top of page

דין המסיתים למינות האורתודוקסית

במאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה" למדנו על דינם של מדיחי עיר הנידחת, דהיינו מסיתים שהדיחו את רוב אנשי עירם אחרי עבודה-זרה. במאמר זה נתמקד בדינו של המסית, והוא מי שהסית יחיד או יחידים שאינם מהווים את רוב אנשי העיר, אחרי עבודה-זרה.


והנה לפניכם דברי רבנו בהגדרת המצוה בספר המצוות (לאווין טז): "והמצוה השש-עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלהסית, והוא שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה-זרה, וזהו הנקרא מסית כמו שביארנו לעיל [בלאווין טו], ולשון האזהרה על זה הוא אמרוֹ יתעלה במסית: 'וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ' [דב' יג, יב]. והעובר על זה, והוא המסית אדם מישראל – חייב סקילה, כמו שאמר הכתוב: 'כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ' [דב' יג, י]. והאדם אשר זמם המסית שיוסת לו [=המוסָת] הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שביאר יתעלה ואמר: 'יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ' [שם]. ולשון ספרי: 'מצוה ביד המוסת להרגו' [ולפנינו הוא במדרש תנאים לדברים יג, י]".


עוד למדנו במאמר הקודם בסדרה ("עיר הנידחת – מופת לחומרת עבודה-זרה"), שבנקודה מסוימת דינו של המסית חמור מדינו של המדיח, והנה לפניכם הדברים שנאמרו שם:


מדיח שהדיח את רוב אנשי עירו – דינו במיתת סקילה רק אם אכן אנשי עירו עבדו עבודה-זרה או קיבלו עליהם לאלוה את השיקוץ. לעומת זאת, המסית את היחידים או את מיעוט אנשי העיר לעבודה-זרה – דינו במיתת סקילה, ואפילו אם אנשי העיר המוסתים לא עבדו בפועל!


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, א):


"הַמַּסִּית אחד מישראל, בין איש בין אישה – הרי זה נסקל, אף-על-פי שלא עבד הַמּוּסָּת ולא המסית עבודה-זרה, אלא [נסקל] מפני שהורהו לעבוד, בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא [דהיינו בין שהיה אדם פשוט בין שהיה נחשב לנביא], בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים – מיתתו בסקילה. המסית את רוב אנשי העיר – הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית".


נמצא, שהמדיח את מיעוט אנשי העיר הוא בגדר "מסית" ודינו בסקילה אפילו אם המוסתים לא עבדו עבודה-זרה בפועל, ואפילו אם הם לא קיבלו עליהם את השיקוץ לאלוה! ואם תתמהו: ומדוע דינו של המסית יחידים או המסית מיעוט אנשי העיר, חמור מדינו של המדיח את רוב העיר או כולה? ובכן, מפני שקשה ורחוק הדבר מאד שאדם יצליח להדיח את רוב אנשי העיר ולכן לא מצוי שיתרבו המדיחים הללו, שהרי לא פשוט להתעות עיר שלמה (כגון להתעות את כל אנשי גוש דן שנחשב מבחינה הלכתית לעיר אחת). ברם, המסיתים, אשר מסיתים ציבור קטן (כגון אנשי בני ברק), קל להם בהרבה לתעתע ולהתעות, ולכן התורה החמירה בדינם.


עד כאן הדברים מתוך המאמר הקודם בסדרת "מצוות משנה תורה", שעוסק בעיר הנידחת. נמשיך עתה להלכה הבאה בהלכות עבודה-זרה שם (ה, ב), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"היה זה שהדיח רוב העיר נביא [כלומר, אפילו שהוא נביא שקר שמיתתו בחנק, אם התרו בו משום מדיח] – מיתתו בסקילה, והנידחים הרי הן כיחידים [הואיל ונביא השקר אחד, ואין עושין עיר הנידחת אלא כאשר יש שני מדיחים], ואינם כאנשי עיר הנידחת עד שיהיו המדיחים שניים. ו[איזהו נביא שקר?] אחד האומר: 'אמרה לי עבודה-זרה: עִבדוה', או שאמר: 'אמר לי הקדוש-ברוך-הוא: עִבדו עבודה-זרה' – הרי זה נביא [שקר] שהדיח. ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל".


מהלכה זו למדנו, שמיתתו של המדיח בסקילה, ונראים הדברים שאם התרו בו משום מדיח מיתתו בסקילה כאמור לעיל, אך אם התרו בו משום נביא שקר מיתתו בחנק, וכאמור בהלכה (ה, ט) שם: "נביא המתנבא בשם עבודה-זרה [...] אם התרו בו בפני שניים – הרי זה נחנק".


ונביאי השקר מן הסוג השני שצוינו לעיל נפוצים גם בימינו, דהיינו אלה אשר מתיימרים לידע דעת עליון ומטיפים לעבודה-זרה בשמו של ה' יתעלה. אמנם, הם אינם אומרים במפורש שה' נגלה להם, אך ברור שהם מייחסים לעצמם כוחות על-טבעיים וידיעת נסתרות, עד שאין ספק אצל חסידיהם השוטים שאותם נביאי שקר מקבלים הוראות ישירות מאת ה' יתעלה. דוגמאות בולטות לכך הן הטפותיו של הכלב מברסלב לנסוע לאומן לעבדו, או הטפותיהם של גדולי האסלה לנסוע למירון כדי לעבוד את הקבר של שמעון שיקוצם (רשב"י לא קבור שם), או הטפותיהם לרכוש מוצרים שאותם גדולי האסלה בירכו עליהם והורידו עליהם "שפע", או הטפותיהם לרומם ולפאר ולהעריץ את גדולי האסלה אליליהם ולהפיץ את עבודתם, וכן אלפי הטפותיהם השקריות בענייני הלכה ומחשבה אשר מסלפות ומזייפות את דת האמת, ולעתים לא רחוקות אף מחריבות יסוד אחד או כמה וכמה יסודות משלושה-עשר יסודות דתנו, ועוד.


דיני המסית אז והיום


כאמור, דינו של המסית הוא בסקילה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ג):


"הַמַּסִּית שהסית, בין בלשון רבים בין בלשון יחיד – הרי זה נסקל. כיצד? האומר לחברו: 'אעבוד עבודה-זרה', 'אלך ואעבוד', 'נלך ונעבוד בעבודה פלונית' שדרך אותה עבודה-זרה להיעבד בה; 'אזבח', 'אלך ואזבח', 'נלך ונזבח'; 'אקטר', 'אלך ואקטר', 'נלך ונקטר'; 'אנסך', 'אלך ואנסך', 'נלך וננסך'; 'אשתחווה', 'אלך ואשתחווה', 'נלך ונשתחווה' – הרי זה מסית".


ובתרגום הדברים לימינו: כל מי שאומר לחברו: נסע לאומן להתפלל לישועה, או נלך לקבר של שיקוץ שמעון להתפלל לישועה, או נלך לגדול אסלה פלוני כדי שיברך אותנו ונזכה לישועה, או נלך לכנס של גדול אסלה פלוני לרומם את כבודו ואת כבוד דת מינותם האורתודוקסית – כל מי שאומר כך לחברו או לאנשי עירו או לקהל בעם-ישראל, הוא בגדר מסית שדינו סקילה. והכלב מברסלב שחיק העצמות, וכן החמור הערבי שעונה לשם "שמעון" שקבור במירון, וכן כל גדולי האסלה (כמו גרשון העכברוש ושאר צלמי הטחורים הארורים) שמייחסים להם כוחות לידע את הנסתרות ולפעול "גדולות ונצורות" כאילו היו מכשפים בעלי כוחות על-טבעיים – כל אלה הם בגדר אלילים שדינם הוא: "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דב' יב, ג).


היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים?


