top of page

במה – מה בה?

עודכן: 9 ביולי 2023

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם? וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יח' כ).


ברבים מבתי-הכנסיות בימינו יש במה מפוארת עשויה משיש או מאבנים מרהיבות. במה זו ממוקמת במרכז בית-הכנסת ועליה עומדים שליחי הציבור והחזנים בשעת התפילה והקריאה בתורה. בבתי-הכנסת הגדולים במה זו גם גבוהה ובולטת מאד במרחב הפנימי של בית-הכנסת. המציאות המוכרת הזו מעלה שאלה גדולה: האם בכלל מותר להתקבץ ולהתכנס סביב במות-אבן שכאלה? ובכן, בהלכות עבודה-זרה שנלמד לקמן נראה, שאסור להתכנס ולהתקבץ סביב מבני-אבן כאלה ואפילו כאשר מטרת ההתכנסות היא לתפילה ולעבודת ה'.


נחל אפוא בדברי רבנו בספר המצוות (לאווין יא), וכֹה דבריו:


"והמצוה האחת-עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלעשות מצבה שיתקבצו אליה ויכבדוה, אפילו נעשית לעבוד עליה את ה'. וזה כדי שלא נתדמה בעבודתו יתעלה לעבודה-זרה, לפי שכך היו עושים, בונים מצבות ושמים את הנעבדים עליהן, והוא אמרו יתעלה באזהרה על-כך: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], והעובר על לאו זה חייב מלקות".


נמצא, שעובדי האלילים הקדמונים נהגו להקים מבני-אבן נאים, וסביבם הם היו מתקבצים ומתכנסים, ושם הם היו מכבדים את אליליהם, בקיום פולחניהם המתועבים והמשוקצים. ה' יתעלה שמו אסר עלינו להתדמות לעובדי האלילים הנגעלים הללו, ולכן הוא אסר עלינו להקים מבנה-אבן מכל סוג שהוא, כדי שנתקבץ ונתכנס סביבו, ואפילו לתפילה ולעבודת ה'. כלומר, יש כאן איסור כפול: גם להקים מבנה-אבן למטרת פולחן סביבו וגם להתקבץ סביב מבנה-אבן לאחר שהוא כבר נבנה, ואפילו שמטרתנו תהיה לעבודת ה' יתעלה שמו. ברם, מי שמתעלם מן האיסור הזה או מפוררו בכל מיני תירוצים ותעתועים, ליבו לא באמת מסור לשמים – שהרי מדובר באיסור תורה, ואפילו אם הוא אינו מבינו, אין להקל באיסורי תורה, כל-שכן כאשר הם נוגעים לענייני עבודה-זרה! ואלה דברים שחמורים בהרבה מאכילת חלב נוכרי לדוגמה...


הבה נעבור עתה לראות את פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ו, ח): "מצבה שאסרה תורה היא בנין שיהיו הכל מתקבצין אצלה ואפילו לעבוד את ה', שכן היה דרך עובדי עבודה-זרה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], וכל המקים מצבה – לוקה".


מהלכה זו עולה, שהמקים מצבה שכזו – לוקה, אך מי שמתקבץ סביבה – אינו לוקה. ועל-כל-פנים נראה לי ברור שמדובר באיסור תורה, בין למי שמקים אותה ובין למי שרק מתקבץ סביבה, שהרי כך נהגו עובדי האלילים הקדמונים: להתקבץ ולהתכנס לעבודת שיקוציהם סביב מבני-אבן: "שכן היה דרך עובדי עבודה-זרה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ'". ובמלים פשוטות: מדובר בפולחן שנאוי ומתועב מאד לפני המקום-ברוך-הוא – ואיך יעלה על הדעת להתפלל לה' יתברך כאשר במקום התפילה מועמדת מצבת-אבן שנואה ומתועבת?! וכי תפילה שכזו רצויה לפניו? וכי תפילה שכזו עשויה להתקבל ולהישמע לפניו? והלא תפילה שכזו הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא! ולא יועילו כל תירוצי ותעתועי צאצאי המינים, אדרבה, מי שיודע את ההלכה והאמת, ומסלף ומזייף אותה – עוונו חמור, כפול ומכופל.


