בני בכורי ישראל

בספר בראשית (כה, לד) מסופר כידוע: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה", ואם נסמוך אותו לפסוק: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), ניתן לומר שרבים מישראל נהו כעשיו אחר הבהמיות ומכרו את הבכורה בזיל הזול. שהרי עד היום נמצאים בהמות הולכות על שתיים אשר מתכחשות לרבנו ולדרכו דרך האמת אשר דורשת מן האדם ללמוד תורה ומדעים וכן לעבוד לפרנסתו, ובמילים אחרות: לקיים אורח חיים נורמלי.


אין זה מוצא-חן-בעיניהם ללמוד תורה מבלי שיקבלו כסף, וכשנטען נגדם שמדובר בשיגעון – יטענו שהם-הגדוילים הם אשר יקבעו את הנורמות המוסריות, ומשליכים אחרי גוום את מוסרי התורה הנביאים והכתובים ואף את מוסרי חז"ל בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה.


נראה שהמחופשים מנסים להשליט נורמות מוסריות חדשות מקרוב באו. רבים התייאשו לעמוד כנגדם ולהתעקש שגם הם ינהלו אורח חיים יצרני ובריא שבו הם יקדשו שם שמים, וזאת מפני שהם ללא-לאות מושכים בעבותות יצרם הרע במטרה להפכנו למדינת עולם שלישית בזריקת שכלם ובטענה ש"הכול זה אלוקות" כאילו איננו קיימים במציאות.


הלהט"בים, כמותם, נמצאו מתעלמים מאיסורים מפורשים, ומחפשים בנרות להצדיק את מעלליהם וזימותיהם וגאוותם בטענות מופרכות; בקיצור, משותף לשניהם הרצון העז לפרוק עול, ולהשקיט את זעקות נפשם העשוקה והמיוסרת.


מין מצא את מינו, המחופשים וכן רודפי התאוות כולם פועלים למעשה באותם המישורים ומטשטשים את הנורמות המוסריות במסווה של קבלת האחר, או עיוות התורה שאמרה "ואהבת לרעך כמוך" והתכוונה לבני ברית בלבד. בתי חולים כגון שיבא ואיכילוב, וארגונים ממשלתיים ממוּמָנים, מעודדים ילדים לעזוב את ביתם, לכרות את איבר המין ולגדל שדיים.


לצד-זאת, חסרי הבינה והדעת כורתים את הקשר בין הנוער בישראל לה' אלהים אמת, ולפיכך הם אינם פחות גרועים מן הלהט"בים המלהטטים! ראו דוגמה להפצת הסכלות באתר הרשמי שלהם, ולאחריה נמדוד את תוצאותיה:


"משה היה חייט יהודי עני. ביום השישי היה חוזר לביתו, מרוקן את ארנקו, מפריש מעשר מן הכסף לצדקה, ואת הנותר מוסר לאשתו עבור צורכי המשפחה.


הגיע חורף מושלג וקשה במיוחד. בינתיים חג-הפסח התקרב ולמשה אין פרוטה. מה יהיה על צורכי החג? יין לארבע כוסות? מצות? הילדים מתהלכים יחפים ובגדיהם מטולאים...


משה יצא לדרך ולידו עצרה מרכבתו של הפריץ (=כינוי לשליט גוי רשע). הוא שב ממסע הוללות והוא שיכור כלוט. והתחשק לו להתלוצץ קצת על חשבון היהודי 'שלו'.


'בוא הנה מושק'ה', קרא לעברו, כשבידו רובה-ציד. 'הבה נשתעשע. אתה תרוץ לצד השני של השׂדה ואני אנסה לתפוס צָיִד. חה-חה-חה'...


'עכשיו רוץ על ארבע!', רעם קולו של הפריץ, 'אני יורה!'. 'שמע ישראל!', זעק משה. רעם יריה פלח את האויר, ומשה נותר שכוב ללא-תנועה.


רחמיה של אשת הפריץ נכמרו על היהודי המסכן. 'די לו ליהודי בפחד-המוות שהפחדת אותו', אמרה לבעלה. 'עכשיו עלינו לפצות אותו'.


'בוא הנה, מושק'ה, עלה על המרכבה', קרא אליו הפריץ. הוא צעד אל המרכבה ועלה עליה.

הפריץ נרדם חיש-מהר מרוב שכרותו, ואשתו החלה לשוחח עם היהודי היושב מאחוריה. הוא השיב על שאלותיה. סיפר על משפחתו, על פרנסתו הלקויה. 'בוא אלינו', הזמינה אותו הפריצה. 'אתן לך עבודה'.


בתום יום העבודה שילמה לו אשת הפריץ את שכרו. עיניו נפקחו בתדהמה. הוא השׂתכר אצלה ביום אחד יותר ממה שהשתכר אצל אחרים במשך חודש שלם! בקצב הזה יוכל לערוך חג-פסח כפי שלא חלם מימיו.


