דיני הנידוי והחרם

במאמר: "עשרים וארבעה נידויים" התחלנו לעסוק בדיני הנידוי תוך התמקדות במקומות שבהם יש להחילו, לאחר מכן המשכנו לדון בעניין "אב-בית-דין שסרח" וכיצד יש לנהוג בו, ובמאמר זה נמשיך בהלכות תלמוד תורה פרק ז אשר עוסק בכל שאר דיני הנידוי והחרם.


בהלכות תלמוד תורה (ז, ג–ד) פוסק רבנו כך:


"כיצד הוא הנידוי? אומרין: 'פלוני בשמתא'. ואם נידוהו בפניו אומרין: 'פלוני זה'. והחרם אומרין: 'פלוני מוחרם וארור, בו אלה בו שבועה בו נידוי'. כיצד מתירין הנידוי או החרם? אומרין לו: 'שרוי לך ומחול לך', ואם התירוהו שלא בפניו אומרין: 'פלוני שרוי לו ומחול לו'".


נזכיר שכל אחד רשאי לנדות ואפילו קטן, וכפי שרבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (ו, יז):


"אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהן נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל, חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי, עד שיחזור בתשובה מִדָּבָר שנידוהו בשבילו ויתירו לו. על ארבעה ועשרים דברים מנדין את האדם, בין איש בין אישה, ואלו הן" וכו'.


האיסורים שחלים על המנודה ועל המוחרם


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ה–ו), בשתי הפסקות לקמן:


[ה] "מה הוא המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו? מנודה אסור לספֵּר [=להסתפר] ולכבס [את בגדיו] כאבל כל ימי נידויו. ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה [לכל עניין שנדרשים אליו עשרה ולא רק לדברי קדושה], ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשׂכר [לעשיית מלאכה] ושׂוֹכר [את זולתו לעשיית מלאכה]. ואם מת בנידויו בית-דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור. ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלווין את מיטתו; [ו]יתר עליו המוחרם, שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא יישכח תלמודו, ואינו נשׂכר ואין נשׂכרין לו, ואין נושׂאין ונותנין עמו, ואין מתעסקין עמו אלא מעט-עסק כדי פרנסתו".


וכידוע, עבדאללה יוסוף לא היה כולל דרדעים למניין, כך מעיד עליו בנו ישמעאל. והסיבה לכך הייתה שהדרדעים כפרו בספר הזוהר, אשר נכתב לפי עבדאללה וישמעאל על-ידי ר' שמעון בר יוחאי – ועולם הפוך ראיתי! שהרי ייחוס ספר מינות נחות ומכוער לרשב"י הוא שיא הזלזול החירוף והגידוף, והם אלה אשר ראויים לנידוי ואף לחרם, בנוסף לכל שאר הדינים הראויים להם מעצם היותם מחללי-שם-שמים ועובדי-אלילים ומתעים את העם אחרי ההבל והמינות.


וראוי גם להעיר כאן על המנהג להניח אבנים על הקברים: מהלכות אלה למדנו כי מדובר בעניין מגונה מאד, שהרי רק מי שמת בנידויו בית-דין היו שולחין שליח להניח אבן על ארונו: "כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור", וכומרי הדת הלעיטונו באין סוף הזיות...


דיני חלות החרם לאחר הנידוי


נחל בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ז), וכֹה דבריו:


"מי שישב בנידויו שלושים יום ולא ביקש להתירו – מנדין אותו שנייה; ישב שלושים יום אחרים ולא ביקש להתירו – מחרימין אותו".


ברם, יש שתי הלכות שהדין שנפסק בהן שונה מן הדין שנפסק בהלכה הזו, הראשונה בהלכות טוען ונטען (א, ח), והשנייה בהלכות סנהדרין (כה, יג), והנה הן לפניכן לפי הסדר:


"היה המחויב שבועה מדבריהם מן הנשבעין ונפטרין, כגון הנשבעין על טענת ספק, או מן הנשבעין הסת, ולא רצה להישבע – משמתין אותו שלושים יום. אם לא בא ולא תבע נידויו – מלקין אותו מכת מרדות, וכל מי שחלה עליו שמתא שלושים יום, מכין אותו מכת מרדות ואחר כך מתירין נידויו".


