דעות קדומות ורגשי-נחיתות קובעים את חינוכם של בני יהדות המזרח

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סד, אייר תשל"ז, עמ' 4–5].


דרושה פעולה דחופה לעקירת התסביכים


כיצד קרה הדבר ששבטי-ישראל מכובדים, שהקימו תרבויות גדולות וחשובות והיו מושרשים בדת ובמוסר בארץ גלותם, הצמיחו שורש פורה רוש ולענה בארץ גאולתם? הֵיאַךְ זה קרה שיהדות המזרח נמצאת כיום על אדמת ישראל באחת התקופות הקשות בכל תולדותיה?


הרבה גורמים לכך. אחד מהם הוא החינוך.


הבה נעמיק מבט אל אחד הצדדים של מערכת חינוך זו, אל נושאי החינוך, אל המורים.


רוב המורים והמורות שנשלחו לחנך את ילדי ישראל בני יהדות המזרח, היו נגועים בדעות קדומות שליליות על מנהגיהם ואורח חייהם של צאן מרעיתם; הם גילו יחס שלילי לאוכלוסיית התלמידים הנקראת "טעונת טיפוח". בחינוכם של ילדי ישראל אלה הם ביטאו את הדעות הקדומות ואת הזלזול בצורה החריפה ביותר. בדרך זו הם הורידו את המוטיבציה של התלמידים. המורים והמורות פגעו בתלמידים ובהוריהם, הן בנוכחותם והן שלא בנוכחותם, בהערות מעליבות. הדבר גרם אצל התלמידים לאובדן האמונה בכוחותיהם הרוחניים.


עליזה לבנברג, ששימשה מורה בקרית-שמונה בשנות החמישים, מספרת בספרה "פרקי קרית שמונה" על הדעות הקדומות שהיו רווחות בקרב המורים, וכיצד הן השפיעו במרוצת השנים על רגשי נחיתותם של ילדים מעדות-המזרח ועל דימויים השלילי כלפי ילדים מיוצאי אירופה. היו גם מורים שהאמינו באמונה שלמה, כי התלמידים המזרחיים נגועים בפיגור תורשתי, למרות מחקרים בנדון שהוכיחו בעליל, כי אין לדעות האלה ולטיעוניהם של המורים כל בסיס מדעי (א' גולדשמיד ואחרים: "מחקר גנטי בהישגי לימוד", מגמות יא תשכ"א, עמ' 345–356).


אותן דעות קדומות קיימות בקרב מורים, שטענו וטוענים על חוסר התעניינות מצד הורי התלמידים המזרחיים לגבי חינוך ילדיהם. הוכח בעליל, שמוֹרים אלה לא שיתפו פעולה עם ההורים ולא עשו מאומה לשתפם בבעיות הלימודיות והחינוכיות של ילדיהם. חוסר קשר מצד המורים עם ההורים, יצר חיץ בינם לבין ההורים. המורים הביטו על ההורים כאל אנשים פרימיטיביים וחסרי-תרבות. אין ספק אפוא, שהזלזול וההתנשאות מצד מורים מסוימים כנגד תרבות יהודי המזרח ומנהגיהם, הביאו לתוצאות החמורות והקשות שאנו חשים בהן כיום.


גישתם של המורים לאוכלוסיית התלמידים "טעונת הטיפוח", מקורה גם בתכני הלימוד בסמינרים למורים, ובתוכניות הלימודים בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים והחילוניים.


גם המורות המזרחיות המלמדות בבתי-הספר המכונים "טעוני טיפוח", נגועות בדעות שליליות שרכשו בהיותן תלמידות בסמינרים למיניהם – הממלכתיים-דתיים והממלכתיים כאחד. מורות אלו נתונות עדיין בתהליך של שינוי תרבותי המתבטא בהעדר זהות עצמית וחוסר ביטחון עצמי ביחס לתרבותן וביחס לתרבות הוריהן.


מי אחראי לפיגורם ההשכלתי של היהודים המזרחיים?


בשנים האחרונות נערכו מחקרים חשובים המצביעים במפורש על אחריותו של הממסד ושליחיו.


עובדות מן המציאות


לפני זמן מה נעשה מחקר מעניין ביותר: החוקרים רצו לדעת, בין היתר, מה עלה בגורלם החינוכי של משפחות יוצאות צפון-אפריקה, אשר חלק מבניהן עלה ארצה, ואילו החלק האחר היגר לצרפת. תוצאות המחקר היו מדהימות: הבנים שהעדיפו את צרפת זכו ביתרון השכלתי עצום (ברובם סיימו חינוך אוניברסיטאי) על-פני אחיהם, מאותם הורים, שבחרו לעלות לישראל: רובם לא זכו אפילו להשכלה תיכונית (ראו מחקרו של ד"ר חיים אדלר, האוניברסיטה העברית).


