גילוי תעודה גנוזה מהמאה הי"ט

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

תעודה היסטורית זו שופכת אור חזק על מאורע שאירע לפני כמאה וחמישים שנים, בשנת בקס"ד לשטרות, תרי"ג לפ"ק, 1853 לספירה הכללית.[1]

הדבר אירע לקהילת יהודי גַ'בַּל-עַמְר, השוכנת צפונית-מערבית לעיר הבירה צנעא שבתימן. הייתה זו קהילה יהודית עתיקה, שהייתה מבוססת לא רק מבחינה רוחנית. היא נתברכה גם באיתנות חומרית, בהיותה שוכנת באזור פורה, שופע מים ורב-אוכלוסין. והנה, שנים אחדות לפני התאריך הנ"ל, אירע לקהילה זו מאורע מעציב, וגורל מר פְּקָדָהּ, כפי שהיה נחלת כל קהילה מקהילות ישראל בכל הפזורות ובכל הדורות.

על המאורע עצמו אין אנו יודעים מאומה, ועל כל פנים הוא איננו מתואר בתעודה כלשהיא. המאורע מוזכר באיגרת מאת בית הדין הגדול שבצנעא. איגרת זו הינה תעודה מופלאה בסגנונה. יש בה תוכחה בדברי נועם ואהבה, והיא מטיפה למוסר, ליראת שמים, להתנהגות צנועה ועוד.

האיגרת נכתבה בידי רבני צנעא על פי בקשתו של אבי-סבי, מו"ר דאוד בן מו"ר סאלם אלדחוח-הלוי, נע"ג. הוא הלך לצנעא, התייצב בפני רבני העיר, ותיאר בפניהם את המצב הדתי בקהילתו, שאינו מניח את הדעת. הוא טען שיש רפיון בקיום המצוות, קלות-ראש והתנהגות בלתי נאותה, הן בבתי הכנסת הן ברחובות-קריה. כתוצאה מהופעתו בפני בית הדין הגדול בצנעא, נכתבה איגרת זו, שכאמור הינה מופלאה בסגנונה, בנועם לשונה ובפיקחות המדהימה העולה ומבצבצת מכל שורה ושורה. מרשימה ביותר הגישה הפסיכולוגית אל המוני העם, ובייחוד כלפי בני התשחורת, שעין ה' פקוחה על מעשיהם. מתוך דברי הרבנים, מסתבר שהרפיון וההתפרקות נבעו מגלות שהוגלו אנשי הקהילה. עקב גזרת הגלות וביצועה האכזרי, נתמוטטה המנהיגות המסורתית, והקהילה נותרה כעדר צאן בלא רועה. הגלות נמשכה שנים אחדות, וכשבטלה הגזרה חזרו בני הקהילה למקומם, ואז הורגשה בהתנהגות הצעירים תוצאת הגלות ורישומה.

הרבנים מסמיכים באיגרת זו את אבי-סבי, ר' דוד דחוח-הלוי, להיות אב-בית-דין למעשה, ושניים מנכבדי הקהילה עוזרים לידו, הלא המה בני היצהר, מו"ר סאלם יצחק ואחיו עואץ'. תפקידם היה לעמוד בפרץ ולהנחות את בני הקהילה בדרכי נועם, תוך רמז עדין ודק מן הדק, שאם לא יועיל מטה הנועם, יש לאחוז במקל חובלין. דבר הרבנים היה ברור: "ואשר ימרה את פיו, ויעשה בזדון לבלתי שמוע אל המוסר ולבלתי עזוב דרכו הרעה, מְחֵינַן לֵיהּ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא".

כאשר קראתי את האיגרת, החילותי לתהות על פשר המאורע המשתקף מתוך דברי האיגרת. פניתי לקרוב משפחתי, ר' דוד דחוח-הלוי יצ"ו, שהוא יליד ג'בל-עמר, וביקשתי ממנו הסבר כלשהוא לאותו מאורע. לגודל שמחתי, הוא ידע פרטים חשובים מאוד על אותו המאורע, שקרה לפני שנולד אביו ואולי גם סבו. הוא שאב פרטים אלה מפי זקנים, בהיותו תלמיד בחדר בג'בל-עמר. ואלה הפרטים שמסר לי:

אנשי ג'בל-עמר הוגלו לעיירות דַ'נוּב, בַּיְת שַׁמְסַאן ומַבְיַאן. גזרת הגלות נגזרה עליהם ע"י הצורר השיך' עבדאללה אבן עלי, שנהרג שנים אחדות לאחר מכן בידי שיך' אחר שבא ממזרח תימן, ושמו אלקֻטַיְלִי, מהעיר קֻטַיְלִי. הגולים מצאו מחסה והגנה תחת חסותו של השיך' אַלְעַמְרַאנִי, שהיה שליט על העיירות שהזכרנו לעיל. הוא היה ממתנגדיו של השיך' עבדאללה אבן עלי שהשתלט על ג'בל-עמר והסביבה.

אחד הגולים מבני ג'בל-עמר נדבק למקום גלותו ונשאר שם. אחד מצאצאיו האחרונים, ר' אברהם בן דוד, נפטר בראש-העין. חלק מן הגולים התיישב במביאן, עיירה סמוכה לד'נוב. לאחר ביטול גזרת הגלות, קמו מוסא בן מוסא ממשפחת שֻׁכְּר, בני משפחת שַׁוְטַרִי ואברהם יצחק, ועשו את המעשה הנכון ביותר, החלוצי ביותר, כלומר: נשאו את רגליהם ועלו לארץ-ישראל.

מעשה כזה הוא מפליא ביותר: הגלות והעקירה מאונס מתוך העיר ג'בל-עמר לעיירות הסמוכות יצרו בלב האנשים הנפלאים הללו את הרצון לעקור מארץ הגלות ולעלות לארץ-ישראל. כל המשפחות הללו נשארו בארץ, ואת צאצאיהן אולי עוד אפשר לפגוש פה ושם; ואילו אברהם יצחק ובנו, חיים, שנולד בצפת, חזרו תימנה לג'בל-עמר. את חיים, יליד צפת, עדיין זוכרים רבים מישישי ג'בל-עמר.

אלה הדברים שהצלחתי לִגְבּוֹת בעקבות גילוי תעודת הרבנים.

איגרת הרבנים בניסוחה הגמיש והחלק יכולה לשמש מופת ודוגמה לאופן שבו צריכים לפנות רועים רוחניים אל צאן מרעיתם. כבר בשורות הפתיחה מזדקר הרמז של