"מי שבא לבית דין וקיבל הדין, ואמרו לו לשלם, והלך ולא שילם – אין מנדין אותו עד שיתרו בו שני וחמישי ושני, ואחר כך מנדין אותו עד שייתן מה שהוא חייב, ואם עמד שלושים יום ולא תבע להתיר נידויו – מחרימין אותו".


ובכן, נראה שההלכה שנפסקה בהלכות תלמוד תורה לעיל נאמרה בעניין כל עשרים וארבעה הנידויים שנפרטו בהלכות תלמוד תורה פרק ו (ראו מאמרי: "עשרים וארבעה נידויים"). ברם, כאשר הנידוי נקשר בעניין הוראת ואכיפת בית-דין, כגון הוראת חיוב שבועה או אכיפת חובת תשלום, יש לבית-הדין אפשרות להורות על הלקאה במכת מרדות כדי לזרז את קיום הדין, או להקדים ולהתרות במנודה טרם נידויו, שהרי סוף-סוף הוא כיבד את בית-הדין וקיבל את הדין שנפסק כנגדו בבית-הדין, ויש לתת לו הזדמנות טרם שינקטו נגדו בצעד חריף כגון נידוי.


אגב, בהמשך נלמד, שיש רשות לבית-הדין להחרים לכתחילה, וכפי שפוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה לקמן (ז, יב):


"וכן אם ראו בית-דין להחרים לזה לכתחילה, ולהחרים מי שאוכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בארבע אמות – מחרימין, כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצוה החטאים".


דיני התרת הנידוי


וכך פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ח):


"בכמה מתירין הנידוי או החרם? בשלושה, אפילו הדיוטות. ויחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו, ויש לתלמיד [כאשר הוא מתיר הנידוי לבדו, שהרי יחיד מומחה מתיר הנידוי לבדו] להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב [ואפילו במקום שרבו המובהק של התלמיד מצוי בו]".


עוד פסוק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, ט):


"שלושה שנידו והלכו להן, וחזר זה מִדָּבָר שנידוהו בגללו, באין שלושה אחרים ומתירין לו. מי שלא ידע מי נידהו ילך אצל הנשיא ויתיר לו נידויו".


מהלכה זו עולה, כי לכתחילה על המנודה להתיר את נידויו דווקא אצל מי שנידה אותו, או שלכל הפחות שהמנדה יהיה נוכח במעמד התרת הנידוי, ברם, אם הדבר אינו אפשרי, גם שלושה הדיוטות יכולים להתיר את המנודה מנידויו. מעניין הדבר, שאם המנדה אינו יודע מי נידהו הוא אינו יכול להתיר נידויו אלא אצל הנשיא, ללמדנו, שיש חשיבות לאדם המנדה בתהליך התרת הנידוי, ואם המנודה אינו יודע מי נידהו, הוא חייב להתיר את נידויו דווקא אצל הנשיא. ואולי מטרת ההלכה הזו לפרסם את המקרה כדי שהמנדה יימצא וישתתף במעמד ההתרה.


בהמשך פסקי רבנו שם (ז, י) הוא מלמד שגם נידוי על תנאי צריך התרה, וכֹה דבריו: "נידוי על תנאי אפילו מפי עצמו צריך הפרה", ובתשובה בסימן רסד רבנו מסביר מהו "נידוי על תנאי", וכֹה דבריו: "כגון שחִיֵּיב עצמו נידוי בתנאי שיסכים לכך פלוני, הרי אף-על-פי שלא הסכים אותו הפלוני צריך הפרה, לפי הכלל הידוע: [שאפילו] נידוי על תנאי צריך הפרה, כוונתם בכך אפילו לא נתקיים התנאי". ודברים כמעט זהים אומר רבנו בתשובה בסימן קנט.


בהמשך ההלכה שם (ז, י) פוסק רבנו כך: "תלמיד חכמים שנידה עצמו, ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני, ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי – הרי זה מפר לעצמו". ובתשובה סימן קנט רבנו נשאל רבנו מהו "נידה עצמו על דעת פלוני", והשיב: "כגון שהטיל על עצמו נידוי בתנאי שיסכים לכך פלוני, צריך הפרה, לפי הכלל הידוע שאפילו נידוי על תנאי" וכו' כדלעיל.


עוד פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (ז, יב) בעניין התרת הנידוי: