".


ומעניין שרבנו קובע שאין לרחם על אותו אדם שכילה את ממונו בידו, ואם זה הדין ביחס לאדם אשר הקדיש או החרים את כל נכסיו לשם שמים! כל-שכן וקל-וחומר ביחס לאותם הנרקומנים אשר מבקשים צדקה בדרכים, או לאותם טיפשים אשר הפסידו את כל ממונם בהימורים או בנשים או במותרות או בשאר תאוות העולם – אין ספק שאין לרחם עליהם! ברם, אם הם רוצים להיחלץ ממצבם ולהיות בני אדם (לדוגמה, אם הם מחליטים לעבוד ולתרום לחברה), אין ספק שיש לסייע להם בדרכים מקצועיות מתאימות ומחושבות.


העניין השני שרבנו מלמד אותנו הוא, שאסור לאדם למכור שדה כדי לקנות בית, ואסור לו למכור בית כדי לקנות מטלטלין או לעשות סחורה בדמים. ברם, מותר לאדם למכור מטלטלין כדי לקנות שדה. נמצא אפוא, כי ישנן שלוש מעלות באיכות הנכסים: המעלה הראשונה – שדה, השניה – בית, והשלישית – מטלטלין. ואסור למכור בית או שדה כדי לקנות את מה שפחות ממנו. ולכאורה היה נדמה שמותר למכור בית כדי לקנות שדה, שהרי השדה חשוב מן הבית לפי הלכה זו. ברם, מהלכה קרובה בעניין זה בהלכות שמיטה ויובל (יא, ג) עולה, שגם בית אסור למכור כדי לקנות שדה אף-על-פי שמעלתו של השדה רבה יותר.


וכֹה דברי רבנו בהלכות שמיטה ויובל (יא, ג):


"לא ימכור אדם ביתו או שדה-אחוזתו אף-על-פי שהן חוזרין אחר זמן אלא-אם-כן הֶעֱנִי שנאמר: 'כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ' [ויק' כה, כה]. אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים ועבדים ובהמה – אינו רשאי, אלא למזונות בלבד. ואם עבר ומכר מכל מקום – הרי אלו מכורין".


רבנו קובע בהלכה, שמותר למכור בית או שדה אך ורק לשם רכישת מזונות, כלומר מותר למכור שדה או בית רק אם אין לו מה לאכול, ובמלים אחרות, אסור למכור בית כדי לקנות שדה. עוד נראה לי, שההלכה שעוסקת בעדיפות הנכסים ובאיסור מכירת הבית אינה נוגעת רק בבית שהוא גר בו, אלא בכל הבתים שברשותו, כי הכלל המנחה הוא כדברי רבנו: "כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו", ושמירת הנכסים חשובה מאד להצלחת האדם. ברם, נראה כי הכלל הזה שרבנו קובע בסוף ההלכה נועד גם לאפשר יוצאים מן הכלל, כלומר, המטרה היא הצלחת הנכסים ולשם כך לעתים נדירות יש לנקוט באופנים ייחודיים.


כמו כן, עוד בעניין הכלל שרבנו פוסק בסוף ההלכה הנדונה: "כללו של דבר, ישים מגמתו להצליח נכסיו, לא להתנאות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה", יש לבאר, כי המלה "להתנאות" אין משמעה "ליהנות", אחרת רבנו חוזר על עצמו שהרי בהמשך הכלל הוא אומר: "או ליהנות מעט" וכו'. אלא, למיטב הבנתי, "להתנאות" היא הנאה אשר ממלאת את רוחו ומחשבתו של האדם כגון: סיפוק, שמחה, נחת או קורת-רוח – הנאה אשר מרחיבה את הלב; ואילו "ליהנות" היא הנאה אשר נוגעת להנאה חומרית-גופנית.


והנה שתי דוגמאות נוספות שבהן מופיעה המלה "להתנאות" בפסקי רבנו, הראשונה בהלכות ברכות (י, טז): "היוצא לשדות ולגינות בימי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך: ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות-נאות כדי להתנאות בהן בני אדם", כלומר כדי להתבונן בהם וליהנות ממראָם משובב-הלב; והשניה מהלכות שבת (יט, יח): "המתעטף בטליתו וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו [...] ואם קיבצן להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן – מותר", כלומר אם קיפל את הטלית באופן שיש בו הידור וכבוד אשר מטרתם להסב נחת רוח והנאה לאדם – מותר.


ונצרף דוגמה נוספת מן התלמוד (חולין פד ע"ב): "מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן, ילבש כלי פשתן [=בגדים יקרים מאד], וישתמש בכלי זכוכית [=אף הם היו בימי קדם יקרים מאד], וישכור פועלים ולא ישב עמהן [=כדי שלא יזדלזל בישיבתו עם הפועלים, אך בינתיים הם אינם עושים את עבודתם נאמנה, ויפסיד ממונו]" וכו'. ונראה שמאמר זה הוא המקור של רבנו לסוף ההלכה שראינו לעיל: "לא להתנאות מעט לפי שעה [...] ויפסיד הרבה".


ונחתום בפירוש נאה של רס"ג אשר עוסק ברוממות האדם הצדיק ובתיאור חמלתו ודאגתו לכל צרכי בני ביתו: בפירושו למשלי (יב, י) "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", אומר רס"ג כך: "יוֹדֵעַ – מפקח הצדיק אפילו נפש בהמתו", ובפירושו הארוך הוסיף: "אין כוונתו שהצדיק פוקד את בהמתו בלבד, אלא כל בני ביתו ואפילו הבהמות. וזה כעין דבר אברהם: 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל' [בר' יד, כג] [כלומר, וכל-שכן כלי-כסף וכלי-זהב], וכעין אמרו: 'וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ' [שמ' יא, ז] [כלומר, וכל-שכן בני-אדם]".


"טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט" (תה' קיב, ה).

אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!