דרכי תלמידי החכמים האמיתיים – חלק ד

עודכן: 28 בינו׳ 2021

כאמור בחלקים הקודמים, הרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי בהלכות דעות ללימוד על דרכי ההתנהגות וההתנהלות הנכונים והראויים לתלמידי החכמים. בהלכה הראשונה בפרק, רבנו מפרט את העניינים אשר נוגעים לתלמידי החכמים ואשר בהם הוא יעסוק בהִלכות פרק זה, והם: אופני אכילתם, שתייתם, בעילתם, עשיית צרכיהם, דיבורם, הילוכם, מלבושם, כלכול דבריהם, ומשאם ומתנם. לדעת רבנו, כל אופני ההתנהגות הללו צריכים להיות אצל תלמידי החכמים "נאים ומתוקנים ביותר", ובמהלך הפרק רבנו מפרט ומבאר כל אחד מהם.


וכך פוסק רבנו בהלכות דעות (ה, א):


"כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהן משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו: במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית-צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול-דבריו ובמשאו ובמתנו, ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר".


נמצא, שהחוכמה והמידות המשובחות צריכות לבוא לידי ביטוי בשלל אופני התנהגות והתנהלות, ובמלים אחרות, תלמידי החכמים מחויבים שחוכמתם ומידותיהם יבואו לידי ביטוי באורחות חייהם המעשיים. בחלקים הקודמים עסקנו בשתים-עשרה ההלכות הראשונות בפרק הנדון, אשר בהן רבנו מבאר את אופני אכילתו ושתייתו של תלמיד החכמים, וכן את גדרי הצניעות של חיי האישות וקיום המין ועשיית הצרכים, וכן למדנו בהן על אופני דיבורו הנעלים – בחלק הזה נדון באופני הילוכו ומלבושו של תלמיד החכמים.


א. אופני הילוכו של תלמיד החכמים


רבנו מקדיש לעניין זה שלוש הלכות, ההלכה הראשונה מזהירה מהליכה שמבטאת גסות רוח, דהיינו יהירות וגאוותנות. וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ה, יג):


"לא יהלך תלמיד חכמים בקומה זקופה וגרון נטוי כעניין שנאמר: 'וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם' [יש' ג, טז]. ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה' [המשך הפסוק שם]".


בעניין הרישא של ההלכה – יש שתמהו על רבנו מדוע הוא אוסר רק על תלמידי החכמים ללכת בקומה זקופה, שהרי במסכת קידושין (לא ע"א) ר' יהושע בן לוי אומר כך: "אסור לאדם [משמע שלכל אדם אסור] שיהלך ארבע-אמות בקומה זקופה, שנאמר: 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' [יש' ו, ג]". ואותם התמהים והמתומהים החליטו לפתור את הקושיה כך: לסתם אדם מותר ללכת עד ארבע-אמות בקומה זקופה ונטוי גרון, ואילו לתלמידי החכמים אסור לחלוטין. ומָרי הביא את פירושם הזה ולא העיר מאומה, כאילו מדובר בפירוש אמיתי והגיוני!


ולא ידעו ולא יבינו, שהרי איך יעלה על הדעת לפרש שמותר לסתם אדם ללכת ארבע-אמות בקומה זקופה ונטוי גרון? וכי חז"ל ביקשו מעמי הארצות שימדדו את צעדיהם כאשר הם מהלכים נטויי גרון? וכי מי שהולך ביהירות ייזהר למדוד את צעדיו? פתרונם אפוא הינו סכלות מוחלטת! אלא ברור, שמאמרו של ריב"ל הוא מאמר דרשני-מוסרי כללי ולא הוראה הלכתית מחייבת, כלומר, מדובר במאמר אשר נועד לזרז את כלל בני האדם ללכת בדרכי הענווה ותו לא. והראיה היא ממה שרבנו לא פוסק את מאמרו של ריב"ל להלכה, ואפילו מָרי יוסף קאפח הנבון לא הבין זאת מרוב נהייתו אחר ריבוי הפרשנים השוטים שהעמיסו על רבנו רוב רבבי גיבובי הבלים – ומי צריך אותם בכלל? וכיצד מָרי העלה על דעתו שיש בהם תועלת ממשית? ולא לחינם נאמר בתורה (דב' טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם".


ראיה נוספת שמאמרו של ריב"ל הוא מאמר דרשני-מוסרי כללי עולה מהֶקשר הדברים שבו המאמר הזה מופיע בתלמוד, והנה לפניכם מאמרו של ריב"ל שנזכר לעיל, וכן המאמר שקדם לו וכן המאמר שבא לאחריו (קידושין לא ע"א):


"אמר ר' יצחק: כל העובר עבירה בסתר – כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר יְיָ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי' [יש' סו, א]. אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה, שנאמר: 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' [יש' ו, ג]. רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש, אמר: שכינה למעלה מראשי".