כמה שבועות לפני פסח הגיע משה שוב לפתח האחוזה וליבו טוב עליו. אך הפעם נעדרה הגברת מן הבית, והחייט ניצב פנים אל פנים מול הפריץ בכבודו ובעצמו.


'היי מושק'ה, העודך חי?', שאל הפריץ. 'תודה לאל', ענה משה. 'ופרנסה?', המשיך הפריץ. 'ברוך השם, הזן ומפרנס לכל', השיב משה.


'יותר מדי הנך מודה לאלוקיך, מושק'ה', נשמע כעס בקולו של הפריץ. 'אני שמעתי שאשתי היא זו הדואגת למחייתך'. 'ישלם לה ה' שכרה', כך ענה משה.


'שוב האלוקים?!', התפרץ הפריץ בזעם. 'ומהיכן תיקח עבור הוצאת הפסח אם לא תיתן לך הפריצה את משכורתך?'. 'ה' יעזור', ענה משה בתמימות.


עכשיו נהיה הפריץ היסטרי. 'צא מכאן', צווח בזעם. 'כף רגלך לא תדרוך עוד על מפתן ביתי! יתן לך ה' את פרנסתך!'. החייט המסכן נס כל עוד נפשו בו.


***

ליל בדיקת-חמץ הגיע. בביתו של משה שׁרויה עצבות. אמנם אין חמץ בבית, אך גם מצה אין. אנחה נתמלטה מפיו. 'רבונו של עולם! מה יהיה?'.


לפתע נפתחה הדלת ושק כבד הושלך אל החדר. ריח חריף של פגר מת התפשט באוויר.

אשתו אזרה אומץ וניגשה להציץ בשק. 'ראה, משה, זה קוף', קראה. 'קוף מת מונח בשק'. רווח לו. הסכנה חלפה. הוא אחז בשק כדי להשליכו החוצה, ואז נשמע צליל מתכתי. מטבע נפל על הריצפה, מטבע-זהב! הוא מיהר לקרוע את גוף הקוף ובבטנו נמצא אוצר שלם של מטבעות זהב...


אותה שנה נערך הסדר בביתו של משה כיד המלך. יין משובח, מצות שמורות, מאכלים חגיגיים. אורחים הסבו אל השולחן, עיני הילדים ברקו, שמחת יום-טוב ניכרה בכל.


ולפתע, באמצע הסדר, נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח עמדו הפריץ הנכבד ורעייתו. הם הגיעו כדי לראות את משה בבית אפל, חסר-כול, לאחר שהפריץ גירשו מביתו...


הפריץ עמד משתומם. 'מנין לקחת כסף לעריכת סדר כזה?', שאל את משה בתימהון. משה מיהר להסביר כיצד שלח לו ה' אוצר טמון בבטן קוף מת.


עתה היה הפריץ מבולבל לחלוטין. הרי הוא זה שציווה להשליך את גופת הקוף, קוף השעשועים שלו שמת לפתע, כ'מתנת פסח' ליהודי שלו...


מה התברר? הקוף ראה את בעליו סופר מטבעות והבחין שהוא בודק את הזהב בשיניו. כדרכו של קוף, חיקה את מעשיו וכך בלע מטבעות רבים שגרמו למותו. ואת פגר הקוף הזה ציווה הפריץ להשליך לביתו של משה...


'האלוקים שלך עזר לך באמת', הודה הפריץ. 'ולאחר החג אתה מוזמן אלינו שוב לעבודה', הודיעה לו אשתו".


***

את הסיפור הזה חזרתי לחפש לאחר ששמעתיו מאדם מבוגר שסיפר אותו כפשוטו; אנשים כמותו מתוארים במורה (א, מט) כך:


"מי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון, ורוב הסתמכויותיו על השגת הדמיון בלבד, ויהיה אצלו כל מה שהמדמה מדמהו מצוי או אפשרי המציאות [...] הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק".


ועל השלכות מגרעת זו מפרט רבנו בספר המצוות (ל"ת, לב):


"ההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות".


***

בנוסף לכך, מספרי הסיפורים הנבערים מציעים לקטנים דמות לחיקוי – "מושק'ה" – לפי הטיפשים הוא היהודי האידיאלי: הוא מתואר כעבד ה' מסור אך למעשה הינו שוטה הכפר אשר אינו יודע לכלכל את ביתו ואף מרשה לעצמו להתגרות בעריצים ולסכן את נפשו; הוא גם מוסיף להדר במצוות אף שאין ביכולתו לממן בגדים ונעליים לילדיו; דמות זו איננה מייצגת עבודת ה' של עם חכם ונבון אלא דומה היא לטמטום