תופעה דומה אירעה בקרב יוצאי עירק. אחרי העלייה ההמונית של מאה-ועשרים אלף יהודי עירק בשנים 1950–1951, נותרו בעירק 5000 יהודים שרובם עלו ארצה אחרי מלחמת ששת הימים. על-אף תנאי העוינות וההגבלות בעירק, "מתוך חמשת האלפים האלה באו בעלי תארים אקדמיים, וסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם וסיימו אותם כאן, יותר מכל מה שהצמיחה קהילה זו של 120 אלף יהודים בישראל" (דברי שר המשטרה שלמה הלל, ב"מעריב" מיום 30.8.74).


שני ממצאים אלה, ובמיוחד המחקר הראשון, מצביעים בצורה הברורה ביותר על כישלונה של מדינת ישראל וממסדה, בסילוק הפיגור ההשכלתי הקיים בקרב יוצאי ארצות האסלאם בישראל. שני הממצאים הללו, מפריכים את השקרים שהופצו עד כה, כאילו המזרחים הם האחראים לפיגורם, מכיוון שבאו מארצות מפגרות ונחשלות, ומכיוון שנעדרו, כביכול, מסורת של למידה ולימוד, וכיוצא באלה ההבלים.


יחס הזלזול של המורה ותוצאותיו


לאחרונה נעשו מחקרים לא מעטים ברוח שונה מאלה של השנים שעברו. גם מחקרים אלה מצביעים, מי במפורש ומי במרומז, שהסיבה לפיגור הלימודי-השכלתי אינה נעוצה במזרחים עצמם, אלא בגורמים אחרים:


א) מערכות הממסד אינן מקצות את המשאבים הדרושים להתפתחותם ולהתקדמותם, וכך יהודי המזרח ובניהם נדחקים לסביבה נעדרת תנאי רווחה; ב) בהתעלמות ממורשתם הרוחנית והזלזול בה מצד אחד, וכפיית תרבות-זרה עליהם מן הצד האחר; ג) כמו כן, ביחס הזלזול והביטול המגלה כלפיהם סגל ההוראה והחינוך (ראו דו"ח ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה, ירושלים תשל"ד; "שולי הכרך", מאת ברוך נאדל, שבועון ידיעות אחרונות, 11.3.77; "וידויו של מנהל בית-ספר", עיתון הארץ, 11.3.77; "עם הגב אל הקיר", עיתון הארץ, כח באדר תשל"ז, 18.3.77).


בכתב העת "עיונים בחינוך" (חוברת 11, אוניברסיטת חיפה, מאי 1976), נתפרסם מחקר מעניין מאת ד"ר אברהם שטאל, תמר אגמון ומתתיה בר-חיים, תחת הכותרת: "יחס המורה לתלמידים טעוני הטיפוח". מאמר מחקרי זה שעליו מבוססים דברינו הבאים, מביא עובדות מזעזעות על יחס הזלזול מצד המורים, והשפעתו על התהוות הפיגור בקרב התלמידים המזרחיים.


כדי להוכיח את עוצמתו הקטלנית של גורם "יחס הזלזול של המורה בתלמיד", גייסו החוקרים לעזרתם ממצאֵי מחקר אחרים שנעשו בחוץ-לארץ בשאלה הנדונה, שניתן לסכמו כך: התנהגות שיש בה יחס של זלזול וביטול כלפי התלמיד, הוריו ומורשתו, "מוליכים להשתקתו המוחלטת של התלמיד על-ידי ביקורת קטלנית על דרך דיבורו שקנה בסביבתו הטבעית, או שמביאים לצמצום שאיפותיו הלימודיות והמקצועיות בהתאם לסטריאוטיפים אתניים ומעמדיים הרווחים בחברה, והמועברים בלי משׂים על-ידי המורה" (שם, עמ' 45).


יחס הזלזול עתיק ומושרש


ייתכן שמישהו יחשוב, שזוהי תופעה חדשה שנתגלתה בתקופה שלאחר קום המדינה, לנוכח העלייה ההמונית. אולם, המחברים-החוקרים, אינם משאירים מקום למחשבה כזאת ואף לא צל של ספק, שתופעה זו הינה קבועה ורצופה מזה עשרות בשנים, עוד לפני קום המדינה.


בספרים רבים אפשר למצוא דוגמאות למכביר: אליהו אגסי, סופר מיוצאי עירק, שעלה ארצה בשנות העשרים ולמד בגימנסיה הרצליה, סיפר איך לעג אחד המורים באזני חבריו לכיתה על סגנונו המזרחי בציור (אליהו אגסי, "בבבל ובציון", אמות כרך 2 תשכ"ג–תשכ"ד, חוברת י, עמ' 61–76).


שלמה טבעוני-מוקעה, איש מיוצאי תימן, שעלה ארצה בשנת 1923, מספר על-כך שהמורים ניהלו את השיעורים בלי להתחשב בתפישה או ברמה של ילד זה או זה. אף שרבים מן התלמידים שהיו בני שכונתו, היו בני סבלים, קצבים וכדומה (שלמה טבעוני, "נער מכרם התימנים", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשכ"ז).


אמנון שמוש, גם הוא סופר מיוצאי סוריה, שעלה ארצה בשנת 1938, סיפר על דעות קדומות בהן נתקל מצד אחד המורים, ועל בורותה של מורתו במנהגי תרבות יהודי המזרח (אמנון שמוש, "אחותי כלה", מסדה, רמת-גן 1974).


עליזה לבנברג, ששימשה כאמור מורה בקרית שמונה, העלתה בספרה "פרקי קרית שמונה" (שוקן, ירושלים תשכ"ה), את הדעות הקדומות ויחס הזלזול והביטול של המורים כלפי התלמידים המזרחיים, בתקופת העלייה הגדולה, לאחר קום המדינה.


פרטים על דעות קדומות אלה, ובמיוחד על בורותם של מורים ומורות מיוצאי אירופה במנהגי יהודי המזרח ותרבותם, ניתן למצוא בספרות החינוכית של שנות החמישים האחרונות. כל זאת גרם להערכה שלילית לכושרו האינטלקטואלי של התלמיד, לא מפני שהתלמיד לא ידע להשיב בצורה נכונה והגיונית, אלא משום שהמורה עצמו לא ידע ולא העריך נכונה שהתלמיד שלפניו הוא בעל פוטנציאל אינטלקטואלי נכון וקיים כמו תלמיד מעדה אחרת, לא מזרחית.


בקיצור, תופעת הזלזול והדחייה אינה מקרית או מצומצמת, כי אם עמוקה, רצופה ורחבה.


זלזול המורים אינו מצטמצם במורשתו של התלמיד, אלא יותר מזה, בכל האופף את התלמיד ובכל מה שהוא מייצג – הוריו, ביתו, עיירתו ושכונתו. התבטאויות המורים מבחינה זו הן חמורות מאד, אך חמור מזה שחלק גדול מן המורים לא טרח לברר: א) האם דעתו בנדון היא נכונה ועומדת במבחן הביקורת, או שהוא פשוט "מתאר" לעצמו כך-וכך, ונסמך על מה שהוא "שמע" כך-וכך, וכו'; ב) כמו כן, המורה לא נתן דעתו על הסתירה שנוצרת בין מה שמצופה מהילד בשעות ביקורו בבית-הספר, לסביבתו של הילד אליה הוא חוזר בשעותיו שמחוץ לבית-הספר, ואשר לא נעשה דבר ממשי על-ידי הממסד כדי לשנותה לתקנה ולשפרה.


באשר לדעות הקדומות, הרי הן מושרשות ותוצאותיהן ידועות וברורות ביותר. די ששם המשפחה מצלצל כשם מזרחי, כדי שההערכה לילד תהא פחותה ומעֻוותת, או כדי לחסוך ממנו דברי עידוד, הניתנים כְּמובן מאליו לילד ממוצא אחֵר.


בגין הדעות הקדומות האלה, ויחס הזלזול בהם, מוּצָאִים תלמידים מזרחיים רבים מן הכלל ומוגדרים כ"טעוני טיפוח", לא מפני שבאמת הם כאלה, כי אם משום שהם מפריעים בכיתה, והמורים אינם טורחים לעמוד על הסיבה האמיתית, שמא הם יעמדו פנים-אל-פנים בפני האמת הקשה: הסיבה נעוצה בהם ובמערכת החינוך בכללותה.


לאחר כל האמור לעיל, באים כל מיני אנשים וקובעים נחרצות: המזרחים מפגרים. הנה, תראו, הם גוררים אחריהם את הפיגור שהביאו עמם מארץ גלותם. איש מהם לא טרח ולא התעניין לדעת על מעמדם החברתי והתרבותי בארץ מוצאם. הם מדמים בנפשם, שארץ מוצאם של תלמידיהם המזרחיים הייתה מפגרת יותר מאשר העיירה המזרח-אירופית, שיהודיה, אשר עלו ארצה או היגרו לאמריקה, עלו בסולם החברתי. אולם, עלייתם בסולם החברתי לא נבעה מרקע חברתי-תרבותי מתקדם ומפותח, כי אם בעיקר בזכות המשאבים הרבים ותשומת הלב שזכו להם בהתמדה, הן בגלות אמריקה והן בארץ-ישראל.


