דברים שבכתב ודברים שבעל-פה

בתלמוד הירושלמי נאמר לגבי קריאת מגילת אסתר (מגילה ב, א): "קראהּ על פה – לא יצא, דכתיב כִּכְתָבָם", ובתלמוד הבבלי נאמר (גיטין ס ע"ב): "כתיב: 'כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' [שמ' לד, כז], וכתיב: 'כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה' [שם], הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן על-פה, דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב".


הברית של ה' עם עם-ישראל נכרתה על בסיס התורה שבעל-פה (ראה רש"י שם), וההיתר לכתיבת דברים שבעל-פה ניתן ב"אילוץ" שמא תישכח התורה עקב מיעוט העוסקים בה, כפי שנראה להלן בדברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה".


על-פי מדרש תנחומא (כי תשא, לד), הסיבה שהתורה שבעל-פה צריכה להישאר בעל-פה היא: "לפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קורין בה יוונית והם אומרים אנו ישראל", כלומר לא יהיה הבדל בינם לבין עם-ישראל, משום שגם הם יכולים "לשלוף" ספרים משלהם, ולהגיד שגם להם יש תורה כתובה: "אמר להם הקב"ה לאומות: אתם אומרים שאתם בני? איני יודע, אלא מי שמיסטורין שלי אצלו [=סוד, היא התורה שבע"פ], הם בני, ואי זו היא? זו המשנה שניתנה על-פה והכל ממך לדרוש", וזוהי סמכותם של חכמי ישראל שבכל דור ודור.


ברגע שהחומר שבעל-פה נכתב מפאת ה"אילוץ", הכל נפרץ. על-פי מה שנאמר במדרש הנ"ל, ביקש משה מהקב"ה שהמשנה תהיה בכתב, אך הקב"ה השיב לו: "מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות?!", כלומר לא יהיה הבדל בין עם-ישראל לאומות העולם כפי שכתבנו לעיל, וכדברי המדרש "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".


בתלמוד (תמורה יד) אנו מוצאים חיזוק להיתר כתיבת דברים שבעל-פה. מסופר שם על רב דימי שעלה מבבל לארץ-ישראל ושמע שמועה שנאמרה בשמו של ר' יהושע בן לוי מפיו של ר' ירמיה, והתלהב ממנה עד שרצה לרשום אותה ולשלוח לידידו רב יוסף שנשאר בבבל. התלמוד שואל כיצד רב דימי חשב לעשות דבר שלמעשה הוא אסור? התשובה היא שהוא לא רצה לשכוח את החידוש ששמע ולכן ביקש לכתבו, ואז דרשו חכמים את הכתוב בתהלים (קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" כהיתר לכך, ועוד אמרו: מוטב שתיעקר מצות התורה שלא לכתוב דברים שבעל-פה ולא תשתכח התורה מישראל.


רבנו הרמב"ם לא הזכיר את איסור כתיבת דברים שבעל-פה, ופסק בהלכות תלמוד תורה (א, יג–יד) את חובת האדם לשלש את זמן לימודו, ומציין את חובת לימוד התורה שבעל-פה. ברם, ב"מורה הנבוכים" רבנו כותב כך (א, עא): "וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה: דברים שאמרתי לך על-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב".


נראה שרבנו סובר כדעת ר' יהודה אלברצלוני (המאה הי"א), שהאמירה "דברים שאמרתי לך על-פה" היא לעניין קרי וכתיב שבתורה, ולא לעניין איסור לימוד תורה שבעל-פה מן הכתב ולכן רבנו פוסק בהלכות ספר תורה (ז, יא): "אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מילה שהיא קרא וכתב כקריאתה כגון שכתב: 'ישכבנה' במקום 'ישגלנה', 'ובטחורים' במקום 'ובעפולים' וכיוצא בהן [...] – הרי זה פסול ואין בו קדושת ספר תורה כלל אלא כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות".


גם בהלכות תפילה (יב, ח) רבנו מביא את האיסור הנ"ל: "הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בעניין אחד, כגון 'אחרי מות' ו'אך בעשור' שבפרשת אמור אל הכהנים, והוא שלא יקרא על-פה, שאסור לקרוא שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת" (עיין דברי ר"י קאפח שם, הע' יח) וכפי הנהוג בקריאת התורה בתעניות ציבור, שאנו מדלגים בפרשת כי תשא בין הקורא ראשון לבין הקוראים האחרים.


בהקדמתו ל"משנה תורה" (יב–יד), רבנו כותב כך:


"רבנו הקדוש חיבר המשנה, ומימות משה רבנו ועד רבנו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל-פה, אלא בכל דור ודור ראש בית-דין או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זיכרון השמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על-פה ברבים, וכל אחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה, אלא במידה משלוש עשרה מידות והסכימו עליהן בית-דין הגדול, וכך היה הדבר תמיד עד רבנו הקדוש.


והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינין וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבנו ושלמדו בית-דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושיננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם, וריבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל-פה מישראל. ולמה עשה רבנו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידין מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות ומלכות הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח".


וזו גם הסיבה שרבנו הרמב"ם הגיש לנו את כל התורה כשהיא מנופה ונגישה ללא התפתלויות והתחכמויות של רבני הזמן, הנוהגים בשיטת "זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה", ומשחילים פיל בחור המחט. ולצערנו הרב, רבים מעדיפים ללכת שבי אחרי מנעמי החיים, מזלזלים בחכמים ובמסורת אבותם נוחי הנפש, ומאמצים מנהגים של אחרים ונשמעים כמו בדיחה גרועה. ה' ירחם.


כמה השלמות למאמרו של הרב הַמֵּאִיר / מאת א' דחוח-הלוי


1) ההיתר לכתיבת תורה שבעל-פה ניתן אך ורק לדברים המוסכמים שנפסקו להלכה בתלמוד ואושרו על-ידי הסנהדרין. כתיבת חידושי הלכה לא הותרה כלל, אלא תחת תנאים מגבילים רבים, וכמו שפירטתי במאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם".


2) הכל נפרץ מכיוון שמלקטי ההגיגים ומחדשי החידושים לפי דמיונם, שגו לחשוב שמותר לכתוב חידושי תורה ללא שום מגבלה, ואף הגדילו לההביל, בסברם שמדובר במצוה מן המובחר, ומי שאינו כותב ומחדש עובר בלאו.


3) הסיפור בתלמוד על רב דימי מוכיח שהאיסור לכתיבת חידושי תורה עדיין עומד בעינו, שהרי נאמר שם: "וְאִי הְוָת לֵיהּ אִיגַּרתָּא מִי אִפשָׁר לְמִישׁלְחַהּ? וְהַא [...] אְמַר רִבִּי יוֹחָנָן: כּוֹתְבֵי הְלָכוֹת כְּשׂוֹרְפֵי תּוֹרָה, וְהַלָּמֵד מֵהַן אֵינוּ נוֹטֵל שָׂכָר". והתירוץ הוא: "דילמא מילתא חדתא שאני". וכבר הסביר לנו מָרי יוסף קאפח במבואו ל"משנה תורה", כי מדובר בהיתר לכתוב חידושים הכרחיים באמת שלא ניתן ללמדם מן המקורות הקיימים. כי אם ניתן ללמדם מן המקורות הקיימים אין צורך בהם, והאיסור לכתיבת חידושי תורה עומד בעינו. הוי אומר, האיסור לחדש חידושים נדחה לשעתו לצורך גדול ובנסיבות ייחודיות, ורק בתנאי שהמחבר עומד בתנאי פיקוח ובקרה הדוקים וקשוחים מאד.


4) רבנו אומר מפורשות ב"מורה הנבוכים" (א, עא), שהאמירה "דברים שאמרתי לך על-פה" היא לעניין איסור כתיבת תורה שבעל-פה, ולא לעניין קרי וכתיב שבתורה, וזה לשונו:

"וכבר ידעת כי אפילו תורה שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה 'דברים שאמרתי לך על-פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב', והרי זו היא תכלית החכמה בתורה [!], לפי שהייתה הרחקה ממה שאירע בה בסופו של דבר, כלומר ריבוי הסברות והסתעפות השטות, ומשפטים בלתי ברורים שיארעו בהסברת המחבר, ושכחה שתארע לו, ויתחדשו מחלוקות בין בני אדם ונעשים כתות ונבוכים במעשה [כמו שאנו רואים בימינו], אלא נמסר הדבר בכל זה לבית-דין הגדול, כמו שבארנו בחיבורינו התורתיים וכפי שמורה על כך לשון התורה. ואם במשפטי ההלכה חשו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [...]".


כמו כן, איני סבור שרבנו סובר כמו ר' יהודה אלברצלוני, מפני שרבנו נהג בפועל בהתאם לאיסור, ולכן 98 אחוז מהלכותיו כלל אינן שלו! הוא סבר שהאיסור לחדש רק דחוי ולא הותר, ולכן הוא לא חידש אלא במקום שלא היה יכול ללמוד את ההלכה במפורש מן המקורות הקיימים (וכמעשה דרב דימי).


5) רבנו הרמב"ם לא הזכיר ב"משנה תורה" את האיסור לכתוב חידושי הלכות, כי איסור זה לא נכלל בתרי"ג המצוות. ברם, ברור מדבריו במורה לעיל, כי איסור זה מובנה באופן נתינתה של התורה שבעל-פה (שניתנה על-פה כידוע); ואין גם מצוה מן התורה לאהוב את האמת ולקבל אותו ממי שאמרו, ואף-על-פי-כן זהו יסוד וציר מרכזי מאד בדת משה.


6) כל מה שנאמר לגביו "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'" לפי הבנתו של מָרי ולפי רבנו (ש-98 אחוז מספרו הוא הלכות פסוקות ולא חידושים), הוא אך ורק להלכות פסוקות שאושרו על-ידי הסנהדרין, ולחידושי תורה שלא ניתן ללמדם מן המקורות הקיימים, ושיש בהם צורך אמתי.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!