ויש לתמוה: וכי ניתן לדחוק את רגלי השכינה? וכי הליכת אדם בקומה זקופה דוחקת את כבודו של הקב"ה? וכי אסור ללכת ארבע-אמות בגילוי הראש כי השכינה נמצאת מעל לראש? ורק סכל יסבור שמדובר במאמרים הלכתיים פשטניים, כלומר רק מי שנטשטשו אצלו גבולות המדרש וההלכה, וכוונתי לאותם דרשנים שוטים שרבנו מזכיר בפרק חלק, וכמו 99.99% מהרבנים שחורי-הבגדים בימינו הוזי ההזיות מטונפי המוחות ועמוסי התאוות.


כמו כן, ראיתי שיש בלבול מסוים במפרשים בעניין פירוש המלים: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם", ופתרונן הקרוב ביותר אל האמת נמצא בדברי חז"ל במסכת שבת (סב ע"ב): "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם – דַּהְווֹ מַלְּיָאן כוחלא לעינייהו ומרמזן", וברור שמדובר בנשים החוטאות אשר מבקשות לפתות את בני האדם. כלומר, הן צובעות ומדגישות את עיניהן ואז "עושות עיניים" ורומזות לבחורים על תַּאֲנָתָם כדי שיתאוו להן ואף ירדפו אחריהן.


בעניין הסיפא של ההלכה – "ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה'". ובכן, הכוונה שאסור לתלמיד החכמים ללכת בהליכה איטית מכוונת במטרה למשוך תשומת-לב, וכמו שאנחנו מכירים את הליכת זקני צאצאי המינים אשר אוחזים את ידיהם מאחורי גבם והולכים כמתנודדים אנה ואנה מנופחים מרוב מאכל ותחושת חשיבות עצמית, ומתבוננים בך כאילו היית איזה פרעוש. וביחס להליכת הנשים אין צורך לפרט, כי כולם רואים ברחוב את הנשים הגאוותניות הללו שמחקות את הליכת הדוגמניות המכוערות על מסלוליהן הזימתיים.


וגם כאן ראיתי שישנו איזה בלבול מסוים והפעם בעניין ביאור המלים: "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה", ובספרות חז"ל יש כמה הצעות מדרשיות שלא אעסוק בהן, ונראה שרבנו דוחה את כל האפשרויות הללו, שהרי הוא פוסק לעיל שהפסוק הזה מישעיה מתאר לא רק את הנשים אלא גם את האנשים גסי הרוח, ולכן נראה שהכוונה לכל אופן של עשיית קול באמצעות הנעליים או יותר נכון העקבים – קול אשר מושך תשומת-לב וקורא לבני אדם: "הביטו בי". ולא רק בנשים הדברים אמורים, אלא גם ביושבי הישיבע'ס אשר מתהדרים בנעליים שפיציות מחודדות אשר להן עקבים משמיעי קול, ובכל מקום שהם הולכים שומעים את הליכתם...


וראוי עוד להעיר, רבנו אומר בהלכה: "ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח", ומָרי מפנה שם לפירוש רש"י, וזה לשונו: "לפירוש רש"י זהו פירוש נקפי, בסוטה כב ע"ב". והנה מה שנאמר בתלמוד שם: "תנו רבנן: שבעה פרושין הן: [...] פְּרוּשׁ נִקפִי [...] פרוש נקפי – זה הַמְּנַקֵּיף את רגליו". ורש"י פירש שם: "המנקיף רגליו – מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף [=פוצע] אצבעותיו באבנים".


ומעניין שרש"י מתאר בלשון של שבח ורוממות את גסי הרוח אשר פוסעים בהליכה איטית יהירה וגאוותנית, שהרי הוא אומר עליהם: "מהלכים בשפלות" כאילו היו אנשים נעלים שפלי רוח, וכאמור באבות (ה, יז): "תלמידיו של אברהם – עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה", ועוד אמור באבות (ד, ד): "מאד-מאד הוי שפל רוח". ואולי פירוש רש"י הזה הינו המקור להליכתם המתנודדת הלומת-התאוות של זקני צאצאי המינים כאשר ידיהם אחוזות מאחורי גבם, שהרי רש"י משבח את האדם ההולך כך ואומר עליו: "מהלך בשפלות"...


כמו כן, איני יודע מדוע מָרי נזקק להביא את פירוש רש"י, שהרי רבנו כותב במפורש את מקורו להלכה: "כעניין שנאמר: 'הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה' [יש' ג, טז]", והפסוק הזה לא נזכר כלל בתלמוד סוטה כב ע"ב שם הופיע פירוש רש"י שאליו הִפנה מָרי בפירושו.


וחבל על דרך האמת שמָרי הפנה לה עורף בהחניפו למעסיקיו הפרו נוצרים, והתהדר לפניהם בשלבו בפירושו את פרשנדתא האגגי הנערץ עליהם, ובמבואו ל"כתאב אלחקאיק" אף העז לכרוך את רש"י יחד עם רבנו, וזה לשונו שם: "אין הם יודעים כמה קדוֹשה אמרה זו [=לומר "איני יודע"], שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל ואחרים, כי היא אמרת אמת", ומעבר לפשע החמור בהשוואת רש"י להרמב"ם, דבריו הם הבל מוחלט! שהרי מָרי מבקר שם את אלה אשר מתיימרים להבין "וטחים תפל ומפטפטים מלים נבובות" כלשונו ש