דינו של המסית כאמור חמור מאד, עד-כדי-כך חמור שהקב"ה הורה לנו שלא נדרשת למסית התראה כדי לחייבו במיתת סקילה! ולא רק שלא נדרשת לו התראה אף מותר להוכיח את היותו מסית שדינו מיתת סקילה באמצעות תחבולה! ולא רק שמותר אף מצוה וחובה היא!


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ד):


"הסית לשניים – הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו. ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד [=הסית המסית אחד], הוא [המוסת] אומר: 'יש לי חברים רוצים בכך', ומערים עליו עד שיסית בפני שניים, כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשניים מצוה להכמין לו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהן חוץ מזה".


והואיל ומצוה להוכיח בתחבולה את היותו מסית, הקב"ה אף פירט לנו בתורה-שבעל-פה שמסר לנו על-ידי משה רבנו ע"ה, כיצד עלינו להפיל את המסית בפח היקוש כדי להרגו.


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה שם (ה, ה):


"כיצד מכמנין לו? הַמּוּסָּת מביא שניים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו הַמַּסִּית וישמעו דבריו ולא יראה אותם, והוא אומר למסית: 'אמור מה שאמרת לי בייחוד' [דהיינו כאשר היינו שנינו לבדנו ואין איש עמנו], והוא [=המסית] אומר לו. והמוסת משיבו: 'היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים?'. אם חזר בו או ששתק – פטור, ואם אמר לו: 'כך היא חובתנו וכך יפה לנו', העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו".


מהלכה זו למדנו עניין חשוב, כאשר אחד מן התועים האורתודוקסים מנסה להסית אותנו לעבוד עבודה-זרה באופנים שתוארו לעיל או דומים להם, עלינו להשיבו: "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים?", ותשובת חז"ל כפטיש על ראשי התועים.


"יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ"


בנוסף לכל האמור, יש דינים נוספים שהתורה חייבה בהם את עֵדיו של המסית. הראשון שבהם הוא החובה שהעדים יהיו הראשונים להרוג את המסית, וברור שהתורה חייבה דווקא אותם להיות הראשונים להרוג את המסית, מפני שהמסית ניסה להחדיר למחשבתם חרפה ותועבה – ואפילו אם העדים עמדו באמונתם, חוששים שמא משהו, דק מן הדק, חדר בכל זאת למחשבתם מהסתת המסית. ולכן, כדי לטהר את נפשם מכל סיגי ההסתה שדבקו בליבם, מחייבים דווקא אותם להרוג את המסית, ובהריגתו יבערו מקרבם כל סיג של מחשבה זרה.


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ו):


"מצוה ביד המוסת להרגו, שנאמר: 'יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ' וגו' [דב' יג, י]".


וכבר ראינו לעיל גם את הגדרת המצוה הזו בספר המצוות (לאווין טז):


"והאדם אשר זמם הַמַּסִּית שיוסת לו [=המוסת] הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שביאר יתעלה ואמר: 'יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ' [שם]. ולשון ספרי: 'מצוה ביד המוסת להרגו'".


והנה לפניכם תיאור סקילתו של המסית בהלכות סנהדרין (טו, א–ג):


"כיצד מצות הנסקלין? רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין את המחויב סקילה בגדיו, ומכסין ערוותו מלפניו, ואין האישה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד. ובית הסקילה גבוה שתי קומות, עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ. אם מת בה – יצא, שהרי נאמר: 'סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה' [שמ' יט, יג], הנה השווה הנסקל שנפל האבן עליו, עם הנדחף שנפל הוא בעצמו על הארץ.


ואם לא מת מדחיפה זו, מגביהין העדים אבן שהייתה מונחת שם, משא שני בני אדם, והעד השני מרפה ידיו ומשליך את האבן על ליבו. אם מת בה – יצא, ואם לאו – רגימתו בכל ישראל, שנאמר: 'יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה' [דב' יז, ז]".


"לֹא תֹאבֶה לוֹ"


דין נוסף שהתורה חייבה בו את עדיו של המסית הוא האיסור לאהוב את המסית, וכך רבנו מגדיר ומבאר את המצוה-האזהרה הזו בספר המצוות (לאווין יז):


"והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [לאהבו ולהתפתות לדבריו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [שם]".


וכך חז"ל ורבנו פוסקים בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ה, ו):


"ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]".


"וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו"


אך לא רק שאסור לאהבו ולהתפתות לדבריו, מצוה לשנאו בתכלית השנאה עד שאסור להצילו אפילו ממוות וודאי, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהמשך הלכות עבודה-זרה שם (ה, ו):


"ולפי שנאמר בשונא: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה], יכול אתה עוזב לזה? [כלומר, יכול אתה עוזב את שנאתו?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט]. ולפי שנאמר: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויק' יט, טז], יכול אין אתה עומד על דמו של זה? [כלומר, יכול אתה חס על נפשו ומצילו ממוות אפשרי או אפילו וודאי?] תלמוד לומר: 'וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו' [דב' יג, ט]".


ודברי חז"ל ורבנו מפורשים ביתר ביאור ב"ספר המצוות", וכֹה דבריהם (לאווין יח–יט):


"והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר הַמּוּסָּת מלהקל בנטירה לַמַּסִּית, אלא חייב לנטור לו בהכרח [כלומר, המוסת חייב לשנוא את המסית והנטירה האמורה היא אי-עזיבת השנאה והנטירה], וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש [=מסורת התורה-שבעל-פה בפירוש פסוק זה]: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט]".


"והמצוה התשע-עשרה, האזהרה שהוזהר הַמּוּסָּת מלהציל את הַמַּסִּית, אם ראהו במצב של אבדן וכיליון [כגון שראהו טובע בנהר], והוא אמרו: 'וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש [=מסורת התורה-שבעל-פה בפירוש פסוק זה]: מכלל שנאמר: 'לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' [ויק' יט, טז] יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ' [דב' יג, ט]".


וכל החרדה הגדולה הזו, דהיינו שלא לאהוב את המוסת, וכן החובה לשנוא אותו שנאה עזה ולא לעזוב את שנאתו, וכן שלא להצילו בשום-פנים-ואופן ואפילו ממוות וודאי – כל החרדה הזו לתכלית חשובה מאד, ואסביר: בדרך-כלל המסית לעבודה-זרה הוא קרוב-משפחה או חבר קרוב או ר"ב שהמוסת מעריך מאד ומקבל ממנו. לפיכך, התורה הזהירה שלא לאפשר לרגשות האהבה וההערכה, ולעתים אף ההערצה כלפי המסית, לעוות את המחשבה הישרה שציוונו בה ה' יתעלה. ובמלים אחרות, מצוה זו היא מבחן לאהבתנו את ה' יתעלה: האם אהבת בשר ודם שהוא קרוב אלינו מאד, ולעתים אף הינו אדם שיש כלפיו רגשות הערכה והערצה, האם רגשות האהבה ההערכה וההערצה כלפי אותו מסית, יגברו על חובת אהבתנו לה' יתעלה?


ואכן, אנו רואים בימינו כיצד ההמונים משועבדים לגדולי טחורי האסלה, כיצד הם אוהבים ומעריצים אותם, ואפילו שהמסיתים הללו מדיחים למינות, עבדיהם הנרצעים מוסיפים לדבוק בעיוורון באהבתם ובהערצתם כלפיהם, ואפילו שתוכיח להם באותות ובמופתים שאליליהם מינים ארורים שמתעים את העם אחרי ההבל – ימשיכו לדבוק בהערצתם, ויקללו ויחרפו את כל מי שמנסה לפקוח את עיניהם ללכת בדרך הישרה שציוונו בה ה' יתעלה ויתרומם שמו.


"וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו"


הואיל וההערצה כלפי המסיתים גדולה מאד, הקב"ה הוסיף על כל הדינים שכבר תוארו לעיל עוד שני דינים שמטרתם לנתק ולשסֵּע את תלותנו והתמכרותנו הרגשית לאותם שרלטנים, ולעודד ולחזק אותנו להתנער מאהבתם והערצתם ולבחור באהבת בורא-עולם. שני הדינים הללו הם שתי מצוות לא תעשה נוספות שרובצות על העדים המוסָּתים: 1) האיסור ללמד עליו זכות; 2) וכן האיסור לשתוק אם העד המוסת יודע טענה שעשויה להרשיע את המסית.


וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ז):


"ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [שם]. ואזהרה להדיוט [=לאדם פשוט] המסית מנין? שנאמר: 'וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ' [דב' יג, יב]".


ומסוף דברי רבנו בהלכה: "ואזהרה להדיוט המסית מנין?", משמע שהדברים האמורים לעיל נאמרו בעיקר כלפי מסיתים שהם נערצים ונאהבים מאד על-ידי עבדיהם וסוגדיהם, ולכן היה צורך להדגיש ולהבהיר שגם על מסית הדיוט חלים כל הדינים הללו ודינו מוות בסקילה.


והנה לפניכם גם דברי חז"ל ורבנו ב"ספר המצוות" בעניין הדינים האמורים (לאווין כ–כא):


"והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר הַמּוּסָּת מלטעון לַמַּסִּית [טענה שתצילו ממיתת בית-דין], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירוֹ [להזכיר למסית טענה שעלולה לעמוד לזכותו] ולא ילמֵּד [=המוסת] עליו [=על המסית] זכות, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], ובא הפירוש [=מסורת התורה-שבעל-פה בפירוש פסוק זה]: 'וְלֹא תַחְמֹל' – לא תלמד עליו זכות".


"והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר, שלא ישתוק מלהביא ראיה או לטעון טענה שתוביל להרשעת המסית], והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש [=מסורת התורה-שבעל-פה]: 'וְלֹא תְכַסֶּה' – אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק".


עוד למדנו מההלכות האחרונות הללו, שאסור באיסור חמור לדון לכף זכות את גדולי טחורי האסלה אשר מתעים ומסיתים את העם אחרי ההבל. כלומר, אסור בשום פנים לטעון לזכותם ש"הם לא התכוונו להטיף למינות", או ש"ליבם לשמים", או ש"הם צדיקים גדולים" וכו'. אלא, עלינו לזכור תמיד שרגשות האהבה וההערצה כלפי המסיתים הללו הינם רגשות תלות והתמכרות אשר מדרדרים את האדם לעברי פי פחת, וכן שביעורם הוא מבחן גדול לעמידתנו בדרך האמת ולמחויבותנו לאהוב את ה' יתעלה שמו: שלא לעבוד ולהעריץ שום אלוה זולתו.


המסית לעבודת בשר ודם


אחת ההלכות המעניינות והחשובות ביותר לימינו היא ההלכה שבהלכות עבודה-זרה (ה, ח). בהלכה זו קובעים חז"ל את דינו של מסית שהִתעה אחרים והורה להם לעבדו, או שהורה להם לעבוד בשר ודם אחר. ובימינו הלכה זו רלבנטית מאד, מפני שגדולי טחורי האסלה "גומלין זה את זה" כמשנת מנהיגי החמורים שאינם נאמנים, אשר כבר הזכרנו כמה פעמים. כלומר, כל גדולי האסלה למיניהם מטיפים השכם והערב לעבוד את הקולגות שלהם, דהיינו את גדולי האסלה המתים ואת הגדולים החיים שנחשבים למתים. הם משמשים כ"להקת מעודדים", לכל גדולי האסלה שבכל דור ודור, במטרה להחדיר את דתם האורתודוקסית הפגאנית.


