דברים אחדים ליום השנה התשיעי לאסיפת מארי יוסף

מורנו יוסף סלד מגינוני שררה ומשחקי מילים והתחכמויות, כל "בעל סוד" יודע שאילו היה הדבר תלוי בו, היה מוותר גם על הכינוס הנוכחי. בצוואתו כתב מארי: "אל תבכו עלי ואל תשמיעו קולכם, אני ברוך ה' מיציתי את כל חיי בחיובי, לא בזבזתי את חיי לשווא, עתה הגיע זמני ללכת בדרך כל הארץ" (כפי שהובא משמו על-ידי נכדו עופר בספר הזיכרון לרב יוסף בן דוד קאפח, תשס"א, עמ' 15).


הסתלקותו של האשכול האחרון מבעלי האשכולות, היא בבחינת מאורע שאינו מובן בשעת התרחשותו. ואכן הגיע היום והמבינים מבינים את עוצמת האבדן והחיסרון של ענק רוח בודד באמונתו ובתורתו, שסירב לקחת חלק בחגיגת הכיבודים והטווסות של דורנו המעורפל.


ידוע שמורנו יוסף היה נרדף, כפי שנרדפו סבו ואביו על ידי אפרוחים מרוטי נוצות המוגדרים "גדולים" (ויש כמה משמעויות למלה זו) וקטנים למיניהם, שקומתם הרוחנית לא הגיעה לגובה קרסוליו, אבל בגרונם תקועה הייתה עצם חדה של קנאה חלולה.


מורנו יוסף היה המושיע הגדול של תורת הראשונים, הוא המשיך את דרכם של רס"ג ורבנו הרמב"ם, והקדיש את כל חייו כדי לשמר את יסודות אמונת ישראל, הליכותיה ומנהגותיה, תוך אחיזה בשיפולי גלימתם (ולא "כרסם" את גלימתם כפי שיובא להלן). הוא טיהר וזיכך את האמונה וההלכה, והציע לפנינו את הדעות והשיטות השונות על שולחן ערוך בהספק שיטתי, עקבי ומרוכז. לא נותר לנו אלא לברך על ה"מזון" הרוחני שאותו תיבל בתבלינים מלאי ניחוח, המזכירים לנו את תבליני חג הפסח הטריים והאביביים.


מורנו לא אהב "זילגאג'" (=סיפורים נבובים) ולא בזבז את זמנו כדי למצוא חן בעיני בעלי תפקידים נותני "הסכמות" כדי שירוממוהו בקהל עם, אלא עסק בהלל רוחני ביסודיות ובקירוי (=זוהי הצורה הנכונה לומר את ההלל, ולא כפי שנוהגים כיום ברבים מבתי הכנסת הממהרים לסיימו ממש כפי שהם נוהגים על הכביש, אין זמן!). הוא לא עסק בפולחן אישיות, וכל ימיו היו הכנה – צידה-לדרך כפי שנהגו הנבונים בני הדעת, היודעים והמבינים שעולמנו הוא "פרוזדוד" (לא פרוזדור) לעולם הבא.


אנו עדים כיום לחידושים הנכתבים והנאמרים בשמו של מארי, כשכל מטרתם הגדלת והרחבת כבוד הכותבים וגודל מגבעותיהם. הם מנסים בכל כוחם ליישב את מורנו ולהעמידו בטור הארוך של רבני זמננו, שחלקם צאצאי דוחפי העגלות בבוץ העיירה, וחלקם קנאים יוצאי עדת קודש תימן המתדמים לחסידים שהגיעו משום מקום, והצליחו לחלץ את עגלת האדמו"ר ו'המגיד ממכריט', ששקעה בבוץ העיירה דקה לפני שנכנסה השבת, איזה נס!


קשה להבין מדוע דווקא כאן בארץ ישראל שכה נכספו לה, הנמיכו צאצאי יהודי תימן את קומתם הרוחנית, והצטרפו למעגל ההמוני של מחמירים ומדקדקים כביכול במצוות, אשר אינם אוכלים על שולחן אביהם מטעמי כשרות מהודרת של משגיחים, שלעיתים אינם יודעים או מכירים את צורת האות אל"ף ("מא יערפו קורנת אל אלף").


נדמה שעם הסתלקותו נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ואין עוד את מי לשאול. כי נדמה שכבר כולם התגייסו למעגל החומרות כי "הרב אמר", ואם מאן דהו יעז לומר אחרת, יסתערו עליו בחמה שפוכה רבנים "גדולים" ("אשר יצר"), הפוחדים מהצל של עצמם ("סר צִלם מעליהם"; במ' יד, ט) וחוששים ורועדים מלומר את האמת ההלכתית. הם חוששים מהכיתות המחודשות והסוערות, ולכן הם מתייחסים בסלחנות לרקדני הצמתים וחסידי המת-החי, המניחים תפילין על ידם של כל הולך על שתיים, כדי "לזַכות" אותו במצות היום, על מנת לזרז את ביאת אדונינו מורנו ורבנו המלך המשיח (המת).


לימודי ושירי החסידות צומחים ופורחים, ונראה שמעמד הר סיני התקיים בעיירה באירופה ורק שם הייתה תורה והקפדה על המצוות. סיפורי מעשיות "מייסס" וריקודי עגל במקצב "איי איי איי, ביי ביי ביי, ניי ניי ושוב איי איי איי (מה קרה? דרכו לו על הרגל?!), תפסו את מקום השמחה המאופקת והמעודנת בה נהגו אבותינו נוחי נפש וברוך דיין האמת.


מורנו יוסף לא הצטרף למעגל המחולות הזה ונשאר משקיף מהצד, וגם עכשיו נדמה שהוא משקיף על הקהל הנמצא באולם, מסיר את משקפיו, משלב את ידיו, ושותק.


מנוחה נכונה – השכבה ליהדות תימן


מה רב טובך אשר צפנת... מנוחה נכונה... והרחקת פשע והקרבת ישע וחמלה וחנינה מלפני שוכן זבול ומעונה, לבני תימן שהיו מסולאים בפז, שם תהא מנת ומחיצת וישיבת הנפש השם הטוב מסורת יהודי תימן שהיו בניה מסולאים בפז בימיהם הראשונים כשהגיעו לארץ ישראל. רוח ה' תניחם בגן עדן דאישתניו בעלמא הדין בארעא דישראל, ובניהון בתריהון אתבלבלו ואיתבדרו לביני עגלוניא וחסידיא דלבשין גלימיא דאכלין יתהון עכבריא דבבליא (הוריות יג ע"א), ודמן לאמרא חדא ביני דובי ונמרי, דזייעין מדחלתא דאשכנזיא וספרדיא כמריעי וקצירי, דגלן מבי כנישתא דא לכנישתא אוחריתא, דאכלין בעמידה בחתונות ובבריתות השונות, דנצחין קרב על זרקא וג'עיא...


דשכינתך הות שריא ביניהון ושמך עליהון מתקרי, דאפיקתא יתהון בחילך מתימן בית עבדותא, עד דנחתו בארעא דישראל ותמן אישתניו ועברו על מימרך וקלקילו כל אורחתהון, דעקצין ית חבריהון בעוקצין דחריפין מן זחוג, ועבדין נפשייהו כאילו לא שמין על לב, דאכלי צ'ולנט ומכזנים קאת, ומרקדין איי... איי... איי... וביי... ביי... ביי... מדחלתא דאחנא אשכנזיא. דלבשו חליפיא ומגבעיא וסטו מן אורחא, ובגין דא עניותא תברת ליבהון טפשא ומסכינא.


בבעו ובמטו מינך אלהא דשכינתך שריא לעיל מן כפורתא, רחם עליהון, חמול וחוס עליהון, הסתירם בסתר אהלך ובצל כנפך, קודשא בריך הוא ישרי וישבוק להון מרברביהון (הרבנים) ועד זעיריהון (המרקדים כעגל ביי ביי ניי ניי איי איי). יזכור ברחמיו אנקת שה פזורה, ויזכו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, לקץ הימין תעמידם וצרור בצרור הדעת נשמתם כדי שעל משכבם יבוא שלום, רג'ח עקלהום ככתוב הולך נכוחו הם וכל בני תימן, שהחליפו את גלימתם לגלימת דוחפי העגלות בבוץ העיירה, כולם יהיו בכלל הרחמים והסליחות וכן יהי רצון ונאמר – אמן.


מדוע נרדף העכבר?


שאלה זו מלמדת אותנו מוסר השכל. יצור קטן ונרדף שכזה, מצליח להערים על רודפו גם אם הנחנו במלכודתו גבינה משובחת. בירושלמי הוריות (ג, ה) שואלים ומשיבים: "מפני מה הכל רצין אחר העכבר? – מפני שעסקו רע עם הבריות". אלו עסקים יש לו עם הבריות???


בתלמוד הבבלי (הוריות יג) שואלים שאלה דומה: "מפני מה הכל מושלים בעכברים? [כלומר, מדוע כל הטורפים אוכלים אותם?] – מפני שסורן רע". יצרם הרע של העכברים ומנהגיהם המקולקלים מצליחים להרגיז את בני האדם וגם את טורפיהם כגון החתול והנחש.