ונצרף את דברי קאפח בהערתו לספר המצוות שם, וזה לשונו:


"ותימה על הטור ומרן השו"ע שלא הזכירו עניין זה כלל, ואיני יודע למה. וראיתי מי שכתב, כי מה שמקצת עֵדוֹת [=מקצת? וברבים מבתי-הכנסת בימינו הקימו במות] בונים באמצע בית-הכנסת בימה או במת-בניין של אבני-שיש שזו היא המצבה שאסרה תורה, ולפיכך נאמר בנחמיה (ח, ד): 'וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר'. וסובר שנמנעו מלעשות בנין על-אף רעיעות הבימה של עץ, משום האיסור של 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה' [דב' טז, כב]".


ואין תימה על קאפח שלא הזכיר עניין חשוב זה בהערותיו להלכות עבודה-זרה, שהרי ברור שככל שהוא הזדקן והסתאב כך הוא סטה עוד ועוד מדרך האמת, ואת הדברים שהוא כתב לעיל בדחילו ורחימו באמרוֹ: "מה שמקצת עדות"; ובציינו את הדעה הזו בשם "מי שכתב" ולא כדעתו שלו; ובהוסיפו בסוף דבריו: "וייתכן כי מצבה שאסרה תורה דווקא בחוץ ולא בתוך בית המיועד לעבודה ולתפילה, ואין ראיה לזה" – את הדברים הללו שהוא כתב בדחילו ורחימו הוא לא העתיק כאמור לפירושו לספר-המדע שנכתב שנים רבות לאחר תרגומו לספר המצוות.


וגם אין תימה על טור-האבן ועל קארו-הקראי שמחקו את ההלכה הזו מכתביהם, וקרוב לוודאי שכבר בימיהם היו במות-אבן בבתי-הכנסיות המשוקצים של צאצאי המינים, כלומר, שני המינים משחיתי הדת הללו לא רצו לפסוק הלכות שיפגעו בפופולריותם, כי פגיעה ביוקרה ובדימוי משמעה פגיעה בהשפעתם על הציבור וביכולתם להפיק רווחים וטובות הנאה.


כמו כן, אין שחר לתירוץ המתעתע לפיו דין מצבת-אבן אינו אלא במקום פתוח – שהרי ברור שעובדי האלילים הקדמונים היו מתקבצים גם במקומות פתוחים וגם במקומות סגורים, ובתוכם הם היו מעמידים את מצבותיהם המתועבות, וסביבן הם היו עובדים לאליליהם – וכפי שנוהגים עובדי האלילים השונים בימינו, בתוך חללי מנזריהם ומקדשיהם וכנסיותיהם.


ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ג, מה), ללמדנו על חשיבות ההרחקה מעבודה-זרה:


"אבל האזהרה מלסתת אבני המזבח [...] הטעם לכך ברור, והוא, שעובדי עבודה-זרה היו בונים את המזבחות באבני גזית, לפיכך הזהיר מלהתדמות להם; ושיהא המזבח של אדמה, [עוד] הרחקה מלהתדמות להם, אמר: 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי' [שמ' כ, כא]. ואם היה הכרח ונעשה מאבנים יהיו בצורתן הטבעית ואין מסתתין אותן, כמו האזהרה על אבן משׂכית ועל נטיעת עץ אצל המזבח [לקמן יתבארו], והמטרה כולה אחת: והיא שלא נעבוד את ה' בצורת פרטי עבודותיהם שהיו עושים אותן לנעבדיהם, ועל עניין זה הזהיר באופן כללי ואמר: 'אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי' [דב' יב, ל]. כלומר, שלא לעשות כן לה' מחמת הטעם שאמר: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם' וגו' [שם, לא]. וכבר ידעת פרסום עבודת פעור באותם הזמנים, ושהיא בגילוי הערווה, ולפיכך נצטוו הכהנים לעשות מכנסיים לכסות בשר ערווה בשעת העבודה, ועם כל זה [כלומר, אפילו שנתחייבו ללבוש מכנסיים, הכהנים נצטוו ש]לא לעלות למזבח במעלות: 'אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו' [שמ' כ, כג]".


אגב, מה שנאמר לעיל: "ואם היה הכרח ונעשה מאבנים יהיו בצורתן הטבעית ואין מסתתין אותן", כוונת רבנו להלכה שנאמרה בהלכות בית הבחירה (א, ט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו שם:


"כשבונין ההיכל והעזרה בונין באבנים גדולות. ואם לא מצאו אבנים בונין בלבנים, ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ, ואחר-כך מכניסין אותן לבנין, שנאמר: 'אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית' [מ"א ה, לא], ואומר: 'וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ' [מ"א ו, ז]".