תופעת המורים המזרחיים המנוכרים


ולבסוף כמה מלים על התופעה החמורה של מורים ומורות מזרחיים, שנדבקו בחיידק של הדעות הקדומות הנפוצות והרווחות בקרב מורים רבים מיוצאי-אירופה. לדעתנו, הסיבה העיקרית נעוצה בכך, שמוֹרים ומורות אלה הם בעצמם קרבן ליחס ההדחה והזלזול. וכדי להעמיד את עצמם מחוץ למעגל הזה, מתנכרים הם לבני מוצאם ורואים את עצמם שונים, כיוון שהם הצליחו, כביכול, לצאת ממעגל הפיגור של בני מוצאם. לכן אין לראות בתופעה זו הוכחה שהמזרחים מפגרים, אלא תסמונת לטרגדיה שעוברת על המזרחים במדינתם שלהם.


כדי להבין את עומקם של הדברים האמורים לעיל, נביא קטעים ממחקריהם של א' שטאל ועמיתיו, שהזכרנו לעיל:


"בעבודה הבאה נעשה ניסיון לבדוק את השפעתן של דעות קדומות על הערכת הישגיהם של תלמידים ממוצא עדתי ומעמדי שונה. היא נעשתה בשנת תשל"ה, והשתתפו בה 22 מורות. כל המורות קיבלו את אותה עבודה עצמה, ובצירוף לעבודה דף מידע פיקטיבי על התלמיד בעל העבודה. דף אחד תיאר את התלמיד גיל רובינשטיין, שאביו יליד הארץ, מהנדס, ואימו עורכת דין מארצות-הברית. דף אחר תיאר את התלמיד משה אבוטבול, שהוריו ממרוקו, אביו פועל בניין, ואימו עקרת-בית. התוצאות היו שגיל רובינשטיין קיבל את הציון הממוצע הגבוה ביותר: 8.3, ואילו משה אבוטבול קיבל את הציון הממוצע הנמוך ביותר: 5.8".


מחקר אחר שערכו אלישע באב"ד, מרים מן, ובר-חיים, עוד מחריף את הממצאים הקשים הללו, מפני שהוא מתייחס לא לעבודה של תלמיד, אלא להערכת תוצאות מבחן פסיכולוגי, האמור להיות אובייקטיבי. במחקר זה קיבלו 18 סטודנטים תוצאות של מבחן וכסלר של כיתה ה'. תשעה מהם קיבלו פרטים פיקטיביים על ילד מרחביה, ותשעת האחרים קיבלו מידע, גם הוא פיקטיבי, על ילד מקטמון. הסטודנטים נתנו הערכה גבוהה יותר לתוצאות המבחן של הילד שהוצג כבן רחביה, ולתלמיד שהוצג כבן הקטמונים נתנו הערכה נמוכה מאד.


"מתוך הנתונים מתברר, כי אפילו ביחס לסימון תוצאות במבחן מוכן מראש, כלומר, בפעולה שצריכה להיות טכנית ומשוחררת מכל התייחסות אישית, משפיעים בכל זאת גישות מוקדמות של הבוחן, אם זהותו של הנבחן ידועה לו" (שם, עמ' 53).


תוצאות מחקרים אלה חייבות לזעזע אותנו. הן כופות עלינו, בני יהדות המזרח, לחפש כל דרך להציל מה שניתן להציל, כי ההרס החינוכי שכבר נגרם לתלמידים יוצאי יהדות המזרח עבר את כל גבולות הדמיון. המדובר כאן בחיפושֵׂי-דרך להצלת מחזורי החינוך הבאים. אם לא יקומו אנשי-לב מבני יהדות המזרח ומבני יהדות אירופה, ויקדישו את כל כוחם ואת כל מאודם להציל את מה שניתן להציל, ילך המצב ויחמיר והאסון יהיה חמור ורב-שואה לכולנו.


אחת הדרכים הדחופות להצלה, היא למצוא דרך היאך להשריש את התודעה הרוחנית של יהדות המזרח ותימן בלב מחזורי החינוך הבאים. אין לסמוך עוד על החינוך הקיים שיעשה זאת. תרבות יהדות המזרח אינה משתקפת בספרי הלימוד בבתי-הספר על כל גווניהם, הדתיים והחילוניים. יש לשרש מיסודן דעות קדומות שמוֹרים ואחרים נגועים בהן. יש לשתף מיד את המחנכים ועסקני החינוך מיוצאי המזרח בשירוש תופעה ממארת זו. פעולה שתביא לשינוי ערכים ביחסם של המורים ועסקני החינוך אל התלמידים המכונים "טעוני טיפוח".


יש להציג בפניהם את מורשתה הרוחנית של יהדות המזרח במלוא הודה והדרה, ויפה שעה אחת קודם.


בתמונת שער הרשומה: שיעור כימיה בקיבוץ גבעת חיים.

דעות קדומות ורגשי-נחיתות קובעים את חינוכ
.
Download • 166KB

42 צפיות0 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!