העכברים נוגסים ומכרסמים במזון מן החי ובמזון מן הצומח, וגם בחומרים נוספים שאינם משמשים למזונם, וזאת כדי לעכב את גדילת שיניהם שאינן מפסיקות לצמוח, הם אפילו נוגסים בבגדים למרות שאינם ניזונים מהם. זו הסיבה שאין אנו מחבבים אותם ועסוקים במרדף אחריהם ומקדישים זמן רב ללכדם, ובדרך כלל הם המנצחים שהרי הם מתוחכמים, זעירים וזריזים, ואנו נשארים עם המטאטא ביד...


האם העכברים הללו נועדו ללמד אותנו משהו? למי הם משולים? מדוע עניין זה נאמר דווקא במסכת הוריות שעוסקת בשגגות ששוגגים בית-הדין וגדולי ישראל, ובעניין הקרבנות שעליהם להביא על שגגתם? ומדוע דווקא בסדר נזיקין ולא בסדר קדשים?


הזלזול שנוהגים רבנים מסוימים זה בזה והביקורת הלוחמנית שאינה לשם שמים, מזכירה את העכברים הנוגסים בגלימות תלמידי החכמים סתם כך ללא סיבה הנראית לעין. ומדוע הם עושים זאת אם לא לשם כבודם הם, כדי להתגדל בפני הציבור המקדש אותם כאילו היו שרפים ואופנים, ולכל הפחות – "חיות" קודש, ואיך אפשר אפוא שלא "למשול" בהם?! בכדי להתגדל בפני הבריות הם יעשו הכל. יעקצו את הרב פלוני במאמריהם ובדרשותיהם, יבטלו את סברתו, יקטלגו את תלמידיו כ"כופרים" ועוד.


תרבות ההסכמות שהחדירו למשנת מורנו יוסף, נועדה למצוא חן בעיני אלה שלא הכירו את דרכו, וכל ידיעתם מבוססת על שמועות מרושעות שבסיסן קנאה ותו לא. מורנו יוסף לא השאיר הרבה תלמידים, ואם ישנם אזי הם יחידים ובודדים המתרחקים מן השררה והרכלנות שצמחה בישיבות אירופה.


את חטאי אני מזכיר היום, למדתי באוניברסיטת בר אילן במחלקה לתלמוד, ובהרצאותיו של פרופסור פלוני השתתפו סטודנטים שהם בנים ליוצאי קהילות אירופה. כל ההרצאה עסקה ברכילות על הגאון פלוני מישיבה פלונית שהיה מחותן לפלוני שהשיא את בתו לגדול פלמוני, שאחת לחודש נהג להתבודד מאחורי וילון לאחר ששרה את אצבעותיו בגיגית מים למשך כ-20 דקות, בזמן שתלמידיו המתינו מתוחים מאחורי הווילון בסקרנות רבה, כדי לדעת מדוע ה"רֵבֵּה" שורה את אצבעותיו במים ומתבודד זמן רב מאחורי הווילון? התעלומה נפתרה לאחר שנים רבות, כשעילוי מפורסם סיפר, ששמע מאלמוני ששמע מפלמוני, שה"רבה" לחש לפני מותו את הסוד הגדול: כשהציפורנים רכות, קל יותר לגזוז אותן, ואז ה"רבה" השיב את נשמתו בטהרת הציפורניים למרום, ומאז נוהגים חסידיו לשרות את ציפורניהם במים – לחומרא.


יש למורנו "תלמידים" המנסים למצוא חן בעיני שליטי הדור. הרב הגאון פלוני והרב העוד יותר גאון פלמוני, שיצק מים על היציקה במגדלי עזריאלי, שקיבל ברכה מהמקובל האלוהי, שגלימתו מסוגלת לעבֵּר אפילו גברים המעוניינים להיות נשים, שהרי היום אנו חיים בעולם הפוך, עולם של ארונות נפתחים ונסגרים, ויש אפילו מצעדים ברחובות עיר הקודש זכר לחורבן הבית, ברוך ה'.


מרוב הסכמות, השמין ישורון, והחל לבעוט עוד ועוד עד ששכח מאין בא ולאן הוא הולך. כך התורה מתדלדלת ומתמעטת, ואסיפתו של מורנו מורגשת יום יום, שעה שעה. יהי רצון שישורון יירשם לחוג שומרי משקל ויחזור לשפיותו, ישמור על מנהגי אבותיו שהלכו בצדי הדרכים וכל קוץ היה בעיניהם פרח, למדו וכיבדו זה את זה כי ידעו שסוף כל האדם, ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם, ולא לפני הגלימות שאותן נוגסים העכברים שסורן רע.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!