'בריך שמיה' – טמטום פגאני אורתודוקסי

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).


"כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).


לאחרונה השתתפתי בשבת בבית-מלון שאורגנה על-ידי דרדעים למחצה לשליש ולרביע. בתפילת שחרית הר"ב (רודף הבצע) הדרדעי השכיר הזמין איזה זקן תימני מחוסר-דעת לפתוח ספר תורה. התימני הזקן החל באמירת הנוסח המקובל והגיע לאמירת "בריך שמיה". הוא עצר, ושאל בקול רם את הר"ב השכיר ואת הציבור האם הם אומרים "בריך שמיה". הר"ב השכיר נאלם דום, ואישר לו להמשיך ולומר את פיוט ההבלים הפגאני "בריך שמיה". במזרח ישב דרדעי נוסף שמשמש כרב קהילה, הוא כרגע לא שכיר, אבל מייחל למינוי קבוע... גם הוא נאלם דום, וכולם הנהנו בראשיהם כאשר הזקן הטיפש אמר בקול רם "בריך שמיה".


לצערי הרב, הטיפשות של הכומרים הדרדעים השכירים גברה, עד שהם מוכנים לרמוס ולדרוס את כל יסודות הדת המחשבתיים, לעבור על איסורי עבודה-זרה חמורים, ולוּ כדי לשמור על השלום... שהרי ללא השלום הם לא יוכלו להמשיך לכהן בעמדות הכמורה והשררה... שוחד המשכורות עיוור את עיניהם של הדרדעים השכירים, והם הלכו בדרכו של ג'וחא קארו, ומחקו הלכה למעשה את כל יסודות הדת המחשבתיים, ובמקומו החדירו את הכלל: "גדול השלום", כאילו השלום הוא איזו מנטרה מאגית אשר ניתן באמצעותה לעצב את דת משה מחדש: להוציא מתוכה את היסודות שאינם נוחים לשררתם ולחציבתם, ואף להחדיר לתוכה הזיות שיסייעו לשמֵּר את מעמדם הפוליטי והחברתי כעובדי מדינה מפוטמים האוכלין מן התורה.


ובעניין הזיית "גדול השלום" של הדרדעים השכירים ושאר הכומרים השכירים, ראו בהרחבה: "שלום עכשיו!", "האם יש מצוה שלא להוכיח?", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך".


נחזור לשני הדרדעים: השכיר הבכיר והזוטר המשתוקק להיות שכיר: כניעתם המוחלטת של הדרדעים השכירים הללו לאמירת הטמטום הפגאני "בריך שמיה", עוררה בקרבי תחושת בחילה עמוקה, וכדי להפיגה הבנתי שעלי לכתוב ולהאיר באור האמת בעניין הפיוט הנדון.


ובכן, הרעה החמורה ביותר שיש בפיוט הזה נמצאת מיד בתחילתו, וכך נאמר בו (לפי הנוסח שמובא בסידור הדרדעים החוצבים של קאפח וערוסי "שיח ווילנא"):


"אמר רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, כד מפקין ספרא דאורייתא מגו היכלא למקרי ביה בצבורא, מתפתחין תרעי שמיא דרחמי, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לאניש למימר הכי: בריך שמיה" וכו'.


תרגום הדברים:


"אמר רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, כאשר מוציאים את ספר התורה מתוך ההיכל כדי לקרוא בו בציבור, נפתחים שערי השמים של רחמים, ומעוררים את האהבה העליונה, וצריכים בני האדם לומר כך: בריך שמיה" וכו'.


כלומר, לפי ההזיות הללו, הוצאת ספר התורה גורמת לפתיחת "שערי השמים של רחמים", ופתיחתם מעוררת את "האהבה העליונה". נמצא, שפעולת אדם עלי-אדמות (הוצאת ספר תורה) מעוררת את "האהבה העליונה", דהיינו: לא רק שמתפרצים קמי שמיא ומייחסים לה' בפיוט הזה רגשות של אהבה וחמלה אנושיים, אלא, שהאדם, בהוצאת ספר התורה מתוך ההיכל הוא זה שפותח את שערי השמים ומעורר את אהבתו של הקב"ה לעמו ישראל!


