top of page

דיני ביטול עבודה-זרה

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" שכותרתו: "דיני איסורי הנאה מעבודה-זרה", עסקנו בחלקו הראשון של פרק ח בהלכות עבודה-זרה, ועתה נעבור לעסוק בחלקו השני של הפרק (הלכות יב–כא). שתי ההלכות הראשונות עוסקות בדיני איבוד עבודה-זרה, וכל ההלכות שלאחריהן עוסקות באופני ביטול עבודה-זרה אשר מתירים אותה בהנאה, והנה הלכה יב:


"כיצד מאבד עבודה-זרה ושאר דברים שהן אסורים בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה? שוחק וזורה לרוח, או שורף ומטיל לים המלח".


משמשי עבודה-זרה הם כל הכלים והחפצים שמשמשים לעבודתה, ותקרובתה הם בעיקר המאכלים שמניחים לפניה וכן הכלים שמניחים בתוכם את המאכלים או כלים שמניחים לפניה כמנחה. על-כל-פנים, חובה לאבד עבודה-זרה ומשמשיה ותקרובת שלה: או שוחק וזורה לרוח, דהיינו או שטוחן את העבודה-הזרה ומשמשיה ותקרובתה עד שהם נהפכים לאבק שניתן לזרותו ברוח, או ששורף אותם היטב וזורקם לים-התיכון שנקרא בפי רבנו ים-המלח.


גם הלכה יג שם עוסקת בדיני איבוד עבודה-זרה מפני שהיא קובעת את דינם של ציפויי עבודה-זרה, ונפסק בה שדינם הם בכלל משמשי עבודה-זרה שראינו בהלכה לעיל. יתר-על-כן, הלכה יג נועדה ללמד שלא רק ציפויי עבודה-זרה שנעשתה בידי אדם אסורים בהנאה, גם ציפויי עבודה-זרה שאין בה "תפוסת יד אדם" אסורים בהנאה, אף-על-פי שהנעבד עצמו מותר בהנאה שהרי אין בו "תפוסת יד אדם" (מושג זה נידון בהרחבה במאמר הקודם בסדרה, ומשמעוֹ הוא עשיית פעולה כלשהי על הנעבד לשם עבודה-זרה, אשר לאחריה אם אותו הנעבד אכן נעבד – הוא אסור בהנאה). והנה לפניכם ההלכה האמורה שם (ח, יג), וכֹה דברי רבנו:


"דבר שאין בו תפוסת יד אדם שנעבד, כגון הרים ובהמה ואילן, אף-על-פי שהנעבד עצמו מותר בהנאה, ציפוייו אסורין בהנאה, והנהנה בכל שהוא מהן – לוקה, שנאמר: 'לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם' [דב' ז, כה], וכל ציפויי עבודה-זרה הרי הן בכלל משמשיה".


***

ועתה לדיני ביטול עבודה-זרה, דהיינו לנסיבות ולאופנים שבהם עבודה-זרה חדלה מלהיות מוגדרת כעבודה-זרה, ולכן אין חובה לאבדה ולבערה כאמור ואף מותר ליהנות בה. ההלכה הראשונה בעניין זה עוסקת בעבודה-זרה של גויים, ובכן, אם הגויים ביטלו את העבודה-הזרה הזו לפני שהיא הגיעה ליד ישראל – הרי זו מותרת בהנאה, דהיינו ביטולו של הגוי מועיל כדי להתיר את העבודה-הזרה הזו בהנאה, מכיוון שהגוי עקר ממנה את השֵׁם של עבודה-זרה.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ח, יד):


"עבודה-זרה של גויים שביטלוהָ גויים קודם שתבוא ליד ישראל – הרי זו מותרת בהנאה, שנאמר: 'פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ' [דב' ז, כה], כשבאו לידינו והן נוהגין בהם אלהות, אבל אם ביטלום [כלומר, לאחר שכבר אינם נחשבים לאלוהות בעיני הגויים] – הרי אלו מותרין".


רבנו אומר לעיל: "קודם שתבוא ליד ישראל", ומשפט זה מכין אותנו לשני דינים שנלמד לקמן: האחד הוא שישראל אינו יכול לבטל עבודה-זרה, בין שהיא ברשותו ובין שהיא ברשות הגוי; והשני הוא שהגוי יכול לבטל עבודה-זרה, אך ורק "קודם שתבוא ליד ישראל"; משני הדינים הללו עולה, שעבודה-זרה שהגיעה לרשות ישראל – אינה בטלה לעולם. הטעם המסתבר לשני הדינים הללו נובע מחובת עקירתה ומחייתה של העבודה-הזרה מן המציאות, שהרי אם היה מותר לישראל לבטל עבודה-זרה – היו בטלים ומבוטלים כל דיני איבוד עבודה-זרה, והעבודה-הזרה לא הייתה מתבערת מן העולם וזכרה ומעשיה ועקבותיה היו נותרים במציאות.


ברם, אם הגוי ביטל את העבודה-הזרה טרם שהיא הגיעה ליד ישראל, הרי הדבר כאילו היא לא הייתה עבודה-זרה מעולם. קצרו של דבר, הכלל הקובע הוא הגעת העבודה-הזרה ליד ישראל, אם הגיעה לידינו עבודה-זרה, אין שום אפשרות להתיר אותה בהנאה, וחובה להשמידה.


זאת ועוד, נראה שההבחנה בין יהודי לגוי בעניין זה נובעת מכך שהגויים אינם מחויבים לעקור ולבער עבודה-זרה, כל שהם מחויבים בו הוא שלא לעבדהּ. ולכן, הואיל והם אינם מחויבים לבער את העבודה-הזרה מן העולם, יש באפשרותם לבטלה; אך אנחנו עם-ישראל, שנצטווינו לעקור ולהרוס ולשבר ולנתץ עבודה-זרה – ברגע שהיא הגיעה לידינו חלה עלינו חובת איבודה והשמדתה כליל, ולכן לא הניח לנו ה' יתעלה שום אפשרות לבטלה ולהתירה בהנאה.


הבה נעבור עתה להלכה הבאה שם (ח, טו) בה מלמד רבנו בין השאר, שישראל אינו רשאי לבטל עבודה-זרה של הגוי (וכל שכן של ישראל), וכן שעבודה-זרה של ישראל אינה בטלה לעולם, ואפילו היה לגוי בה שותפות, ואפילו ביטלהּ הגוי – והנה ההלכה האמורה לפניכם:


"עבודה-זרה של ישראל אינה בטלה לעולם, אפילו היה לגוי בה שותפות – אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם, וטעונה גניזה. וכן עבודה-זרה של גוי שׁבָּאַת ליד ישראל ואחר-כך ביטלה הגוי – אין ביטולו מועיל כלום, אלא אסורה בהנאה לעולם. ואין ישראל מבטל עבודה-זרה ואפילו ברשות הגוי. גוי קטן או שוטה אינו מבטל עבודה-זרה. וגוי שביטל עבודה-זרה, בין שלו בין של גויים אחרים בעל-כרחו, אף-על-פי שאנסוֹ ישראל על-כך – הרי זו בטֵלה, ובלבד שיהא הגוי המבטל עובד עבודה-זרה, אבל מי שאינו עובד – אין ביטולו ביטול".


ונראה לי ברור שהמלים "וטעונה גניזה" הם זיוף אירופי, שהרי עבודה-זרה אינה "טעונה גניזה" אלא טעונה השמדה וניתוץ ושריפה וטחינה וכו', וכמו שראינו בהלכה הראשונה לעיל. כמו כן, מהלכה זו עולה כלל הלכתי-מחשבתי מעניין, לפיו רק גוי שעובד עבודה-זרה יש בכוחו לבטל עבודה-זרה, ואילו גוי שאינו עובד עבודה-זרה אין בכוחו לבטל עבודה-זרה. ונראים הדברים, שדווקא גוי עובד עבודה-זרה יכול לבטל עבודה-זרה, כי נדרשת עקירה מחשבתית של אותה העבודה-הזרה, כלומר גם מעשה וכפי שנראה לקמן, אך גם עקירת מחשבת עבודה-זרה. ולכן רק גוי שאינו קטן או שוטה, דהיינו שיש ערך כלשהו למחשבתו יכול לבטל עבודה-זרה.


והלכה זו מלמדת על חשיבותה העצומה של עקירת מחשבת עבודה-זרה מן הלבבות, לא רק עקירת ביטויה המעשי-המציאותי אלא גם עקירתה המחשבתית. כלומר, אף שהיא דמיון שווא הבל וריק, יש משמעות אדירה לעקירת מחשבת עבודה-זרה מן הלבבות – וזהו מוסר גדול לכסילים המדמים שמותר להאמין שיש בה אמת כל עוד אין עובדים אותה ומתייראים ממנה, וכוונתי למאמיני השדים, והרוחות הרעות, ו"הסטרא אחרא" של מכשפי-האופל הפרו-נוצרים. כל הוזי ההזיות האורתודוקסים הללו, ובראשם רש"י-שר"י, כולם נתטנפו מוחותיהם במאגיה הפגאנית עד שלא נותר בהם מאומה, והִתעו את עמֵּנו בתוהו והמיטו עלינו ייסורי אימים.


וכאן ראוי לשנן את פסקי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ז–י), אשר מלמדים שדי במחשבת עבודה-זרה כדי לחרף ולגדף את השם הנכבד והנורא ולכפור בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מראשית ועד אחרית, וכֹה דברי החסידים האמיתיים נוחי נפש:


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן [...] כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא [וכמעשה האורתודוקסים השכם והערב, מחרפים ומגדפים, ארורים יהיו]".


"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי [ואפילו אינך עובדו וירא ממנו]" (שמ' כ, ג; דב' ה, ז).


***

נעבור עתה לפרט נוסף בדיני ביטול עבודה-זרה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ח, טז): "המבטל עבודה-זרה – ביטל משמשיה, ביטל משמשיה – משמשיה מותרין, והיא אסורה בהנאה כמו שהייתה עד שיבטלהּ. ותקרובת עבודה-זרה אינה בטלה לעולם".


הוספנו ללמוד מהלכה זו, שתקרובת עבודה-זרה, דהיינו כל מה שהוגש לפניה כמנחה, וכאמור בדרך-כלל מדובר במיני מאכלים (ובעניין זה ראו הלכות שאר אבות הטומאות ו, ז), כל התקרובות הללו לעולם דינם בהשמדה והכרתה ואיבוד מן העולם ובאופנים שראינו בראש.


ועתה לאופני ביטול עבודה-זרה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ח, יז):


"כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה, פחסה בפניה [מעך את פניה עד שנותרו ללא צורה] אף-על-פי שלא חיסרה, או שמכרהּ לצורף ישראל – הרי זו בטלה". אלה הם האופנים העומדים לרשות הגוי לבטל עבודה-זרה. וממשיך רבנו: "אבל אם משכנהּ, או מכרהּ לגוי, או לישראל שאינו צורף, או שנפלה עליה מפולת ולא פינה, [וכן אם] גנבוה לסטים ולא תבעהּ, רקק בפניה, השתין בפניה, גררהּ, זרק בה את הצואה – הרי זו אינה בטלה".


ולכאורה יש לתמוה, מדוע די במעשה כל-כך קל, דהיינו בקטימת ראש אוזנה או ראש חוטמה וכו' כדי לבטל את העבודה-הזרה? ובכן, נראה לי שעובדי האלילים מקפידים מאד על שלמותם החיצונית של שיקוציהם, ושיקוץ שחסר ואפילו מעט מגופו הוא ביזיון גדול אצלם, שהרי הדבר מעיד כאלף עדים על-כך שהאליל המשוקץ הזה אינו כלום, שהרי אפילו להגן על ראש אוזנו אינו יכול – ולכן די בפעולה קלה יחסית לבטל פסל שלם של עבודה-זרה משוקצה ומאוסה.


ויש בזה גם שני מסרים מחשבתיים לעניין מלחמת אנשי האמת בעבודה-הזרה: א) פעמים רבות שהעבודה-הזרה נראית מאיימת ובלתי ניתנת לעקירה, כמו גדולי-טחורי-האסלה בימינו, והנה אנו למדים מן התורה הקדושה, שאין צורך להתרשם מעוצמתה החיצונית הדמיונית – שהרי היא הבל וריק, ודי במעשה קל וקטן יחסית כדי לבטל ולמחוק את השפעתה; ב) עוד למדנו מהלכה זו שביטולה של העבודה-הזרה נעשה באמצעות ביזויה, דהיינו באמצעות הטלת מום כלשהו בעבודה-זרה ולו הקטן ביותר, ומזאת נלמד לדרך שבה עלינו לעקור ולבער ולנתץ את אלילי ימינו – המינים השחורים הארורים שונאי צה"ל ושונאי ארץ-ישראל, אשר המיטו על עצמם ועל צאן מרעיתם את שואת אירופה הנוראה. כלומר, כך בדיוק יש לנהוג ביחס אליהם, יש להשפילם, לבזותם, לחרפם ולגנותם בכל דרך אפשרית, רק כך נציל את עמֵּנו מייסורים.


אמנם, יש להשפיל ולבזות את גדולי-האסלה דווקא בדרך של "חיסור איברים", דהיינו באופן מושׂכל שיחשוף לעין-כל את נבלותם (כגון בהוכחת מינותם המחשבתית והמעשית), ולא רק לחרפם ולגדפם ולקללם וכו' – שהרי לא די בביזיון העבודה-זרה כדי לבטלה, וכמו שרבנו פוסק לעיל: "רקק בפניה, השתין בפניה, גררהּ, זרק בה את הצואה – הרי זו אינה בטלה".


נמשיך להלכה הבאה (ח, יח) אשר מלמדת על פרט נוסף בדיני ביטול עבודה-זרה, וכך אומר רבנו: "עבודה-זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום – מותרת בהנאה, שהרי ביטלוה. בשעת מלחמה – אסורה, מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה". כלומר, אם ברור מעל לכל צל של ספק שהגויים הזניחו ונטשו את העבודה-הזרה הזו – הרי הדבר כקטימת ראש אוזנה וכו'. וגם מזאת יש ללמוד על גדולי-האסלה, שעד שלא ינטשום כליל אין לעזוב את איבתם ושנאתם.


***

מן ההלכה הבאה שם (ח, יט) ניתן להוסיף וללמוד על חשיבות עקירת מחשבת עבודה-זרה מן הלבבות, וכֹה דברי רבנו: "עבודה-זרה שנשברה מאליה – שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה. לפיכך, המוצא שברי עבודה-זרה – הרי אלו אסורים בהנאה, שמא לא ביטלוה הגויים. ואם הייתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה [=להרכיב את חלקיה] – צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה, ואם אינו יכול להחזירה – כיוון שביטל איבר אחד ממנה בטלו כל השברים". נמצא, שלא די שהעבודה-הזרה תישבר מאליה, נדרשת עקירה מחשבתית של העבודה-הזרה, נדרשת שבירה מכֻוונת, כלומר על הגוי לבצע פעולת הריסה שנובעת ממחשבה ורצון.


ואחתום בשתי ההלכות האחרונות בפרק ח הנדון: [כ] "מזבח עבודה-זרה שנפגם – עדיין הוא אסור בהנאה עד שיינתץ רובו ביד הגויים, ובימוס שנפגם – מותר [שהרי הוא עצמו אינו עבודה-זרה]. איזה הוא בימוס ואיזה הוא מזבח? בימוס אבן אחת, ומזבח אבנים הרבה. וכיצד מבטלין אבני [עבודת] מרקוליס? כיוון שבנה בהן [הגוי] בניין, או חיפה בהן [הגוי] את הדרכים וכיוצא באלו – הרי הן מותרין בהנאה"; [כא] "כיצד מבטלין את האשרה? קרסם ממנה עלה, זירד ממנה יונק [=גבעול], נטל ממנה מקל או שרביט, או שֶׁשְּׁפָיָה שלא לצרכה – הרי זו בטלה. שְׁפָיָה לצרכה – היא אסורה וּשְׁפָיֶיהָ מותרין. ואם הייתה [האשרה] של ישראל, בין לצרכהּ בין לצרכו, בין היא ובין שְׁפָיֶיהָ – אסורין לעולם, שעבודה-זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם".


דיני ביטול עבודה-זרה
.pdf
Download PDF • 151KB

67 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page