דעות קדומות ורגשי-נחיתות קובעים את חינוכם של בני יהדות המזרח

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סד, אייר תשל"ז, עמ' 4–5].


דרושה פעולה דחופה לעקירת התסביכים


כיצד קרה הדבר ששבטי-ישראל מכובדים, שהקימו תרבויות גדולות וחשובות והיו מושרשים בדת ובמוסר בארץ גלותם, הצמיחו שורש פורה רוש ולענה בארץ גאולתם? הֵיאַךְ זה קרה שיהדות המזרח נמצאת כיום על אדמת ישראל באחת התקופות הקשות בכל תולדותיה?


הרבה גורמים לכך. אחד מהם הוא החינוך.


הבה נעמיק מבט אל אחד הצדדים של מערכת חינוך זו, אל נושאי החינוך, אל המורים.


רוב המורים והמורות שנשלחו לחנך את ילדי ישראל בני יהדות המזרח, היו נגועים בדעות קדומות שליליות על מנהגיהם ואורח חייהם של צאן מרעיתם; הם גילו יחס שלילי לאוכלוסיית התלמידים הנקראת "טעונת טיפוח". בחינוכם של ילדי ישראל אלה הם ביטאו את הדעות הקדומות ואת הזלזול בצורה החריפה ביותר. בדרך זו הם הורידו את המוטיבציה של התלמידים. המורים והמורות פגעו בתלמידים ובהוריהם, הן בנוכחותם והן שלא בנוכחותם, בהערות מעליבות. הדבר גרם אצל התלמידים לאובדן האמונה בכוחותיהם הרוחניים.


עליזה לבנברג, ששימשה מורה בקרית-שמונה בשנות החמישים, מספרת בספרה "פרקי קרית שמונה" על הדעות הקדומות שהיו רווחות בקרב המורים, וכיצד הן השפיעו במרוצת השנים על רגשי נחיתותם של ילדים מעדות-המזרח ועל דימויים השלילי כלפי ילדים מיוצאי אירופה. היו גם מורים שהאמינו באמונה שלמה, כי התלמידים המזרחיים נגועים בפיגור תורשתי, למרות מחקרים בנדון שהוכיחו בעליל, כי אין לדעות האלה ולטיעוניהם של המורים כל בסיס מדעי (א' גולדשמיד ואחרים: "מחקר גנטי בהישגי לימוד", מגמות יא תשכ"א, עמ' 345–356).


אותן דעות קדומות קיימות בקרב מורים, שטענו וטוענים על חוסר התעניינות מצד הורי התלמידים המזרחיים לגבי חינוך ילדיהם. הוכח בעליל, שמוֹרים אלה לא שיתפו פעולה עם ההורים ולא עשו מאומה לשתפם בבעיות הלימודיות והחינוכיות של ילדיהם. חוסר קשר מצד המורים עם ההורים, יצר חיץ בינם לבין ההורים. המורים הביטו על ההורים כאל אנשים פרימיטיביים וחסרי-תרבות. אין ספק אפוא, שהזלזול וההתנשאות מצד מורים מסוימים כנגד תרבות יהודי המזרח ומנהגיהם, הביאו לתוצאות החמורות והקשות שאנו חשים בהן כיום.


גישתם של המורים לאוכלוסיית התלמידים "טעונת הטיפוח", מקורה גם בתכני הלימוד בסמינרים למורים, ובתוכניות הלימודים בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים והחילוניים.


גם המורות המזרחיות המלמדות בבתי-הספר המכונים "טעוני טיפוח", נגועות בדעות שליליות שרכשו בהיותן תלמידות בסמינרים למיניהם – הממלכתיים-דתיים והממלכתיים כאחד. מורות אלו נתונות עדיין בתהליך של שינוי תרבותי המתבטא בהעדר זהות עצמית וחוסר ביטחון עצמי ביחס לתרבותן וביחס לתרבות הוריהן.


מי אחראי לפיגורם ההשכלתי של היהודים המזרחיים?


בשנים האחרונות נערכו מחקרים חשובים המצביעים במפורש על אחריותו של הממסד ושליחיו.


עובדות מן המציאות


לפני זמן מה נעשה מחקר מעניין ביותר: החוקרים רצו לדעת, בין היתר, מה עלה בגורלם החינוכי של משפחות יוצאות צפון-אפריקה, אשר חלק מבניהן עלה ארצה, ואילו החלק האחר היגר לצרפת. תוצאות המחקר היו מדהימות: הבנים שהעדיפו את צרפת זכו ביתרון השכלתי עצום (ברובם סיימו חינוך אוניברסיטאי) על-פני אחיהם, מאותם הורים, שבחרו לעלות לישראל: רובם לא זכו אפילו להשכלה תיכונית (ראו מחקרו של ד"ר חיים אדלר, האוניברסיטה העברית).


תופעה דומה אירעה בקרב יוצאי עירק. אחרי העלייה ההמונית של מאה-ועשרים אלף יהודי עירק בשנים 1950–1951, נותרו בעירק 5000 יהודים שרובם עלו ארצה אחרי מלחמת ששת הימים. על-אף תנאי העוינות וההגבלות בעירק, "מתוך חמשת האלפים האלה באו בעלי תארים אקדמיים, וסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם וסיימו אותם כאן, יותר מכל מה שהצמיחה קהילה זו של 120 אלף יהודים בישראל" (דברי שר המשטרה שלמה הלל, ב"מעריב" מיום 30.8.74).


שני ממצאים אלה, ובמיוחד המחקר הראשון, מצביעים בצורה הברורה ביותר על כישלונה של מדינת ישראל וממסדה, בסילוק הפיגור ההשכלתי הקיים בקרב יוצאי ארצות האסלאם בישראל. שני הממצאים הללו, מפריכים את השקרים שהופצו עד כה, כאילו המזרחים הם האחראים לפיגורם, מכיוון שבאו מארצות מפגרות ונחשלות, ומכיוון שנעדרו, כביכול, מסורת של למידה ולימוד, וכיוצא באלה ההבלים.


יחס הזלזול של המורה ותוצאותיו


לאחרונה נעשו מחקרים לא מעטים ברוח שונה מאלה של השנים שעברו. גם מחקרים אלה מצביעים, מי במפורש ומי במרומז, שהסיבה לפיגור הלימודי-השכלתי אינה נעוצה במזרחים עצמם, אלא בגורמים אחרים:


א) מערכות הממסד אינן מקצות את המשאבים הדרושים להתפתחותם ולהתקדמותם, וכך יהודי המזרח ובניהם נדחקים לסביבה נעדרת תנאי רווחה; ב) בהתעלמות ממורשתם הרוחנית והזלזול בה מצד אחד, וכפיית תרבות-זרה עליהם מן הצד האחר; ג) כמו כן, ביחס הזלזול והביטול המגלה כלפיהם סגל ההוראה והחינוך (ראו דו"ח ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה, ירושלים תשל"ד; "שולי הכרך", מאת ברוך נאדל, שבועון ידיעות אחרונות, 11.3.77; "וידויו של מנהל בית-ספר", עיתון הארץ, 11.3.77; "עם הגב אל הקיר", עיתון הארץ, כח באדר תשל"ז, 18.3.77).


בכתב העת "עיונים בחינוך" (חוברת 11, אוניברסיטת חיפה, מאי 1976), נתפרסם מחקר מעניין מאת ד"ר אברהם שטאל, תמר אגמון ומתתיה בר-חיים, תחת הכותרת: "יחס המורה לתלמידים טעוני הטיפוח". מאמר מחקרי זה שעליו מבוססים דברינו הבאים, מביא עובדות מזעזעות על יחס הזלזול מצד המורים, והשפעתו על התהוות הפיגור בקרב התלמידים המזרחיים.


כדי להוכיח את עוצמתו הקטלנית של גורם "יחס הזלזול של המורה בתלמיד", גייסו החוקרים לעזרתם ממצאֵי מחקר אחרים שנעשו בחוץ-לארץ בשאלה הנדונה, שניתן לסכמו כך: התנהגות שיש בה יחס של זלזול וביטול כלפי התלמיד, הוריו ומורשתו, "מוליכים להשתקתו המוחלטת של התלמיד על-ידי ביקורת קטלנית על דרך דיבורו שקנה בסביבתו הטבעית, או שמביאים לצמצום שאיפותיו הלימודיות והמקצועיות בהתאם לסטריאוטיפים אתניים ומעמדיים הרווחים בחברה, והמועברים בלי משׂים על-ידי המורה" (שם, עמ' 45).


יחס הזלזול עתיק ומושרש


ייתכן שמישהו יחשוב, שזוהי תופעה חדשה שנתגלתה בתקופה שלאחר קום המדינה, לנוכח העלייה ההמונית. אולם, המחברים-החוקרים, אינם משאירים מקום למחשבה כזאת ואף לא צל של ספק, שתופעה זו הינה קבועה ורצופה מזה עשרות בשנים, עוד לפני קום המדינה.