ומה עושים כאשר עוררנו את אהבתו של הקב"ה לפי דמיונם של עובדי האלילים? ובכן, יש "לקפוץ על ההזדמנות" ולבקש בקשות מִבקשות שונות, שהרי הקב"ה נמצא עתה במצב רגיש ופגיע, אהבתו התעוררה כלפי עם-ישראל, שיקול דעתו אינו מכֻוון, וזו הזדמנות פז להצליח להוציא ממנו טובות הנאה, שהרי הוא אינו מסוגל לסרב בשעה שאהבתו גואה בקרבו...


ובכן, מדובר בהשקפת מינות מובהקת משלושה צדדים: 1) ייחוס רגשות ותכונות אנושיות לבורא יתעלה; 2) התפרצות כלפיו בהזיה שפתיחת ההיכל מעוררת את האהבה העליונה; 3) ולכל זאת ראוי להוסיף את ההזיה של המינים וצאצאיהם שניתן להטות את דינו דין-האמת של בורא-עולם ולהוציא מה' יתעלה טובות הנאה, באמצעות לחיצה על "הכפתורים הנכונים", כאילו בורא-עולם הוא איזה "גביר" שיושב בשמים, וכל שצריך הוא לעוררו להיטיב לזולתו.


בפרק הבא נוכיח בהרחבה את שני הצדדים הראשונים של המינות שנזכרו לעיל.


א. ההתפעלויות שחובה לשלול מבורא-עולם הן תכונות נפשיות


במורה (א, לה) רבנו מלמד אותנו, כי "כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון כי ה' יתהדר ויתרומם אחד ושאין ראוי לעבוד זולתו", כך צריך לשנן להם את שלילת הגשמות ושלילת ההתפעלויות:


"אבל שלילת הגשמות וסילוק הדימוי וההתפעלויות ממנוֹ [יתעלה] הוא דבר שראוי לפרשוֹ ולבארוֹ לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים ולפתאים ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד ושהוא קדמון ושאין לעבוד זולתו [...] כי ההתפעלות שינוי והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי".


מושג ההתפעלות בימינו דומה למושג ההתפעלות הפילוסופי: בימינו התפעלות הינה רושם חיצוני חזק אשר נקלט באחד מחמשת החושים ומעורר את הנפש לפליאה ולהתרגשות. מושג ההתפעלות הפילוסופי הוא רחב יותר, מפני שהוא לא מצומצם אך ורק לעוררות נפשית שמובילה לפליאה ולהפתעה, אלא, כל עוררות נפשית מכל סוג שהוא היא בגדר "התפעלות" והמכנה המשותף לכל ההתפעלויות הוא שכולן נובעות מרושם חיצוני שנקלט בחושים.


ה"התפעלות" היא אפוא שינוי מהותי-פנימי בנפש האדם, כלומר, שינוי מצב של תכונה נפשית, כגון התעוררות רגשית של חמלה או כעס או עוז או חרדה וכו', והיא מתרחשת כאמור כתוצאה מרושם או השפעה חיצוניים אשר נקלטים בחושים הגופניים של האדם.


רבנו מוסיף ומלמד במורה (א, לה), כי "לא ישיגהו [את ה' יתעלה] שום אופן מאופני החיסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל". כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה "מתפעל", שהרי כל מי שנתון לשינויים רגשיים ונפשיים סובל בהכרח משתי מגרעות-חסרונות:


1) הוא נתון להשפעה של גורמים חיצוניים; 2) הוא בהכרח בשר ודם, כי קליטת הרשמים החיצוניים הללו והשפעתם על הנפש היא אך ורק באמצעות החושים הגופניים (ראייה, שמיעה, וכו'). ולכן לא יעלה על הדעת שה' מתעורר ומתפעל, כי לא יעלה על הדעת שיש לו חושים גופניים הקולטים רשמים חיצוניים אשר מעוררים רגשות הומים.