בהטפתם האגרסיבית והמאסיבית הזו, שבה הם מפארים מרוממים ומעריצים מינים שונים ומשונים מימינו ומאלף השנים האחרונות, הם למעשה מטיפים לעבודת שחיקי עצמות שוכני בתי חומר, שהרי אסור לייחס רוממות והערצה פגאנית שכזו לשום נברא. במסגרת הערצתם הפגאנית הזו לגדולי האסלה לדורותיהם, הם מייחסים להם כוחות כישוף על-טבעיים וידיעת הנסתרות, ואף מחדירים את ההשקפה שהם היו נביאים לא פחות גדולים ממשה רבנו ולעתים אף יותר. בהטפתם זו הם גוררים מאות אלפי אנשים להפנות את המחשבה ולעתים קרובות גם את התפילה ובקשת הישועה, כלפי אותם גדולי צלמי הטחורים החיים והמתים.


והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה עשר יסודות דתנו: "והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות [הנבראים, וכל-שכן בני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג)] [...] לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [=אין להַפנות את המחשבה ההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

ואל יהא קל בעיניכם דינם של המסיתים לעבודת בשר ודם, וכֹה דברי רבנו בהמשך שם:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כמו כן, הם מטיפים ביד חזקה להשקפה שכל דבריהם הם דברי אלהים חיים, דהיינו שהם אינם טועים ושוגים לעולם ולכן גם אסור לבחון ולבקר את דבריהם בשום פנים, וכל העושה כן, דהיינו מתייחס לדבריהם באופן ביקורתי ומדעי, נחשב מיד לכופר ולאפיקורוס ולאויב הדת. השקפה זו היא עבודה-זרה בפני עצמה, שהרי ייחוס שלמות שכזו לבשר ודם מעניקה לו יחס שראוי אך ורק לה' יתעלה ויתרומם שמו, ושיתוף שלמותו של הקב"ה עם שוכני בתי חומר, וכל-שכן עם המינים הארורים העילגים – היא מינות וסכלות, וחרפה גדולה מאד לעם סגולה.


קצרו של דבר, הם מלעיטים את צאן מרעיתם בהזיות שתכליתן אחת, והיא שיש להתייחס לגדולי האסלה שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות כאל מכשפים ואלילים שיש להם כוחות נסתרים לשדד את מערכות הטבע, ולידע את הנסתרות הידועות רק לה' יתעלה שמו. והואיל והם בגדר אלילים משוקצים שעבודתם היא הערצתם וכיבודם והישמעות להוראותיהם – כל הטפותיהם לשמוע להם וללכת אחריהם הן בגדר הסתה והדחה לעבוד עבודה-זרה.


אגב, מטרת הפיכתם לאלילים משוקצים היא שליטה דתית ופסיכולוגית בהמונים, וזו נועדה להשית שעבוד מחשבתי כלכלי וחברתי מוחלט שתכליתו הפקת זימותיהם ותאוותיהם.


לאחר כל הדברים האלה, נעיין בהלכה שהרחבתי בביאורה לעיל (עבודה-זרה ה, ח):


"המסית אחרים לעבדו ואמר להם: 'עִבדוני', אם עבדו אותו – נסקל. ואם לא עבדוהו, אף-על-פי שקיבלו ממנו ואמרו לו 'הין' – אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עבודה-זרה, אם קיבל ממנו ואמר 'הין, נלך ונעבוד', אף-על-פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין: המסית והמוסת, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], הא שמע ואבה – חייב".


נשים לב, שאם המסית הסית "לעבודת איש אחר" דהיינו לעבודת צלמי הטחורים האירופיים למיניהם, והשומע קיבל ממנו, "אף-על-פי שעדיין לא עבד – שניהם נסקלין, המסית והמוסת". ללמדנו עד כמה חמור דינם של המסית והמוסתים, וברוך ה' יתעלה שהבדילנו מן התועים. זאת ועוד, יש לא מעטים מבין המינים האירופיים אשר קוראים לעבודת עצמם! ראו לדוגמה את צוואתו של מנחם-המן שך שתוארה במאמר: "וכל המינים כרגע יאבדו", ויש עוד כמותו. ואחתום באזהרה ששמענו באוזנינו בהר סיני שלא לעבוד עבודה-זרה: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמ' כ, ב–ג).

דין המסיתים למינות האורתודוקסית
.pdf
הורידו את PDF • 205KB

129 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page