פירוק קושיה מהלכות תפילה


בהלכות תפילה פרק יא (א–ג) נאמר כך:


"וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית-הכנסת [...] כשבונין בית-הכנסת, אין בונין אותו אלא בגבהה של עיר [...] ובונין בו היכל שמניחין בו ספר-תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה. ומעמידין בימה באמצע הבית, כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי שהוא אומר לעם דברי כיבושין, כדי שישמעו כולן. וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה, מעמידין אותה באמצע".


נשים לב, כאשר רבנו מדבר על בניה באבן הוא אומר: "לבנות [...] כשבונין [...] בונין [...] ובונין [...] ובונין", חמש פעמים רבנו מדגיש ביחס לבית-הכנסת שמדובר בבניין. לעומת זאת, כאשר רבנו עוסק בבימה או בתיבה הוא משתמש בלשון אחר: "ומעמידין [...] וכשמעמידין [...] מעמידין", ורבנו עקבי בלשונות הללו – ללמדנו, שכאשר מדובר בבימה או בתיבה מדובר בבניין של עץ אשר מניעים אותו ממקום למקום בבית-הכנסת לפי הצורך, ולא חלילה במצבת אבן.


אבן משׂכית


איסור נוסף שקשור לאיסור הקמת בימות ומצבות, הוא האיסור להשתחוות ולהשתטח על האבנים ואפילו כאשר ההשתחוויה היא לה' יתעלה, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין יב):


"והמצוה השתים-עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלעשות אבנים מוכנות להשתחוות עליהן, ואפילו הייתה אותה ההשתחוויה לה' יתעלה, וגם זאת כדי שלא להתדמות לעבודת האלילים, לפי שכך היו עושים: [מניחים] אבנים מכוירות [צבועות בחן] מעשה אומן לפני הפסילים, ומשתחווין עליהן לאותו הפסל. אמר יתעלה: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' [ויק' כו, א], והעובר על לאו זה סופג מלקות. ולשון ספרא: 'לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם', בארצכם אין אתם משתחווים על האבנים, אבל משתחווים אתם על האבנים בבית-המקדש".


נמצא, שכל מה שנהגו בו עובדי האלילים הקדמונים והפך אצלם למנהג נפוץ – אסרה אותו תורה, כדי שלא להתדמות להם. וגם מאיסור זה נלמד עד כמה חשוב להתרחק מהקמת במות-אבן בבתי-הכנסיות, מפני שבהקמתן אנו עוברים על איסור תורה ומתדמים לעובדי אלילים.


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ו, ט–יא):


[ט] "וכן אבן משׂכית האמורה בתורה, אף-על-פי שהוא משתחווה עליה לַשֵּׁם – לוקה, שנאמר: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' [ויק' כו, א], מפני שכך היה דרך עבודה-זרה להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לה'. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא ההשתחוויה האמורה בתורה".


[י] "במה דברים אמורים? בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות לה' על האבנים, שנאמר: 'לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ' [ויק' שם], בארצכם אין אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות שבמקדש".


[יא] "ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי-כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים, ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן הולך למקום אחר ומשתחווה, או שוחה על צדו ומטה [את גופו על צידו], כדי שלא ידביק את פניו באבן".


למדנו אפוא, שאסור מן התורה להשתחוות בפישוט ידיים ורגליים על האבנים, ואפילו כאשר השתחוויה זו היא לה' יתברך, ומי שעושה-כן, ואפילו לה' יתעלה, לוקה מלקות מן התורה. עוד למדנו, שבימי-קדם נהגו להשתחוות ולהשתטח בבית-הכנסת, ונראה לי שמדובר בעיקר ב"נפילת פנים" אשר נאמרת לאחר תפילת העמידה. מנהג זה השתמר בארצות-ערב שם נהגו לשבת בבתי-הכנסיות על הרצפה, וכאשר היו מגיעים לנפילת פנים, השתטחו על הקרקע. ושמעתי שמָרי דּאוּד עוואד ז"ל, נהג להשתטח על הקרקע על צידו בשעת נפילת פנים. אמנם, הוא דקדק להשתטח על שטיח קטן שהיה מוכן ומזומן לידו, אך נראה שלא היה צורך בכך.


וביתר ביאור: מן ההלכות עולה שיש שלושה אופני השתחוויה: 1) פישוט ידיים ורגליים – לוקה מלקות מן התורה; 2) מדביק פניו באבן (כמנהג המוסלמים) אף שלא פשט את ידיו ורגליו – לוקה מכת-מרדות; 3) שְׁחיה על צידו – מותרת, וכל-שכן שמותר לשׁחות בעמידה, ופשוט.


חשוב לציין, שאדם שמשתחווה למבנה-האבן עצמו, דהיינו לבמת-האבן, במטרה לעבוד את העבודה-הזרה שמוצבת עליה, דינו שונה לחלוטין, והוא כבר חייב סקילה על עבודה-זרה.


והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניין זה בהלכות עבודה-זרה (ו, יב):


"המשתחווה לה' על האבנים המפוצלות [שבבית-המקדש] בלא פישוט ידיים ורגליים אינו לוקה אלא מכין אותו מכת-מרדות – אבל לעבודה-זרה, אחד המשתחווה בפישוט ידיים ורגליים ואחד המשתחווה בלא פישוט ידיים ורגליים, משעה שיכבוש פניו בקרקע לה – נסקל".


וגם מזאת נוסיף ונלמד על חשיבות ההרחקה מעבודה-זרה ומכל עניין שבו נתדמה לה.


נטיעת אילן בבית-המקדש


מנהג נוסף שאפיין את עובדי האלילים הקדמונים הוא נטיעת עצים בסמוך לשיקוציהם ולגילוליהם או במתחמי העבודה-הזרה שלהם (בדומה לגנים הבהאיים שבחיפה). בדרך זו הם היו נוהגים לכבד את העבודה-הזרה שלהם, ומושכים את בני האדם לאמונתם ולפולחנם.


וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין יג):


"והמצוה השלוש עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלנטוע אילנות במקדש [בעזרת ישראל] או אצל המזבח כדי שיהא לנוי לו וליופי, אפילו נתכוון בכך לעבודת ה', כיוון שכך היו מכבדים גם לעבודה-זרה – היו נוטעים לה עצים נאים-יפים למראה בבתי עבודתם, אמר יתעלה: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כא], והעובר על לאו זה חייב מלקות".


וגם ממצוה זו למדנו על חשיבות ההרחקה מעבודה-זרה ושאין להתדמות לה במאומה.


ועתה נעבור לעיין גם בפרטי המצוה, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ו, יג):


[יג] "הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף-על-פי שעשאוֹ לנוי למקדש ויופי לו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ', מפני שזה היה דרך עבודה-זרה: נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם".


[יד] "ואסור [מדרבנן] לעשות אכסדריות [גגות או מרפסות וכו'] של עץ במקדש, כדרך שעושין בחצרות, אף-על-פי שהוא בניין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתרה, שנאמר: 'כָּל עֵץ' [שם]. אלא, כל האכסדריות והסככות היוצאות מן הכותלים שהיו במקדש של אבן היו, לא של עץ".


וכדי להבין את הדין לאשורו, ראו נא גם את פסק רבנו בהלכות בית הבחירה (א, ח–י):


"ועושין בתוך העזרה גבולין: עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים [...] ואין בונין בו [בהיכל ובעזרת ישראל שנזכרו שם לעיל] עץ בולט כלל [כמו מרפסות עץ], אלא או באבנים או בלבנים וסיד. אין עושין אכסדריות של עץ כלל בכל העזרה [=עזרת ישראל], אלא של אבנים או לבנים".


נמצא, שכדי להרחיק מעובדי עבודה-זרה הקדמונים חז"ל הוסיפו ואסרו שיהיה בהיכל ובעזרת ישראל עץ בולט מכל סוג שהוא, ואפילו שלא מדובר בעץ נטוע אלא במבנה או בקורת עץ.


והואיל וכל המאמר הזה עוסק בהרחקה מעבודה-זרה ומההתדמות לה, ראוי לחתמו בדברי רבנו במורה (ג, כט):


"וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים [...] כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יא, טז; כט, יז; ז, ה; יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה".


בתמונת שער הרשומה: תפילת שחרית בבית כנסת החורבה.

צילום: Djampa, רישיון: CC BY-SA 4.0.

במה – מה בה
.pdf
Download PDF • 167KB

162 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page