ייחוס תכונות נפשיות לה' יתעלה, דהיינו ייחוס שינויים פנימיים בעצמותו שבאים לידי ביטוי בהתעוררות רגשית או נפשית, חמור בדיוק כמו אמונת ההגשמה, שהרי מי שמייחס לה' יתעלה תכונות נפשיות מייחס לו למעשה תכונות אנושיות ומדמה את בורא-עולם לבני האדם שוכני בתי חומר... וכל דימוי בינינו לבינו מוביל בהכרח ובאופן ישיר ומיידי להגשמה.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין המגשימים אשר גרועים מעובדי האלילים הקדמונים, ומתוך דבריו אנו למדים על כך שייחוס התפעלויות לבורא-עולם, דהיינו שינויים מהותיים-פנימיים-רגשיים, הינו ביטוי ישיר ומובהק לאמונת ההגשמה, והנה דבריו לפניכם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


שימו לב לשני המשפטים שהודגשו, כי מהם עולה שהמושג "מאורעות הגוף" שנזכר במשפט המודגש האחרון, כולל בתוכו את ה"התפעלויות" אשר נזכרו במשפט המודגש הראשון. כלומר, התעוררות נפשית ורגשית היא מאפיין אנושי-גופני מובהק, שהרי היא נובעת מקליטת רושם חיצוני באחד או יותר מחמשת החושים הגופניים ומהשפעתם על הנפש.


נמצא אפוא, כי ייחוס התפעלות לבורא-עולם מוביל באופן ישיר להשקפה שיש להקב"ה מאפיינים אנושיים נפשיים וגופניים, ובמלים אחרות מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה. לפיכך רבנו אומר לעיל, שאין הבדל בין מי שסובר שהבורא הוא גוף לבין מי שסובר שהבורא הוא בעל "התפעלויות", וכל אחד מהם "יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


בהמשך דברי רבנו במורה (א, נה), רבנו חוזר שוב על הדברים, ושוב מדגיש שמי שסובר שיש לה' גוף או שיש לו רגשות או תכונות נפשיות אשר הומות ומשתנות – הרי הוא כמי שסובר את "העדר האלוה או השיתוף או עבודת זולתו", והנה דבריו לפניכם (א, נה):


"וכן [חובה] לשלול ממנו כל התפעלות, כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי [שהרי השינוי הוא מאורע ממאורעות הגופות, וזו הגשמה ישירה], ושהגורם לאותן ההתפעלויות זולת המתפעל בלי ספק, ואילו היה יתעלה מתפעל באיזה אופן מאופני ההתפעלות היה זולתו הפועֵל בו והמשנה אותו. [...] ואין ראוי להניח שום אדם באמונת הגשמות או הַאְמָנַת מאורע ממאורעות הגופים, אלא כמו שמניחים על האמנת העדר האלוה או השיתוף עמו או עבודת זולתו".


כלומר, לא רק שייחוס התפעלות לבורא הוא הגשמה ישירה, מפני שהוא מחייב שינוי שהוא מאפיין אנושי-גופני, ייחוס התפעלות מוביל להשקפה שבורא-עולם נתון וכפוף להשפעות חיצוניות, וזו מגרעת גדולה מאד; וייחוס כל מגרעת לבורא-עולם היא בגדר חירוף וגידוף, וייחוס מגרעת כזו לבורא-עולם היא גם בגדר דימוי לבני האדם, הנתונים להשפעות חיצוניות אשר נקלטות בחמשת החושים הגופניים, ודימוי כזה מוביל באופן ישיר ומיידי להגשמה.


ונותר לנו להבין לאור הדברים הללו, כיצד יש להסביר את תיאורי ההגשמה וההתפעלויות אשר מופיעים בתורה ביחס לבורא-עולם? ובכן, רבנו משיב לשאלה הזו במורה (א, נד), ושם הוא מסביר כיצד יש להבין לדוגמה את תיאורי החמלה והרחמים שמופיעים בכתבי הקודש ביחס לה' יתעלה (אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וכו'), שהרי כאמור, לא יעלה על הדעת שהבורא משתנה, מתעורר ומתפעל מבחינה רגשית ונפשית, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואין העניין כאן [בי"ג מידות של רחמים] שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. לכך נאמר עליו יתעלה 'רחום' [...] לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי".


ועל השאלה מדוע בכלל התורה נקטה בלשונות שיש בהם מאפיינים אנושיים? ובכן, על השאלה הזו ייחדנו מאמר נפרד שכותרתו: