ברית בין הבתרים ומסלול הפרתה

דרך ארוכה צעדנו מאז הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים "ודור רביעי ישובו הנה" (בר' טו, טז) מארץ "לא להם" (שם, יג) ועד שהגענו לחורבן החברתי כתוצאה מהחורבן הרוחני. בברית בין הבתרים טמון סוד הגלות "עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל.. ויבתר אותם בתווך [הקב"ה] ויתן איש בתרו לקראת רעהו ואת הציפור לא בתר" (שם, י). ומסביר שם רש"ר הירש: "הבתרים היו מקבילים זה לזה כמצפים לאיחודם מחדש ומשום כך סמך לו 'ואת הציפור לא בתר', כוח המעוף לא נשבר ומכאן היסוד לתקוות האיחוד".


היינו גרים "מצויינין" במצרים, גרים השומרים על ייחודם בלבוש ובדיבור וזה מה שהבדיל אותנו מהמצרים השטופים בזימה ובאלילות. לא לחינם התורה מקפידה להזכיר לנו את עובדת היותנו עבדים במצרים, ומצווה עלינו לא לשכוח את העובדה הזאת ושנתרחק מכל דבר הקשור ל"קוצר רוח ועבודה קשה" – שהיא הזימה והאלילות, משום שאנו עם קדוש לה' "ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים" (דב' יד, ב).


להיות "מצוין" זה גם לאהוב את "רעך כמוך" אפילו שהוא נוהג במנהגים שונים משלך, כל עוד הוא רעך בתורה ובמצוות: "אם עושה מעשה עמך – אתה אוהבו; ואם לא – אי אתה אוהבו" (אדר"נ, טז), ועוד אמרו חכמים: "הרואה בחברו דבר מגונה מצוה לשנאו" (פסחים קיג ע"ב). חבר שאינו אתי בתורה ובמצוות והתנהגותו אינה על-פי ההלכה – מצוה לשנאו עד שיחזור בתשובה מהתנהגותו.


במציאות שלנו לא שמעו כנראה על המקורות הנ"ל. האפליה, הצביעות ושנאת החנם חוגגות, וכדברי הנביא ירמיה (ט, ג–ד) בהפטרת תשעה באב: "איש מרעהו הִשָּׁמֵרוּ ועל כל אח אל תבטחו, כי כל אח עקוב יעקב וכל רֵע רכיל יהלוך, ואיש ברעהו יהתלו ואמת לא ידברו לימדו לשונם דבר שקר, העווה נלאו".


הסטייה מן הייעוד


"על עזבם את תורתי" (ירמיה ט, יב): לָמדו תורה – אבל גילו בה פנים שלא כהלכה, עיקמו את הכתובים – בכדי לתרץ את מעשיהם הרעים, "ולא הלכו בה" – בדרכי התורה.


התלמוד (יומא ט ע"ב) מפרט חלק מחטאי עם ישראל ושואל: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, רשעים היו במקדש ראשון, אלא שתלו ביטחונם בהקב"ה".


התופעה שהייתה בבית ראשון חזרה על עצמה גם בבית שני, צביעות והעמדת פנים, כלפי חוץ כולם ברכו זה את זה ("שבת שלום, שבת שלום, יישר כוח, חזק וברוך" וכיו"ב), והזמינו זה את זה לסעודת שבת, וכפי שהתלמוד שם מלמד אותנו: "אוכלים ושותים זה עם זה ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם". הנביא ירמיה (ט, ז) מוסיף ומלמד אותנו: "חץ שחוט לשונם מרמה דיבר, בפיו – שלום את רעהו ידבר, ובקרבו – ישים ארבו", והדברים עתיקים וידועים. על-פי התלמוד, צורת התנהגות זו הייתה בעיקר בין גדולי ישראל (וזה נשמע מוכר לאור המציאות של ימינו...), ואט-אט חלחלה לכל שכבות העם שהחל לחקות את התנהגות מנהיגיו במעשה וגם בלבוש: "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין? לפי שאינן בני תורה". רש"י מפרש שם ואומר: "מקשטים את עצמן בלבושים נאים משום שאינם בני תורה מספיק כדי שיכבדו את תורתם, ולכן הם לובשים בגדים של חכמים כדי שיכבדו אותם לפחות מחמת בגדיהם שנראים בהם כחכמים"... ולימדונו רבותינו שהמעיל אינו מועיל והמגבעת אינה קובעת...


נסיים חלק זה בנימה "אופטימית"מדברי הנביא ישעיה (א, כג): "שרייך סוררים וחברי גנבים כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". מדוע? כי צריך "להעביר" מעטפות לשם שמים, לטוס לטורקיה ו"לאכול כפי יכולתך", וצריך לקנות דירה או מגרש שיהיה לילדים כדי שיהיו כמו ההורים, נטולי ערכים ומנוטרלים מתורה ומצוות, וה' הטוב יכפר בעד.


תורה ללא יראת שמים


בתלמוד יומא (עב ע"ב) למדנו, "מאי דכתיב [מש' יז, טז]: 'למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין'? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים" (ה"שונאין" המוזכרים כאן הם תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים וחכמים דיברו בלשון נקייה). אותם "חכמים" נקראים "כסילים" משום שאין להם יראת שמים, וכפי שאנו רואים ושומעים היום על אלה הסוחטים כספים לשם השמים והכיס, ומתרצים זאת בגימטריה ובפלפולים כלכליים...


בהמשך מלמד אותנו ר' יהושע בן לוי: "מאי דכתיב [דב' ד, מד]: 'וזאת התורה אשר שם משה'? זכה – נעשית לו סם החיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה". הזכייה כאן היא מלשון זיכוך, ואין מדובר בכרטיס לוטו או "זכות אבות" ושאר תירוצי סלבס... "הרב המדליק", "הרב המזמר", "הרב המחבק", "הרב המנשק", "הרב הרוקד עם הכלה ללא מטפחת המפרידה בין ידו לבין ידה", "הרב עם עיני המזומנים", "הרב הצמוד לדולר וליורו", "הרב הרב עם הורי החתן/הכלה", ועוד תארים מבישים.


חכמים ידעו שברגע שהאדם לומד ומחכים, ערמומיות נכנסת בו וכאן בנקודה זו הוא מגיע למצב של "זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה...". בדומה לזה נאמר בשוטה (כא ע"ב): "מאי דכתיב [מש' ח, יב]: 'אני חכמה שכנתי ערמה'? כיוון שנכנסה חכמה באדם נכנסה בו ערמומיות". סוג נוסף של "שחקנים לשם שמים" נקראים בתלמוד "מכות פרושין", שהם צבועים ומראים את עצמם כאילו הם צנועים תמימים וישרים כמו כביש הסרגל. בסוג זה יש שבעה מינים (שם כב ע"ב): "תנו רבנן, שבעה פרושים הם... פרוש מאהבה, פרוש מיראה...". ועל מין זה של פרוש נאמר בתלמוד שמעשיו הנסתרים ידועים לשמים, והם כבר ייפרעו ממנו "בי דינא רבה ליתפרע מהני דחפו גונדי", כלומר מהשחקנים ומהצבועים.


לפני מיתתו ציווה ינאי המלך את אשתו "אל תתייראי מן הפרושין [למרות ששנאו אותו משום שהרג הרבה מהם], אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זימרי ומבקשין שכר כפנחס". ה' ירחם.


בתמונת שער הרשומה: אברהם אבינו מגן על הפגרים, ג'יימס טיסו.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!